Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לביינרט טובה (גוסטה) ז"ל
(08/01/1924 - 03/11/2001)     ( ח שבט תרפד  -  יח חשון תשסב )

טובה (גוסטה) נולדה בשנת 1924 בעיר חשאנוב שבדרום-מערב פולין. בת לדוד ולטייבל ציזנר ואחות לבתיה, הצעירה ממנה בשש שנים.

האב היה יהודי אורתודוקסי שעסק במסחר סיטונאי בקמח, והאם – מסורתית, בעלת השקפת עולם ציונית. בבית דברו יידיש, גרמנית ופולנית.

טובה למדה בבית-ספר יסודי פולני בחשאנוב, בכיתה שבה למדו שישים תלמידות פולניות וחמש יהודיות.

בשנות בית הספר התיכון למדה טובה בגימנסיה העברית בקראקוב. היה זה בית ספר יוקרתי שהעניק לבוגריו תעודת בגרות פולנית.

בשנת 1939 נכנסו הגרמנים לחשאנוב וכבשו אותה. העיר חשאנוב הפכה לגטו פתוח.

ימים אחדים מאוחר יותר כבשו הגרמנים גם את קראקוב. חיי היהודים הפכו להיות קשים ביותר והם נאלצו לענוד מגן-דוד על היד.

בשנת 1940 החלו האקציות בגטו.

בשנת 1941 טובה נשלחה לעבוד אצל יערן. עבודה זו הייתה תעודת ביטוח לכך שלא תישלח באקציות.

בשנת 1942 נשלחה אמה של טובה לאושוויץ.

בשנת 1943 נשלחו לאושוויץ גם אביה ואחותה. טובה נשלחה לבית חרושת לחוטים בנויזלץ.

בשנת 1945, עם נסיגת הגרמנים, פונו הנשים היהודיות ממחנה העבודה והוצעדו במשך חודש וחצי, דרך כל אירופה, לפלנסבורג, שם דחסו אותן לרכבת משא שנסעה לברגן‑בלזן במסע שארך עשרה ימים. חודשים אחדים מאוחר יותר, כשרוב תושבי המחנה גססו מטיפוס, הגיעו האנגלים למחנה. מברגן-בלזן נשלחה טובה למחנה עקורים, שם נוצר הקשר עם הקבוצה של "גורדוניה".

השחרור ממחנה העקורים היה בחמישה-עשר באפריל 1945.

בשנת 1946 הועברה הקבוצה לאנטוורפן, שם נוצר הקשר עם אנשי "השומר הצעיר".

מאנטוורפן נסעה הקבוצה למרסיי, שם הועלו על אניית המשא "תל-חי" והפליגו לארץ ישראל. ההפלגה נמשכה עשרה ימים. בהגיעם ארצה העבירו אותם האנגלים למחנה עתלית ומשם עברו לקיבוץ מסילות. במסילות שהתה הקבוצה כשנה. נציגים מקיבוץ אילת הגיעו למסילות כדי לערוך עמם היכרות ולשכנעם לעבור לקיבוץ אילת בנתניה.

בשנת 1947 הגיעה טובה עם קבוצתה לקיבוץ אילת. בנתניה הכירה טובה את אייבי.

טובה ואייבי נישאו בשנת 1950. הם הביאו לעולם את ענת, את עירית, ואת ישי. במרוצת השנים התחתן כל אחד מהילדים ובנה את ביתו. טובה ואייבי חבקו בחום שישה נכדים: יונת, מיה, שיר, עידו, הילה וניר.

טובה הייתה אחות במקצועה. לכל אורך שנות חייה בקיבוץ עסקה בבניית שירותי הבריאות בקהילה הכפרית-קיבוצית והשקיעה זמן רב למחשבה ולקריאה על נושא זה. יחד עם צוות האחיות הקימה מערכת סיעוד קהילתי ברמה גבוהה ביותר.

טובה הייתה מעורבת בחיי הקהילה, פעילה בהם והייתה "כותל" לאנשים רבים בתוכה.

טובה נפטרה בשלושה בנובמבר 2001.

יהי זכרה ברוך.

