Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לוקסלר משה ז"ל
(08/07/1929 - 01/01/2016)     (  -  )

.

הספד בלוויה – חסיה ישראלי, מזכירת הקיבוץ

משה הגיע לארץ מרומניה בגיל שבע-עשרה, לחברת נוער בקיבוץ דליה. לאחר זמן לא רב, הגיעה לשם מרים, בעקבות אחותה שהייתה בקיבוץ והם הכירו. אחרי מלחמת השחרור מצאו שניהם את ביתם בשובל ומשה השתלב בפלחה. מהר מאד, לקח משה על עצמו לטפח את ביתנו ולהפריח את השממה בנגב. משה עבד בנוי שובל וניהל את הענף שובל למעלה מחמישים שנה.

נדמה שחייו של משה וקסלר בקיבוץ שובל הם חיים של יופי, אכפתיות ונגיעה מקצועית בכל הנוגע לצד האסתטי של חיינו כאן.

במשך השנים צבר משה צבר ניסיון רב. בעקשנות ובתעוזה עשה הכול למען הפיכת הנקודה היבשה ומוכת האבק באמצע הנגב, קרי – קיבוץ שובל – לגן פורח, ירוק ומשובב נפש. פרסים רבים קבלנו בזכותו על יופיו של קיבוץ שובל.

מטבעה של עבודה זו, שהיא יוצרת חיכוכים עם חברים, עם ועדות ועם הנהלות הקיבוץ. משה ידע תמיד להקנות לכולנו את ההבנה של מה חשוב!!

למשל, בזמנו, לא הרשינו לעצמנו להשאיר צעצועים על הדשא, כמו היום. הצעצועים פשוט היו עוברים דרך המכסחת. משה לימד אותנו שלא נוסעים על דשא ואיש לא העז!

הוא טבע נורמות התנהגות של הקיבוץ במרחב הציבורי, ולכולנו היה נעים וטוב בגן הפורח שהוא יצר בשבילנו. ההתמסרות הטוטאלית, ההקפדה, התכנון, המקצועיות, ואהבת המקום הפכו עבורו לדרך חיים. נוי ומשה וקסלר – חד הם.

ועל כל אלה תודה ענקית, משה. הפכת את ביתנו לגן פורח.

משה היה גם חבר קיבוץ פעיל. מאבקיו, הנחישות והאכפתיות הציבורית שלו הקרינו על כל מעשיו. יחד עם מרים הם בנו בית חם, ערכי וקיבוצי. בית של יופי שהקרין ממנו אל כל הסובבים אותם. ילדים, נכדים ואפילו נינה זכה לראות.

יהי זכרך ברוך.

 .

בית אבא עם משה וקסלר

אלוהים ברך את רומניה בכל טוב. היו זמנים שרומניה הייתה אסם התבואות של אירופה ויש בה מחצבי פחם, ברזל ומתכות אחרות ואפילו זהב. גם הזהב השחור, הנפט מצוי בה ובחופי הים השחור. יש לה גם פוטנציאל תיירותי מרשים של מרחצאות מרפא ונופי הקרפטים הייחודיים. אז למה רומניה היום היא ארץ ענייה ומחזרת על הפתחים? זוכרים את הבדיחה הישנה על ליסנקו ומדוע ניסה להכליא פרה עם ג'ירפה? כדי שראשה ירעה ברומניה ואת עטיניה יחלבו ברוסיה. ובכן ההכלאה כנראה לא הצליחה ומה שקרה לכלכלה הסובייטית קרה גם ברומניה והן קרסו יחדיו ברעש גדול.

