אבבי,

יש כל-כך הרבה תיאוריות ופרשנויות על מה שקורה לפני המוות ומה שקורה אחרי המוות. אני קראתי כל-כך הרבה ספרים ושמעתי כל-כך הרבה דעות, אבל עדיין קשה לי להיפרד מאדם קרוב ולא היה לי האומץ לבוא ולהיפרד ולומר שלום בזמן.

אני רוצה לשיר לכבודך שיר שמסמל את המקום שבו נפגשנו – הנוי במוסד, ששם התחילה ידידות ארוכת שנים בינינו. השיר מתחבר גם עם מה שסימלת בעיני – שאיפה אל ההתחדשות, אל הגילוי, אל הביטוי העצמי.

השיר הוא באנגלית. אני אקרא אותו קודם בעברית:

השושנה

"יש כאלה האומרים שאהבה היא כמו נהר המטביע את קני הסוף העדינים.

יש כאלה האומרים שאהבה היא כמו סכין חדה החותכת את עורקי הלב ומשאירה אותו לדמם.

יש כאלה האומרים שאהבה היא רעב מתמיד ותובעני.

אבל אני אומרת שאהבה היא כמו פרח שנפתח אל העולם ובכל אחד יש נשמה פתוחה מוכנה לקבלה.

כשהלילות נעשים קרים ומלאי בדידות, והדרך נראית יותר מדי ארוכה, ונדמה לך שאהבה נועדה רק לחזקים ולמצליחנים, זכור ואל תשכח – עמוק בתוך השלג הקפוא נמצא הזרע אשר באביב, באור השמש הטובה ייהפך לשושנה."

באהבה, ליאור

אבבי,

עברו שלושים יום מאז שנפרדנו ממך ואנו עדיין ממאנים לקבל עובדה זו. שנים רבות היית חלק בלתי נפרד מהנוף האנושי בקיבוצנו. למדנו להכיר אותך ואת הייחוד שלך וגם אתה, בדרכך הצנועה והאנושית, התאמת את עצמך לחברתנו.

אבבי החל את דרכו הקיבוצית בגיל צעיר מאד בתנועת 'השומר הצעיר' בירושלים. כאדם שהכיר כבר בגיל צעיר את מגבלותיו ואת ייחודו, לא ויתר לעצמו כמלוא הנימה. כבר בגיל צעיר באו לידי ביטוי שתי תכונות שליוו אותו מאז.

הראשונה – כשרונו האמנותי ואהבת האמנות שבאו לידי ביטוי באופנים שונים לאורך חייו.

השנייה – הכרת מוגבלותו וייחודו. על כן אִתגר את עצמו לאורך כל השנים ולא ויתר לעצמו, אלא, להיפך, קיבל על עצמו משימות ואתגרים שהעניקו משמעות לחייו ואלה לא היו קלים.

כבר בתנועה השתתף כמעט בכל האירועים התנועתיים. כמו כן, בגיל צעיר החל ליצור מבנים שונים מגפרורים. ככל שהתבגר, אתגר הבנייה בגפרורים הפך ליותר גדול ויותר מורכב. אלה עיצבו את אבבי שאנו מכירים, אדם בעל כוח רצון ונחישות בלתי רגילים.

יחד עם בני קבוצתו בתנועה החליט להגשים בקיבוץ והגיע אליו עוד לפני שהגרעין התגייס. אבבי לא גויס לצבא. בכל תקופת השירות הצבאי של חבריו לגרעין, עבד בשובל ותמיד שמר על קשר, התעניין ועזר ככל יכולתו.

אבבי עבד בקיבוץ בכמה ענפים שדרשו עבודה פיזית קשה, בתנאים קשים – במטע, בלול ובנוי עד שהגיע למשק הילדים.

במשק הילדים זכה לפריחה ועלו נקודות נוספות של אישיותו שלא הכרנו עד אז. האופטימיות שלו, שהייתה תמיד מהולה בהומור, אמנם לעתים קצת ציני, אך תמיד מבוקר וחביב. כך, שלמרות שונותו וייחודו הצליח לחבב את עצמו על הסובבים אותו.

אהבת החיים, האדם וכל יצור חי שהיו הדבק המקסים והמרתק שקשר את הילדים למשק החי ולאתגרים אבבי הציב בפני הילדים.

מסירות אין קץ למשימות שאותן אהב ללא שום חשבון של זמן, של מאמץ ואפילו של ממון.

האוטודידקטיות, יכולת הלימוד העצמי, תוך הקפדה על הפרטים הקטנים ביותר, כל אלה הפכו את אבבי לבר-סמכא בנושא בעלי חיים מחד גיסא, ואדם מוערך שהרבו להתייעץ אתו ממשקי ילדים רבים, מאידך גיסא.

במהלך תקופה זו הקים אבבי משפחה והחל לעסוק בציור ביתר רצינות. עם סיום פרק משק הילדים הגיע אבבי לגולת הכותרת של פעילותו האמנותית, היצירתית והפיזית – העבודה בקרמיקה.

בדרכו הייחודית למד והתפתח, יצר ושכלל, ניסה והצליח, לימד ומכר יצירות. כך הפך לאט-לאט לשם דבר ולבעל שם עולמי בנושא הקרמיקה ובעיקר בנושא הגלזורה – הציפוי של כלי הקרמיקה.

ניכר עליו שהגיע למנוחה ולנחלה. היה שבע רצון מהישגיו בעבודה, באמנות, במשפחה ובקיבוץ.

המחלה הארורה קטעה מאבק רצוף, ארוך, עקשני ונחוש כנגד כל המכשולים, הפגעים והאתגרים.

אבבי, שבע המאבקים, הניצחונות וההישגים לא יכול היה להסתערות המהירה והאכזרית של המפגע האחרון שקטע רצף של התגברות על מכשולים ומחלות.

בעיני תמיד תהיה סמל לניצחון האופטימיות על כל האתגרים המרים והקשים שמציבים בפנינו החיים.

המאבקים שלך והניצחונות שלך יהיו נר לרגלינו בהמשך.

לפיליס, איתי וענת,

עם היוודע דבר מותו של אבבי, הרגשתי צורך לספר לכם מה היה אבבי בשבילי.

אני שייכת לקבוצה שכונתה 'ילדי משק ילדים', ששם פגשתי את אבבי לראשונה.

מסירותו הרבה לבעלי חיים ולנו הילדים קסמה לי מאד וגרמה לי לבלות שעות רבות במשק ילדים. הישיבות ב'חדר צוות', משקה לימונית קר, קרטיב לימונית, 'החתמות', סגנון הדיבור (שמגגה וכו'), הסיגריות שגלגל ועוד מיליון דברים מאישיותו המקסימה.

אני בטוחה שחלק ממוסר העבודה, האחריות והסקרנות הן תוצאה של אותן שנים שבהן עבדתי במשק הילדים שבשבילי הוא שם נרדף לאבבי.

גם שנים אחר-כך, כשהמשק כבר לא היה קיים, החלפנו מילים על השביל והתבדחויות עם הילדים.

רציתי שתדעו שבשבילי אבבי היה יחיד ומיוחד.

תמיד, תמיד תישאר לי פינה חמה בלבי לאבבי.

אתכם בצערכם,

עידית וייס-ארז

מכתב מענת שדה

שלום פיליס,

לא אוכל להיות אתכם ביום השלושים, אבל רציתי בכל זאת לכתוב לך כיצד אני זוכרת את אבבי.

נפגשנו לראשונה בחוג ציור אזורי, עוד לפני שהגעתי לשובל. אבבי בלט שם בגישתו הרצינית לעבודת הציור, ולאמנות בכלל. בלי לפזול אל מה שנחשב ל"יפה" או "נכון" אבבי שכלל את יכולתו מתוך חופש רב ונאמנות לעצמו.

אותה נאמנות לעצמו שיונקת את כוחה מעומק אישיותו ואינה מושפעת מדעת הסביבה היא שהייתה ראויה כל כך להערכה כל השנים.

אבבי היה אדם אינטליגנטי מאוד. הייתה בו מודעות רבה ליכולותיו ולמגבלותיו, מודעות שהייתה הרבה פעמים כואבת, אבל תמיד מלווה בהומור.

התמזל מזלנו והיינו הורים לילדים בתקופה שבה אבבי יצר והפעיל את משק הילדים. המשק היה אז ללא ספק מוקד חינוכי שבו בילו הילדים שעות רבות ביום. הופנמו שם ערכים של אחריות, ומיומנויות עבודה ונפתח עולם שלם של צומח וחי. אי אפשר לשכוח את ההתרגשות שלהם לפני הבאת ביכורי המשק בשבועות.

במשק נתקלו הילדים גם במוות, דרך החיות שגודלו שם. גם את הנושא הזה אבבי עיבד איתם

באופן שבו המוות הפך לחלק מהחיים – בלי ליצור אצלם פחדים מיותרים.

אבבי התפתח גם באומנות. ציוריו נעשו חופשיים ואקספרסיביים יותר, והצבעים פרצו מן הציור אל הצופה. בקוויהם הרוטטים ובצבעוניותם העזה שיקפו משהו מנפשו הסוערת של אבבי.

סגירת המשק, על הכאב הרב שנלווה אליה, הייתה פריצת דרך חדשה לאבבי.

מרחוק עקבתי מדי פעם אחרי ההתפתחויות שלו באתר שהקים באינטרנט. בעיקר התרשמתי מהכבוד שנתן לקבוצת האנשים שעבדה איתו שם. אותו מתן כבוד שאפיין את עבודתו עם הילדים בא לביטוי גם כאן.

מקווה שאבבי חש בחייו, ולו במעט, את ההערכה שהייתה לי אליו.

יהי זכרו ברוך.

החודש חווינו פרדה כואבת מאבבי.

מצאתי לנכון להביא את מכתבו של אבבי שנשלח באינטרנט לעמיתיו הקרמיקאים עשרה ימים לפני מותו. המכתב נכתב באנגלית, תורגם על ידי אילנה רז והוקרא בלוויה על ידי אפרת נאור:

לרבים מכם השמות: טוני הנסן, רון ריי, טום בק ואחרים הם כמו אלים בתחום הקרמיקה. בשבילי הם היו רק שמות, לא היכרתים כלל ועל כן לא התביישתי לשאול אותם שאלות, לא הייתי נבוך לכתוב להם, כי לא הכרתי את פניהם למעט תמונות שצולמו בוועידה שהחמצתי, כיוון שאני נוסע מעט מאד.

במשך הזמן הבנתי שהתפתחו בינינו יחסים של אמון הדדי. למדתם שאני מבקש סליחה אם טעיתי, למרות שיותר כף להיות הגיבור!! גם למדתם שאספתי ידע רב בשפה זרה. (כאשר בקשתי מאשתי ומאנשים נוספים לעזור לי באנגלית הם אמרו שזה לא סתם אנגלית אלא שפה מקצועית). הגעתי למצב שיכולתי לכתוב לכל אחד מכם באופן אישי – גם לקדרים החשובים ביותר.

אני זוכה לאהבה גדולה מכם, להכרה והערכה בי, בעבודתי הייחודית ובאבביות שלי (my Ababiness) ואלה חובקים עולם.

במשך הטיפולים הקשים ניסיתי לתמוך במשפחתי ולהקל עליה באשר לעתיד הקרוב.

הרגשתי שאני חבר חשוב ואהוב במשפחת ה – clayart וזה חיזק אותי במאבקי לפני הסרטן ובמשך המחלה והנני אסיר תודה לכם על כך, ידידי היקרים.

בני איתי חזר מארצות הברית על מנת לטפל בי והוא התחלק עם אשתי במשמרות בבית החולים (אפילו בבית החולים הטוב ביותר אתה זקוק לבן משפחה...). בני החביב שהה בארצות הברית בניסיון להרוויח כסף לטיול גדול בעולם, זה היה חלומו. אני מבקש מכם לראות את אשתי פיליס, אשת אמנות, בני איתי בחור צעיר מקסים, ובתי ענת – בעלת כישרונות אמנותיים רבים – שהם שלושתם חלק ממשפחתכם, ממשיכי דרכי.

למזלי יש בסטודיו שלי תלמידה טובה והיא תעבוד עם ענת. שמה עדנה גלילי ובקשתי שתקבלו אותה כאילו זה אני! יתכן שענת תכתוב את המכתבים כי האנגלית שלה מצוינת.

זה הכול חברים.

אבבי.

(שובעלון 18 ; יוני-יולי 2004)