הספד בלוויה – עירית

אימא יקרה ואהובה שלי,

אייבי חיבר אותך לחיים מחדש אחרי שהמלחמה פצעה, חתרה וריסקה את נשמתך.

כשאייבי נפטר כבה בהדרגה האור בחייך. הייתה בך גאווה גדולה על שלקחת חלק בבניית הקיבוץ, ביישוב הנגב ובהקמת מדינה ליהודים. ראית בזה תשובה, התרסה ונקמה על רצח משפחתך בשואה.

בשנים האחרונות דיברת רבות על המשבר שבו נתון הקיבוץ, על הצורך בשינויים מבניים מרחיקי לכת על מנת לשמור על שלמות הקהילה החיה כאן. כאבו לך מאד המחלוקות הפנימיות בעיקר סביב הוויכוח המתנהל על רישום הבתים אשר סברת שזהו נדבך מרכזי בתהליך ההשתנות וההישרדות. הייתה לך יכולת לנתח בצורה בהירה, כואבת וחדה את המצב ללא שום פשרות ואני הזדהיתי ונפעמתי מתעצומות הנפש והשכל שלך.

אימא אהובה

מאד עזרת לי בשעותי הקשות בשנים האחרונות.

היית סבתא נפלאה ומיוחדת ועל כך יעידו נכדייך. היו לנו שיחות רבות על משמעותם וטעמם המר והמתוק של החיים.

דיברת הרבה על בדידות קיומית צורבת וכואבת ועל הגוף שמאבד מכוחו שנה אחר שנה, ואני הקשבתי ובכיתי בלב.

ממך שמעתי על ספרים מעניינים ומרתקים, החדשים ביותר שרק יצאו לאור. השכלתך וחכמתך סימנו לי כיוון ודרך.

בחרת לסיים ולהיפרד מהחיים תוך שליטה מלאה. על כך אני מכבדת אותך אבל מאד כואבת את אובדנך.

אני מקווה שנשמתך תמצא שלווה למעלה.

באהבה רבה, עירית

04.11.2001

 .
הספד על קברה של טובה ביינרט מאת יהושע רון

אני סופד לך טובה יקירתנו בשמי ובשם חבריך וחברותיך מגרעין ניצולי השואה, גרעין "בוכנוואלד" וגם אחרים.

ביום השלושים, עם גילוי המצבה ואולי יהיה זה בחוברת לזכרך, יסופר על נערה ילידת עיירה יהודית בגליציה בדרום פולין, נערה שחלמה בבית הספר הציוני בעיירה על עלייה לארץ ישראל וחלומותיה נקטעו יחד עם חלומות כולנו למשך תקופת מלחמת העולם השנייה והשואה. והרי השואה לא הייתה כמין הוריקן שעבר, ששטף, שהרס. השואה – מלחמת קיום יום-יומית שנמשכה בעבורך חמש שנים וחצי – בגטו בעיירה, במחנות הריכוז ובעבודות הפרך. והנה, תמה המלחמה, תמה בעבורך הזוועה וניסית, כמו כולנו, לקשור קצוות של חיים שהיו ואינם ושל חלומות שהיו ואולי ניתן להגשימם. התחברנו יחד בגוף חלוצי של ניצולי השואה לקיבוץ "בוכנוואלד" החותר ארצה לבנות לעצמו חיים חדשים. יצא כך שהקיבוץ התפלג על האנייה בדרכו ארצה ואת הגעת עם הקבוצה השומרית לקיבוץ מסילות. מהר מאד לאחר שלמדת עברית התמנית למזכירת הגרעין, גרעין שהכשיר את עצמו בקיבוץ צעיר ועני בעמק בית שאן לבניית בית וכמסתבר, גם לבניית המולדת. וכך, יום אחד הופיעו בפניך, כמזכירת הגרעין, שני השליחים מקיבוץ אילת בנתניה והציעו לנו להשלים אותם לאחר שעלו על הקרקע בנגב הרחוק תקופה קצרה לפני כן. המלצת על כך בכל לבך ובכל אמונתך ואכן, עשינו זאת.

וכפי שהגדיר זאת הסופר המפורסם איליה ארנבורג, מיד הגיע 'היום השני האפור'. כל אחד מאתנו בנה לעצמו בית. את נקשרת ל'נפש הטובה מיוהנסבורג' – לאייבי שלנו, זכרונו לברכה. הקמתם בית לתפארת. גידלתם שלושה ילדים. לך, כמובן, זה לא הספיק, כי מי אם לא את – הקמת את מערך הבריאות הראשוני, מה שקרוי – המרפאה – בעזרתו הרבה של הרופא החלוץ ד"ר בֶּזָ'ה. עומדות פה ליד קברך סבתות שאז היו נשים צעירות בהריונן הראשון או השני שהיו זקוקות לך, וקיבלו את מלוא עזרתך. כך, ממך ומבלומה, ואחר כך מרטה ואידה ודור ההמשך. אבל את, טובה, היית זו שללא הכשרה מוקדמת כמעט, הקדשת את חייך לריפוי ולמזור לחברה הזו. ואז קרה האסון. אייבי שלך האהוב נקטף בגיל צעיר, יחסית. ואסונות נוספים לא חסרו. בשנים האחרונות נשארת בודדה כאבן. הילדים רחקו, את התבגרת. מעבודת אחות בריאות יצאת להורות וללמד דורות צעירים של אחים ושל אחיות במסגרת בית החולים סורוקה בנגב. וגם זה נגמר עם הגיל המתקדם. אבל הבדידות, הבדידות לא נגמרה אף פעם. את אמנם התיישבת בין חברות קשישות והשתלבת במקצוע זר לך בין התופרות במתפרת שובל – 'ממ"ש'. גם שם העריכו אותך והעריצו אותך.

ובנקודה זו אני מביע את ה'אני מאשים' שלי. כן, אני מאשים. בראש ובראשונה את עצמי, ואת חברותיך לעבודה ובעיקר – את מוסדות הקיבוץ. הרי בדידותך וייאושך היו גלויים לעין. המעשה שקרה – היה כתוב על הקיר.

ויסלחו לי פה מאזיני להספד אם חלילה פגעתי במישהו כי, מי יודע? אולי אני טועה? אולי הדבר לא ניתן היה למניעה?

ואסיים את הספדי כנהוג אצלנו, היהודים, במצבים כאלה. טובה יקירתנו, חֲבָל עַל דְּאָבְדִין וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין.

יום א, י"ח מרחשוון תשס"ב ; 4 בנובמבר 2001

 .
דברי ענת ביום השלושים לפטירתה של טובה:

אימא יקרה שלי,

כרמית שגיא, בתו של בן דודך, העבירה אלי עותק הקלטה של שיחה שלה אתך שנערכה זמן קצר לפני מותך.

האזנתי לקלטת זאת מספר פעמים והרגשתי וראיתי אותך יושבת מולי ומדברת ברגישות רבה ומדי פעם מוחה דמעה מהעין.

לאחר האזנה הבנתי יותר את משמעות הדברים הקשים שסיפרת לנו בעבר על כל מה שעברת בשואה ושאז לא הבנו את משמעות הדברים.

אימא יקרה, את שרדת את המלחמה, אך נשאת עמך, במשך כל חייך, משא כבד מאד ורגשי אשמה קשים כלפי אמך ואחותך.

אף על פי כן את הצלחת, יחד עם אבא אייבי היקר, להקים את משפחתנו הנפלאה וגם לעזור ולתמוך באנשים אחרים.

תמיד הקשבת לזולת, התעניינת בקורה סביבך ורצית לעזור.

בשיחה עם כרמית את אומרת שהדחקת ושלא התעסקת עם מה שעברת בשואה, בעיקר בשנים הראשונות בבואך ארצה, ומשפחת הקיבוץ הייתה בשבילך מקום של בית להניח את הראש.

מקום רחוק מאד , בעצם, ממה שהעתיד שלך היה צריך להיות...

אימא, עכשיו אני מבינה יותר הרבה דברים שבעבר אולי לא הבנתי.

אני מבינה גם מדוע תהליך השינוי שהקיבוץ עובר היום היה לך כל כך קשה, לא השלמת עם התהליך הקורה בפועל ורצית שדברים יתנהלו אחרת... התהליך שהחברה הקיבוצית עברה מחברה סוציאליסטית סוציאלית עם ערבות הדדית, לחברה רכושנית, גרמו לך לאבד מהביטחון האישי, בעיקר כאישה בודדה בקיבוץ שגדל בו דור 'שלא ידע את יוסף' ולכן היית בין האנשים שרצו מאד ולחמו על נושא של הפרטה כוללת שתיתן לפרט אפשרויות רבות יותר.

כעת, אימא יקרה, את נחה לך בשקט ובשלווה לצדו של אייבי.

היו שלום אימא ואבא, סבא וסבתא יקרים שלנו. תמיד תהיו בתוכנו בלבנו בכל אשר נפנה.

02.17.2001

 .
 הדסה בן עמי – דברים ביום השלושים לטובה

טובה יקרה, לא כל כך מהר ציפיתי להספיד אותך – כל כך חיכיתי להיפגש אתך שוב ולחלוק אתך את חוויותיי המרעננות אחרי הטיול המוצלח שלנו בחו"ל. לצאת קצת מסיר הלחץ שלנו ומהדאגות הקיומיות היום-יומיות שתופסות את עיקר מחשבותינו. לתדהמתי, ברור לי היום שלא היית מקשיבה. הטרידו אותך מחשבות אחרות לגמרי. חיכית בדריכות רבה לחזרתם של עירית והמשפחה ושמחת כל כך אחרי הטיול המוצלח שלהם בארצות הברית. בתוך תוכֵך, לבד לבד תכננת את מחשבותיִך וצעדיִך האחרונים. הייתה לך תכנית ברורה והשליטה על גופך וגורלך מושלמת וסופית. את כוחותיך ואומץ לבך הוכחת לאורך כל הדרך החל מגיל חמש עשרה ועד הסוף. חיית חיים מלאים בעלי משמעות ודבקות ברעיון הציוני והקיבוצי. נאבקת בהצלחה עם שרשרת ייסורים ומכות גורל שהיו מנת חלקך בתחנות השונות בחיים שלך.

הכושר האנאליטי שלך, החיפוש אחר האמת וההיגיון ליוו אותך תמיד כדי להגיע לשורש הבעיות, להיות כנה, ישרה, יסודית וללא אשליות. בכל מעשיך הקדשת את עצמך במלוא יכולותיך הרבות, בחריצות, בהתמדה ובהתמסרות בלתי מוגבלת.

בשנת 1950, אחרי קורס של שנה, בחרת את מקצועך לחיים – מקצוע שוחק, מעניין וקשה. את המרפאה קיבלת מבלומה ששכנעה אותך לצאת לקורס. את צעדיך הראשונים עשית עם ד"ר בֶּזָ'ה שנמצא אִתנו היום ומבכה אותך יחד עם כולנו.

מעל שלושים שנה עבדת במרפאת הקיבוץ. היית אחיעֶזֶר ואחיסֶמֶך לכל אחד מאִתנו שהיה זקוק לעצה ולעזרה גופנית או נפשית. לא הרפית מחיפוש ידע. המשכת ללמוד ולימדת אחיות מרפאה וקהילה מחוץ לקיבוץ בהצלחה גדולה.

ידעת עבודת צוות מהי. שנים רבות הייתן, את ומרטה קליפר ומאוחר יותר גם אידה ז"ל צוות למופת ולא פעם לחמתן עם מוסדות המשק כדי לקדם את הענף.

בשנת השלושים לקיבוץ עיבדת תכניות מפורטות ארוכות טווח לשירותי בריאות בקיבוץ והן רלוונטיות גם היום. לצערנו, לא הבינו ולא הקשיבו. אז, כשכבר ראית את צורכי העתיד.

עם גיל הפנסיה והחלפת המשמרות במרפאה נכנסת בנחישות לממ"ש, לתחום זר לך לגמרי. מפי סבינה אנחנו יודעים כמה מהר כבשת את מכונת ה- OVERLOCK לטריקו. היית סמל לדייקנות ולעבודה מסורה מעל שתים עשרה שנה. היו לך הספקים לא רגילים ומצאת את מקומך בצוות המקצועי הוותיק. לא פעם היית להן גם אוזן קשבת לענייני בריאות ולמצוקות שונות. אחרי לימוד הבעיה לעומק יכולת לתת עצה ותמיד ידעת לשמור על צנעת הפרט. לפני כמה חודשים הכנת את סבינה לקראת פרישתך עקב בעיות בריאות. את ציינת את הרגשת הקליטה הטובה בהסבה המקצועית שלך, אבל רצית כבר להיות בבית.

טובה, המפגשים אתך יחסרו לי מאד וללא ספק לבלומה שהייתה המשענת הרצינית שלך בבריאות ובחולי ואת נתת לזה ביטוי הולם.

להיכנס לדירתך הייתה חוויה אסתטית מיוחדת ומעוררת כבוד. מול דלת הכניסה קידמה אותנו התמונה הנפלאה של אליעזר – מלאַת חיים, צבעים, דיוק ויופי. מול הכורסה האהובה שלך – התמונה הנהדרת של אייבי בגודל כמעט טבעי, מביעה שלווה ואוירה רגועה. הכול בבית בצבעים בהירים, מבריק ונקי בטוב טעם. ואת – תמיד מסודרת, תסרוקת יפה והולמת, עיתון "הארץ" וספרים לידך. לא מפסידה את שעות החדשות בטלוויזיה וגם לא את "על המגש" ושיחות הקיבוץ ומקבלת את פני בסבר פנים יפות ותמיד עם חיוך, גם כשהגוף כולו כואב.

לענת, עירית וישי, לבני הזוג והנכדים היפים: תתחזקו ותישארו עם זיכרונות על אימא וסבתא חכמה וחזקה שלא הפסיקה לספר עליכם דברים מעניינים והייתה מאד מאד גאה בכם.

נשמח אם תוכלו לשמור על קשר ולהיות גאים באייבי ובטובה שהיו חלק בלתי נפרד ומשמעותי בחיינו.

מהמקום הזה, כאן על אדמת שובל, מעריכים ואוהבים אותך ואת אייבי ולא נשכח.

 .

דברי רבקה אקשטיין ביום השלושים

שלום לך טובה,

אינני זוכרת בדיוק מתי התחילה ההכרות בינינו. סביר להניח שהיה זה מיד כשסיימתי את בית הספר לאחיות ועבדתי מספר חודשים במרפאה. אני, אחות צעירה, חסרת ניסיון ומלאת חששות ואת – אחות ותיקה, עם המון ידע ועדיין מלאת חששות.

לא עבדנו יחד שנים רבות ובכל זאת נוצר בינינו קשר עמוק ואמִתי של חיבה ושל הערכה הדדית. השיחות בינינו התגלגלו, איכשהו, תמיד לשיחות נפש. הרגשתי שאת כמו חונכת שלי, מנסה למנוע ממני מלהיתקל באותם מכשולים שאת עברת, בתחום המקצועי בעיקר אבל גם בבעיות אישיות כשביקשתי את עצתך.

למשל, היה לך חשוב מאד שנושא קרן הגמלאות שלי יסודר כדי שלא אעמוד במצבך אחרי כל כך הרבה שנות עבודה ללא פנסיה. שאסיים ושאתקדם בלימודים.

תמיד הרגשתי שאת עומדת מאחורי, שיש לי כתובת שמוכנה לעזור ברצון ועם כל הלב.

בשנה שעבדתי כאחראית במרפאה תרמת לי ולצוות מהידע שלך. בימי שישי היינו נפגשות – צוות האחיות ואת – ויחד קראנו מאמרים מקצועיים. את, שעקבת אחרי כל חידוש בתחום, הבאת חומר מקצועי ותרגמת לנו תרגום סימולטני. כושר הניתוח המעמיק שלך הוסיף לדיון שהתפתח ולמדנו ממך רבות.

אחרי שנים של עבודה במרפאה אמרת לי שאינך יכולה לספוג יותר את החרדה של האנשים, עזבת את תחום בריאות הציבור ועברת לאקדמיה – תחום שכל כך התאים לך. אין לי ספק כי אילו מאורעות החיים לא היו כפי שהיו, היית בוודאי איזו פרופסורית מצליחה. היו לך תכונות של איש מדע – יסודית, מעמיקה, חכמה ומתמידה.

הפעם האחרונה ששוחחנו שיחה ארוכה הייתה כשנסענו יחד לגן-נר וחזרה. חזרתי עצובה. הפעם פגשתי טובה אחרת – מאוכזבת ומיואשת, עם תחושת החמצה של חלום שהכזיב והרגשה שטעית בדרך, שבחרת בשביל הלא נכון בחיים.

הניתוח שלך היה, כרגיל רציונלי מאד ולכן גם קשה ומדכא. הריחוק הפיזי מהילדים, הזמן שעובר ותחושת הבדידות הקשו עוד יותר, הרגשת שאין מוצא. אחרי שנים רבות שעברת מפרויקט לפרויקט, תמו המשימות.

תודה לך טובה, וחבל שכבר אי אפשר להגיד את שבחו של אדם בפניו.

02.12.2001

 .
דברי ד"ר בז'ה ביום השלושים לפטירתה של טובה
 
 
דברי מיה וקס, נכדתה של טובה ביום השנה:

סבתא, כשהייתי בפולין קראו לנו את הקטע הבא:

"אני כותבת לכם, הגיבורים שלי, אתם האנשים שבזכותם אני פה על אדמת היהודים, על אדמת ארץ ישראל.

פעם חשבתי שגיבורים הם שחקנים, זמרים, אנשים מפורסמים, אך בפולין גיליתי מי הגיבורים האמִתיים שלי. אתם, אנשי העדות, שבזכותם, אני כאן, שומעת את סיפורכם.

לימדתם אותי איך להאמין בעצמי. גיליתי שהכוחות האמִתיים טמונים באדם ושיש מילה ושמה תקווה.

הייתי שם, ראיתי הכול, כאב מאד, אך לא מספיק. רציתי לחוש יותר, להרגיש יותר. רציתי להיות שם, רציתי להיות אִתכם, אך מה שנשאר למעשה, זה אתם, השרידים. אתם הגיבורים שלי!

אתם לא שחקנים שמופיעים בסרט, אתם לא זמרים ששרים שירים יפים, אתם גיבורים אמִתיים!

ולפתע אני רוצה דברים כל-כך קטנים ואין לי בקשות רבות, אני רוצה שהפרחים יפרחו בחיבה.

אני רוצה שהשמש תעלה עם הזריחה.

אני רוצה שלום ולא שדות קרב, אני רוצה אוכל ולא רעב. אף פעם לא האמנתי שהמגן-דוד יהיה כה חשוב לי.

אף פעם לא גיליתי עד כמה ארץ ישראל היא שלי. אני יהודייה, יהודייה גאה. ואני בן אדם, בן אדם כמו כל גזע אחר."

ואז היא אמרה: "פעם המגן-דוד היה לאות קלון ועכשיו המגן-דוד הוא אות לכבוד! הבטחתי לזכור ולא לשכוח; לזכור ולהעביר. להעביר מה שגיבורים אמִתיים עברו, מה עבר עלינו, היהודים. אני ניצבת כאן גאה. בזכותכם אני גאה להיות יהודייה."

סבתא יקרה, כששמעתי את הקטע הזה בפולין, באפריל שעבר, מיד עלית לנגד עיניי, כמו בכל שנייה שעלית לנגד עיניי בפולין. את הגיבורה שלי!

אבל לא הספקתי להגיד לך את זה.

לא הספקתי להגיד לך כמה אני אוהבת אותך. כמה את חשובה לי. כמה כואב לי.

ניסיתי להגיד לך את זה בשיחה האחרונה שלנו, אבל הדמעות חנקו את המילים ואת אמרת שזה בסדר, שלא תמיד המילים חשובות ובכינו ביחד.

רציתי גם לבכות אִתך כשחזרתי מפולין אבל לא היית שם, חיכיתי לטלפון ממך, כמו בכל פעם כשחזרתי מחוויה מיוחדת, אבל השיחה לא הגיעה.

רציתי להזדהות אִתך עם הכאב.