מספר משה וקסלר: הסבים שלי משני הצדדים מוצאם מפולין. הצד של אבא מלודג' ושל אמא מבּוֹיבְּריק. כן, עיירה כזאת קיימת בפולין. כנראה שהסבים בדורות קדומים בלודג' עסקו פעם בחלפנות כספים, ומכאן בא לנו השם וקסלר = חלפן. הם עזבו את פולין מחמת הרעב והאנטישמיות והתיישבו בעיירת המחוז בוטושני, בה גרו יהודים רבים. ההורים נולדו ונישאו שם. לסבא מצד אבא הייתה חנות לציוד חקלאי ולדייג. פעם ביקרתי שם בילדותי. אני זוכר ערמות של שקי חיטה שנערמו לגובה בחנות. ההורים רצו להרחיב אופקים וללמוד, לכן עברו לבוקרשט. אבא למד הנהלת חשבונות ואמא רכשה השכלה כללית. הוא לא מצא עבודה בתחום שלמד ועבד שנתיים כלבלר זוטר בבנק. אחר כך עבד כזבן בחנות בדים. אמא עברה לעבוד בחנות וניהלה אותה. אבא הרחיב את העסק ופתח בית מלאכה לאריגת בדי כותנה המחוזקים בשער מזנבות סוסים. הוא העסיק כשלושים פועלות. הבדים שארג נקראו "רוֹס הַיר" והיו יקרים ומבוקשים בזמנו. כדי לרכוש את שער הסוסים נסע אבא לחוות סוסים בכל הארצות השכנות וקנה מהן את הסחורה. ההורים הצליחו בעסקים וקנו להם שם וכבוד בקהל הסוחרים של העיר. כל בוקר בשעה חמש הלך אבא להתפלל בבית הכנסת וגם כאן רכש לו מעמד מכובד בניהול הבית והקהילה. הוא אמנם היה אדם דתי אך השקפת עולמו הייתה מאוד ליברלית ואפילו סוציאליסטית. תנאי העבודה של הפועלות שלו היו משופרים והן אהבו אותו והתייעצו איתו בעיותיהן הפרטיות. גרנו ברובע נוצרי וכל השכנים שלנו היו גויים. עם ילדיהם שיחקנו כדורגל ומחבואים ברחוב. ניהלנו אורח חיים מסורתי. אמא ברכה על הנרות בכל יום שישי וחגגנו את חגי ישראל יחד עם המשפחה המורחבת של דודים ובני דודים. מדי פעם חגגו, כל החמולה במסעדה יהודית עם בדרנים וזמרים, ובימי שישי הלכנו לבית המרחץ. גרנו בשכירות בבית חד קומתי עם חצר גדולה וגינה מטופחת, אבל השירותים היו בחוץ ומקלחת לא הייתה. אבא שלט בבית ביד רמה. בשנת 1937 הוא קנה רדיו. בכל השכונה לא היה אז רדיו ואבא לא רצה לנקר את עיני השכנים, לכן הייתה במשפחה "משמעת רדיו": מותר היה להאזין רק לחדשות. מוסיקה ובידור היו מחוץ לתחום. פעם האזנתי בגנבה לתכנית פלמנקו. נתפסתי בקלקלתי וגם ידעתי את נחת זרועו.

כשעלו הפשיסטים הרומנים לשלטון, ניסו כמה שכנים, אנשי "משמר הברזל" להתנכל לנו. אבא הלך לשכן שלנו, קצין גבוה בצבא הרומני, וסיפר לו על כך. הקצין הלך לבית הבריונים והזהיר אותם ומאז לא ידענו כל הטרדה.

כשגמרתי את בית הספר היסודי הממלכתי, רשם אותי אבא לגימנסיה. ביום הלימודים הראשון קרא לי המחנך ולפני כל הכיתה הכריז: זהו מריוס וקסלר היהודי. זה היה יומי הראשון והאחרון שם. עברתי לגימנסיה יהודית.

הגרמנים לא כבשו את רומניה פיסית, אבל נוכחותם הורגשה בכל מקום. יהודי מזרח רומניה הוגלו לטרנסניסטריה ויהודים ממערבה גורשו למחנות ההשמדה בפולין. ביהודי בוקרשט והסביבה לא פגעו והם היו תחת חסותו הישירה של אנטונסקו. כל שנות המלחמה לא ידענו מחסור או פוגרומים, לבד מגילויי אנטישמיות "נסבלים". בחנות שלנו קנו קצינים וחיילים גרמניים, בידיעה ברורה שזו חנות של יהודים.

אבא היה ציוני ובדעתו היה לעלות לארץ בסופו של דבר. המלחמה שיבשה את תכניותיו. אחרי שתי שנות לימודים בגימנסיה היהודית החליט אבא שבתנאי המלחמה, כשאיש לא יודע מה צופן לו המחר, צריך ללמוד איזה מקצוע מועיל, ואני עברתי לבית ספר מקצועי יהודי.

לאבא היו כמה חברים טובים והרבה קשרים והוא ניצל את מעמדו כדי לעזור לאנשים. הם שלחו חבילות מזון לעובדי הכפייה בטרנסניסטריה, הבריחו והסתירו יהודים קומוניסטים, החביאו טייסים פולנים, שמטוסיהם המיושנים הופלו מעל שמי רומניה והסתירו גם צנחן ישראלי שפעל בבוקרשט. הערצתי והערכתי מאוד את אבא על טוב לבו ועל הסיכונים שהסתכן בהם בעוזרו לבני אדם.

אחרי המלחמה התארגנה משלחת מסחרית ל'צכוסלובקיה. אבא נבחר בתור סוחר למשלחת. זו הייתה משלחת רשמית של הממשלה שיצאה במטרה לעשות עסקים. בין יתר העסקים של אבא, הוא רכש סחורה באופן פרטי והביא אותה במזוודות. בין יתר הסחורות, היו תכשיטים, קונדומים וכל מיני סדקית.

בתום המלחמה הצטרפתי ל"השומר הצעיר" שהייתה תנועה חזקה בבוקרשט ועזרה בין השאר בהעלאת יהודים ומעפילים לארץ. הייתי בן שש-עשרה והתור שלי לעלייה לא נראה באופק. אמא הייתה חולה ואבא מסר את בית האריגה שלו לממשלה, וכמובן בניהול "סוציאליסטי" העסק התפורר תוך כמה חודשים. אבא רצה שאני אעלה ראשון, כי אמא הייתה חולה והם לא יכלו לעלות. בעזרת הקשרים שהיו לו הוא סידר לי תור לעלייה עם קבוצה מ"הפועל המזרחי". אניית המעפילים שלי הייתה צריכה להפליג מנמל קטן בחוף יוגוסלביה. אבא צייד אותי בארבעים דולר וב... קונדומים! בתוהו ובוהו ששרר באירופה אחרי המלחמה, קונדומים היו יקרי המציאות והיו לסחורה עוברת לסוחר. לאורך כל הדרך, בתחנות הרכבת עד יוגוסלביה, החלפתי קונדומים בשוקולד ובחמאת בוטנים...

בדצמבר 1946 האנייה שלנו, "כנסת ישראל" הועמסה בנוסעים והמסע לארץ ישראל התחיל.. הכינו אותנו לפגישה עם אניות המשחית הבריטיות. הכנו קופסאות שימורים לזרוק עליהם. אמרו לנו להצטייד במגבת ובבקבוקי מים, כדי שנוכל לסנן את הגז המדמיע שייזרק עלינו. הקרב הצפוי אירע לא הרחק מחופי חיפה. החיילים הבריטים הצליחו לעלות על האנייה, למרות קופסאות השימורים שזרקנו עליהם. גם פצצות הגז המדמיע הגיעו כמתוכנן. לקחתי את בקבוק המים כדי להרטיב את המגבת ואז קיבלתי מהלומה מקת רובה של חייל ישר בפרצוף. איבדתי את ההכרה. התעוררתי על הרציף בנמל חיפה, עם פצע בסנטר, חולצה ספוגת דם ומכנסיים קצרים. הועמסנו על אניות המשחית והובלנו אחר כבוד לקפריסין. שלושה חודשים ביליתי שם. שם גם התארגנו בנפרד, הגרעין הרומני הונגרי. בארץ נשלחו ההונגרים להכשרה בלהבות הבשן והרומנים לקיבוץ דליה. הרצון להקים גרעין גדול, שיוכל להפוך לקיבוץ עצמאי, יצר קשר בין השניים והם התאחדו. בסופו של דבר החליטו בתנועה שהגרעין המאוחד ישלים דווקא את שובל. דין התנועה היה אז כאילו ניתן בסיני ואנחנו קיבלנו את הדין.

ההורים שלי עלו ארצה בשנת 1947. אמא נפטרה במחנה שער העלייה ביום העלייה. אבא ניסה את כוחו בשותפות עם בעלי נולי אריגה, אך אלה הונו אותו והוא הפסיד את כספו. לעת זקנתו איבד את מאור עיניו ואחי ואני סעדנו אותו בעזרת חבריו הנאמנים, שטיפלו בו יום יום.

ראיין וכתב שמעון אגסי.

שובעלון 18; מאי 2004

.
חנוך זיו מברך את משה וקסלר במסיבה שנערכה לכבודו
 
 
 


הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

וקסלר משה



מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות