אילן שנפל – ארנון

אילן, אחי הגדול, היה בשבילי, קודם כול, מורה דרך. אם זה בצעדים ראשונים בגיטרה, שעה שרובנו חילל בחלילית עם סיכוי להגיע למנדולינה. בשמיעה הרמונית שאומרת ליווי שירים משמיעה, שהוא כבר תִרגל, בעזרת המתנדבים מארגנטינה, על שירי החיפושיות. דרך קרבות ה'כדורעף בלונים', על ובין המיטות בחדר ההורים, בתחילה. בהמשך, נטע בי את היסודות של עבודה קשה באימונים לשיפור הניתור והכושר הגופני, עם משקולות שנוצקו מבטון אל תוך קופסאות שימורי חמוצים. הרצון לנצח תמיד. הצ'ופר של להיות אחראי על העברת המספרים על לוח התוצאות של ג'ו רר, שהיה שמור למקורבים בלבד, או לבעלי יכולת מוכחת לספירה לטובתנו. וכמובן, נסיעה לכל משחק חוץ, בטנדר ויליס של הפרדס, עם ריחות הבנזין השרוף, וסגנון הנהיגה של ג'ו שהותיר את כולם חיוורים, ירוקים מבחילה או מפחד, או משניהם לפני המשחק. ההזמנה לשחק כדורגל עם הגדולים, ביניהם אמנון קירשנר ואורי צור, שנים רבות לפני שהצטרפתי לנבחרת הזאת של 'בני שמעון', ומאוחר יותר, כאשר שחקני פועל באר שבע היו מגיעים למחנה אימונים, גם איתם ונגדם. דרך אירוח על הספסל האחורי בג'ון דיר 1010 הזכור לטוב, בשדות הפלחה, כולל שיעור נהיגה בימים שבהם נהנינו מחופש שינה אחר הצוהריים. דרך האמון שלו בי ובאילן לכיש, חברי לכיתה ח', בטיול מוסד לנס הרים בהרי ירושלים, שבו אישר לנו ניווט עצמאי על מפת 1:100,000, שהתפתח לבִרבור עצמאי עד שמצאנו את היעד. דרך הליווי הצמוד שלו, במידע ובעצה, לפני ובשעה שהחלו הצרות בגן העדן הפרטי שלנו, וההורים נפרדו. שם ראיתי סדקים ראשונים בחומת הביטחון העצמי העבה שלו. למרות שלימד אותי כל מה שידעתי אז על שורשי הפרידה, דומה שהוא היה זה שסבל הכי הרבה מהאירועים שהובילו לגירושים. דרך הגיוס לצבא, כמובן לקורס טייס ואחר כך לשריון, לקורס קציני שריון, שהיה מחסום גבוה מדי לנון-קונפורמיסטים בזמנו. דרך החתונה עם טוני, המעבר לאשקלון, חיפוש הזהות האישית ושירות המילואים האחרון שבמהלכו הועבר מגבול ירדן אל ה'תעלה', נלחם ונפצע קשה בראשו.

גם לאחר שהתעורר, המשיך, בהתחלה, להתקדם בנחישות האופיינית. זרק את כיסא הגלגלים, צעד והגיע לעצמאות כמעט מלאה. אבל, נראה שהפעם, המחיר הנפשי היה כבד. התקווה לחזור ולהשתקם לחלוטין, התחלפה בייאוש שהוביל לישיבה חזרה בכיסא, לעישון ולשתיקה.

אילן שלי, היית מטר שבעה ושלושה סנטימטרים של יופי, של כישרון כמעט בכל תחום ובחוכמה שהביאה אותך להישגים ניכרים. אוהב ומעריץ אותך, וכך אני זוכר אותך לפני הפציעה הנוראה בגיל עשרים ואר ששינתה הכול.

אמירה מורג (שרטר)

ביום חמישי, יום לפני לכתך מאיתנו, ישבנו בביתך המחומם.

בטלוויזיה התנגנו 'שירים מחזקים', פליליסט שלאחרונה התגבשו בו שירים יפים, שקטים והמילים קיבלו משמעות חדשה לעת הזו.

ישבת כמו מלך בכורסא, כריות מימין ומשמאל, ואני מחזיקה את ידך ושרה לך יחד עם השירים בדגש על המילים המרגשות.

הגיע מרפא בעיסוק ונכנס בדלת ואתה קבלת אותו בנועם ושיתפת איתו פעולה כמו שלא ראיתי בעבר. הוא הצליח לתת לך מספר הוראות לפעולה ואתה עשית את אשר ביקש. פעילות שלא הייתה אופיינית לך בדרך כלל. היה צורך ל'עבוד קשה מאד' על מנת ליצור איתך קשרי אמון ולקבל שיתוף פעולה.

סיפרתי לך שבשבת הקרובה נעלה אל בית הקברות לאזכרה להורים שלנו ולאחר מכן נגיע, כל המשפחה הגדולה, אליך לביתך. חייכת מלוא הפה ועיניך זרחו...

נפרדנו לפני ארוחת הצהרים ונסעתי הביתה בתחושת שמחה גדולה על השעות שבילינו יחדיו.

אילן אחי התאפיין בהליכה 'נגד הזרם' משחר ילדותו. כאחד הילדים הראשונים של הקיבוץ קשה היה לו לקבל מרות והחוקים הלא כתובים שעל פיהם גדלנו היו עבור אילן המלצה בלבד.

גדלנו בלינה משותפת והשעות היחידות שבהן בילינו עם ההורים היו מארבע, אחרי ה'הקמה' ועד שבע בערב כשחזרנו לבית הילדים ל'השכבה'.

אילן היה מגיע לבית ההורים בשעה שצריך היה כבר לחזור וטען שלא הספיק לבלות עם ההורים. אז אבא אמר לו: "אילן, בשעות שהיית צריך לבלות איתנו בחרת לשחק כדורגל עם החברים, עכשיו זמן ללכת לבית הילדים". אילן סרב ונאחז במגירה של שולחן שהיה מותקן על גבי קיר בסלון החדר. אבא, ללא היסוס, לקח אותו עם המגירה ביד בחזרה אל בית הילדים.

מאוחר יותר, בחברת הילדים, כאשר היה צורך לשבת בשקט וללמוד אנגלית, אילן הפריע ולכן הוצא מהכיתה. במקום לשבת בשקט ולחכות עד יעבור זעם, לקח ממטרה, פתח את המים והכניס אותה לכיתה.

גם בצבא לא קבל את מרותם של המפקדים ולמרות שרצה מאד להגיע לקצונה ולתרום למאמץ המלחמתי באותם ימים, הוא חזר כמעט על כל קורס פעמיים!! סיים את שירותו כקצין מ"מ מחלקת טנקים.

במלחמת יום כיפור, אילן שהיה בערבה בשירות מילואים פעיל, נקרא עם יחידתו לעלות על הטנקים ולנסוע על השרשראות לגזרה המרכזית בסיני. לאחר מספר ימי לחימה פגז של מרגמה התפוצץ ליד הטנק ורסיס ממנו ניתז ופגע בראשו.

אילן עבר תקופת שיקום אינטנסיבית ולמעשה די שיקם את עצמו. חזר לעמוד וללכת והתנהל עצמאית כעשרים שנה לאחר מכן, כשהוריו לידו, עוזרים בכל דבר ומהווים עבורו תמיכה רגשית וחברתית.

אפשר לומר שאמא ממש הקדישה לו את חייה. כשנשאלה לעיתים על משמעות החיים של אילן לאילן, ענתה שאילן הוא כמו השמש שזורחת לנו כל בוקר. היא לא שואלת פשוט זורחת...

במשך שנים ארוכות אילן סרב לעסוק בפעילויות שיקום ועד כמה שאבא לחץ עליו זה לא עזר. בשנים האחרונות, הודות למטפלים הנפלאים שהגיעו לטפל בו, הוא החל לקבל טיפולי פיזיותרפיה, הידרותרפיה ושיאצו, פעילויות שנתנו לו הרבה שמחה וענין. הוא נפתח לעולם, הכיר אנשים חדשים, תקשר איתנו למרות שלא יכול היה לדבר, הביע רצונות והתרגש מסיפורים או משירים ששמע איתנו. הייתה תחושה שהנה הגיעו השנים הטובות.

כל זה נקטע ביום שישי האחרון.

ברצוננו להודות לקבוץ שובל, הבית שלנו ושל אילן. השם אילן היה כמגע קסם. לא הייתה פנייה מצידנו או מצד המטפלים שלא נענתה מיד במאור פנים ובאהבה גדולה.

מבקשים להודות לצוותי המרפאה, החד"א, המזכירות, הכלבו, ולחברים שתמיד ניגשו וחייכו לאילן בשעה שהיה מטייל במדרכות שובל.

למטפלים שלנו דרור, שרון, אורנה ועידן שאין מילים לתאר את המסירות, את המחויבות ואת האהבה שהרעפתם על אילן.

נתתם לו הרבה שנים טובות והוא שרד זמן רב הודות לאהבה הענקית שקיבל מההורים, מאיתנו, ארנון ואני, ומכם.

תמיד תישאר בליבנו.

דברים על קברו של אילן – צ'אצ', אריה מורג

שלום לכולם,

אחרי ההספדים המאלפים כמה מילים משלי בעין רטובה.

אני הייתי פיקוד העורף של אמירה. אילן היה עטוף בצוות מסור לדוגמה, ומעבר לכך.

אמירה וארנון השקיעו לב ומאמצים רבים על מנת לתת לאילן איכות חיים טובה יותר. במצבים קשים יותר וקשים פחות, ביום ובלילה.

זכיתי לתשומת לב מיוחדת מצידו של אילן. כשאילן היה שומע את קולי, חיוך ניכר על פניו וראשו היה מופנה אלי בזווית הצרה שאִפשרה לו לזהות אותי.

אמירה דאגה שאילן יהיה חלק מהמשפחה ואכן, הוא הוסיף למשפחתנו למבוגרים ולילדים נופך וגוון מיוחדים...

יהי זכרו ברוך. 

אלעד מורג, בנה של אמירה

דוד שהוא נס

האיש המקסים המחייך בתמונות הוא דוד שלי, אילן שרטר מקיבוץ שובל, שעזב אותנו היום, חמישים שנה אחרי שפקד אותו הנס, או האסון, תלוי איך מסתכלים. ואצלי במשפחה, כעניין שבעקרון, מסתכלים על הנס.

אילן היה מראשוני הבנים שנולדו בקיבוץ שובל. הוא היה קיבוצניק כמו בספר הסטריאוטיפים – ועוד קצת. שזוף, יפה, גיטריסט מחונן, ספורטאי מצטיין, שובב ופרוע. כוכב נבחרות כדורעף, כדורגל, כדורמים של הקיבוץ, חבר של כבוד בצוות ההווי בחגים ומה לא. אח גדול לאמירה (אמי) ולארנון, שתחת חסותו נהנו מחיים שלווים וחופשיים מאיומי בריונים למיניהם, כי אף אחד לא העז להתעסק איתו.

אילן התגייס לשירות קרבי בחיל השריון, עבר שם את מסלול הפיקוד, והשתחרר כקצין. הוא החל לגשש את דרכו באזרחות, ואפילו התחתן. כשפרצה מלחמת יום כיפור, הוא נקרא בחזרה לטנק.

צוות המילואימניקים בטנק שבפיקודו עשו בו מאות קילומטרים בימים הראשונים של המלחמה, מצפון סיני לכיוון התעלה. באזור החווה הסינית, כשאילן הציץ מהטנק להשקיף, התפוצץ לידו פגז, שרסיס גדול ממנו עבר דרך ראשו של אילן.

אילן הוחזר לארץ מחוסר הכרה. סבתא שלי ז״ל, אופטימיסטית ידועה, הייתה מספרת שכשנכנסה לבית החולים וראתה אותו הייתה לה אנחת רווחה מסוימת, למרות שהיה פצוע ראש מחוסר הכרה. הרי בניהן של כל כך הרבה אמהות לא חזרו, אז הנה, שלה חזר, גם אם לא בדיוק כפי שיצא.

שלושה חודשים מאוחר יותר, חודשים של חוסר הכרה, ביקורים יומיומיים, פטיפון שהובא במיוחד והשמיע שירים של הביטלס, קרה הנס. בט״ו בשבט התשל״ד, ינואר 74, אילן פקח את עיניו והתעורר, והמשפחה אסירת התודה חיבקה אותו אליה, ולא שחררה, עד לכתו מאיתנו היום.

כמי שנולד אחרי המלחמה, את אילן שלפני הפציעה הכרתי רק מסיפורים. אבל היה לי יופי של דוד אילן שאחרי הפציעה. הוא חזר לגור בקיבוץ ליד סבי וסבתי, והשלושה האלה לא החמיצו אף אירוע משפחתי.

מינקות למדתי על הדוד המיוחד והגיבור שיש לי, שאפילו פגז מצרי שעבר לו דרך הראש לא הצליח, בנס, להרוג אותו, והוא חי איתנו ואהוב כל כך; תמיד מחייך אלינו ושמח איתנו, שר (לאט) את כל השירים ומעשן בשרשרת בפינה. למדתי ממנו על אריק איינשטיין, שלום חנוך, יצחק קלפטר ושמוליק קראוס, שלהם הוא הקשיב באדיקות לפני הפציעה ואחריה, בשירים שהמילים שלהם כמו נכתבו עליו.

סבתא שלי ז״ל, ואמא שלי וארנון יבדל״א אחריה, נחלו כזו הצלחה בחינוך הזה, שאילן הוקף זאטוטים מחייכים, אוהבים ומחבקים עד סוף ימיו; מקפידים לומר לו שלום ולהחזיק לו יד, גם כשהוא כבר לא דיבר כמעט בכלל, ורק קצת השמיע מדי פעם קריאות ונהמות חביבות ומלאות הבעה. גם המאמצים העצומים שהשקיעו סבא, סבתא, אמא וארנון בשיפור איכות החיים של אילן, הם השראה ומופת משפחתיים, שילכו עם כולנו הלאה.

אהבתי את אילן מאד ואני עצוב על לכתו. אם יש חיים אחרי המוות, אני מקווה שהוא חופשי שם לרוץ, לשחק כדורעף וכדורמים וכל מה שמנעה ממנו הפציעה בחמישים השנים האחרונות.

מותו של אילן הוא גם סוף דרכה של משפחתי בקיבוץ שובל, אחד מנופי ילדותי, וסיומה של תקופה. אבל זה אולי לפוסט אחר.

ביום שישה באוקטובר 2023 נערך בקיבוץ ערב לציון חמישים שנה למלחמה. שמו של אילן הוזכר כמי שעדיין נושא את צלקותיה על גבו. הוא עלה, בגיחה נדירה יחסית, לחדר האוכל, וכולם אמרו לו שלום.

בסוף הערב התנגן השיר הזה שהוא כל כך אהב, והעיניים שלו זרחו. אני מצרף את המילים, המאוד רלוונטיות, כאן:

אולי צריך לתת לזה עוד זמן / א. איינשטיין, י. קלפטר

החיים עוד לא חזרו למסלולם,

הפצעים עדיין לא הגלידו,

אולי זה יישאר כבר לעולם,

אולי צריך לתת לזה עוד זמן

מה יהיה ימים יגידו

אולי צריך לתת לזה עוד זמן.

השמש הגדולה מופיעה תמיד בזמן

הגשמים גם הם בסדר, יורדים הם בעיתם

עולם כמנהגו נוהג שוקק בעצלתיים

אבל משהו בלב זועק אל השמיים

החיים עוד לא...

יום אחד ראינו אור בקצה המנהרה

נקודה קטנה זוהרת מאירה באש קטנה

התקרבנו לאיטנו מסרבים להאמין,

מלאכים עמדו בפתח שרים אשרי המאמין.

דורון נאור