להגיד לך מה הרגשתי כשנכנסתי דרך השער של אושוויץ, ואיך שדמיינתי את משפחתך עוברת שם, ושפסעתי בשבילים האפרוריים והאינסופיים וחיפשתי את העקבות של אמא ואבא שלך. רציתי לספר לך על ערמות הנעליים, אולי את זוכרת אילו נעליים אבא שלך נעל, אולי ראיתי אותם... למרות שכל הנעליים שהיו שם נראו אותו דבר. רציתי לספר לך איך נאחזתי בקיר שבתא הגַזים, מחפשת את טביעות האצבעות, והשריטות של אמא ואבא שלך. את טביעות האצבעות הקטנות והתמימות של אחותך. רציתי לספר לך איך לא יכולתי לעזוב את אושוויץ כי הרגשתי שאני עוזבת ומשאירה מאחור את משפחתך לא יכולתי לספר לך. אבל עכשיו אני מספרת לך.

את חסרה לי!

09.11.2002

דברי ענת באזכרה ביום השנה:

אמא יקרה שלנו,

עברה שנה ואנחנו ניצבים כאן היום ליד קברך הצמוד לקברו של אייבי.

כן, כבר עברה שנה, אמא יקרה. בשנה הזאת עברתי על דברים שונים שכתבת במשך החיים שלך. חזרתי וקראתי שוב את מכתביך אלינו, כאשר שהינו בארצות הברית.

אמא יקרה, ידעת לכתוב ולהביע את מחשבותייך ורגשותייך בצורה יוצאת מן הכלל.

ובשנה זאת, כשאת כבר לא אתנו הבנתי יותר באיזו תופת היית, מה עברת בגיל הנעורים, ומה היה הקיבוץ בשבילך – איזו הצלה. אלא, שבסוף חייך ועם מותו של אייבי גם הקיבוץ כבר קרס-נפל.

ואני רוצה לצטט דברים שכתבת לי בשנת 1988: "...אני עוברת כבר די הרבה זמן תקופה של אפיקורסיות מחודשת בחיי. בגיל שלוש-עשרה – תשע-עשרה הפסקתי להאמין בצדק האלוהים ועברתי אז תקופה של תהיות ושאלות, דבר שעיצב את השקפת עולמי. אחרי המלחמה הייתי חסידה גדולה של הקיבוץ והאמנתי שיש לנו, נוסף למסר הלאומי והסוציאלי גם מסר אנושי גדול של חיים יותר טובים ויפים מבחינת יחסי בני-אדם ופתרון בעיות אנושיות. אבל זה כבר די הרבה זמן שאני מסתכלת בעין אפיקורסית על הרבה מאורחות חיינו ותוהה – האם לילד הזה פיללנו? האם אנו באמת חיים לפי מה שאנחנו מכריזים, או שיש לנו "סטנדרט כפול" שכל כך שללנו בחברה הסובבת אותנו.

לא ברור לי איזו צורה ילבש הקיבוץ. ברור שהוא לא יישאר כפי שהוא עכשיו. אני חושבת שהשינויים המכרסמים בנו הם מהותיים מאד ומעמיקים. חלקם לטובה וחלקם לא. מה שגורם לעיקר השינויים הוא המצב הכלכלי בכל התנועה וזה הזַרז העיקרי הפועל כמו מכבש. על פני השטח זה אותו הקיבוץ, אבל אני חושבת שבעומק, האדמה די רועדת – אבל אולי זה רק נראה כך בעין האפיקורסית שלי..."

ואכן, בסוף חייה התייחסה אמא הרבה ובצורה קשה, רוגזת ומתוסכלת לסובב אותה בקיבוץ ובארץ.

אמא יקרה שלנו, את שוכבת עכשיו לצדו של אייבי בשקט ובשלווה ורק ציוץ הציפורים מעל והרוח החרישית בין עלי העצים.

נוחי בשלום, בשקט ובשלווה. תמיד תמשיכי להיות בתוכנו ואנחנו נחבקך ונזכרך בכל אשר נלך ונעשה.

שלום לך אמא יקרה,

09.11.2002

 


הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

ביינרט טובה



מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות