Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לחכים שושנה ז"ל
(05/08/1931 - 06/02/2021)     (  -  )

.

הספדים בלוויה

הספד שנשאה רונה פויירינג, מזכירת הקיבוץ

שושנה לבית חיימוביץ' נולדה בשנת 1931 בפלויישט, רומניה. שושנה גדלה כבת יחידה להוריה וכשהייתה בת שמונה-עשרה, בשנת 1949, עלתה לארץ עם הגרעין ה'רומני' על האנייה 'רפיח'.

העלייה ארצה הייתה מאתגרת ולאחר שהאנייה עלתה על שרטון, הועברו נוסעיה לקפריסין ולאחר כמה חודשים הגיעו לישראל.

הגרעין הגיע לתקופת הכשרה בקיבוץ דליה ומשם לקיבוץ גלאון כחלק מתמיכה ביישובי ספר שהיו, בזמנו, על הגבול. לאחר תקופה בגלאון, הגיע הגרעין להשלמה בקיבוץ שובל.

מימיה הראשונים בשובל עבדה שושנה במטבח, הקימה את מטבח הילדים ובהמשך הייתה רכזת חדר האוכל ורכזת המטבח.

יחד עם שושנה בגרעין היה משה סידון. משה ושושנה נישאו ובנם רמי ז"ל נולד בשנת 1952.

כשרמי היה בן שלוש שנים, נפרדו שושנה ומשה. לאחר מכן נישאה שושנה לברוך חכים ונולדו גילי ורינת.

משה נשאר חלק מהמשפחה לאורך כל השנים ולאחר שנישא שוב ונולדה בִּתו הילה – הצטרפה גם היא למשפחה והוגדרה כ'אחות הקטנה'.

במהלך השנים עבדה שושנה כאקונומית וכל העת הקפידה על התחדשות, כולל המעבר להגשה העצמית בחדר האוכל.

באמצע שנות השישים הקימה את המועדון – מועדון לחבר, שהוקם מעל הקומונה, (הכלבו של היום), מוסד חברתי פעיל שכולם הגיעו אליו – לקרוא עיתונים, לשחק, לשוחח ו... ליהנות מהעוגות של שושנה, הקפה הטוב והחיוך המזמין.

בשנת 1973 טולטלו החיים של המשפחה – רמי נפל במלחמת יום הכיפורים. מכאן ציר החיים השתנה וכאב הלב על האובדן הלך והעמיק, אך שושנה לא נתנה לעצב הרב שמילא אותה להוריד את החיוך וגם לא את הסיגריה. שני אלה אפיינו אותה כל השנים. האזכרות לרמי היו מבצע של אירוח מוקפד והשקעה אינסופית. זה היה מפעל ההנצחה של שושנה – "אמא של רמי" – כך, בדרכה הפשוטה והאוהבת, הצליחה לשמור את מעגל החברים והמשפחה לאורך כל השנים שחלפו ולתחזק את הקשרים המופלאים שנוצרו בינה ובין חבריו של רמי.

לאחר נפילתו של רמי, עזבה שושנה את האקונומיה ועברה לעבוד כקניינית במחסן ההלבשה הקיבוצי בתל אביב וגרה שם במהלך השבוע במשך שלוש שנים.

כשהסתיימה תקופת תל אביב, חזרה שושנה לעבודה בקיבוץ והעבירה בשנת 1976 את מה שהיה בזמנו הכלבו – מקרר הבשר על הרמפה של חדר אוכל – אל מקומו החדש במבנה שהייתה בו המאפייה – מועדון הנעורים של היום. אירוע זה זכה לסיקור בעיתונות הקיבוצית וברכות לכלבו החדשני הגיעו מכל עבר. בכלבו עבדה עד יציאתה לפנסיה ולאחר מכן עוד קצת גם בקומונה.

הבית והמשפחה היו מרכז חייה של שושנה והיא ביטאה זאת בבישול, באפייה, בסריגה, ברקמה ובגינה מלאה בפרחים. הבית היה פתוח והומה ושושנה, יחד עם ברוך פתחו את לִבּם וביתם לילדים ונוער – ילדי חוץ, אולפן ועוד...

שושנה – כשרמי התגייס לצבא, החלטת שהמשפחה תאכל יחד בבית בשישי בערב – את האוכל שלך, הבֵּיתי. וכך התכנסה המשפחה סביב השולחן ובתום הארוחה מיהרו לעלות לחדר האוכל לקפה ועוגה עם חברי וחברות הקיבוץ.

שושנה אהבה את הקיבוץ והייתה גאה בו תמיד. כשהגיעו הימים של טיולים משותפים על הקלנועית, נהגה לומר לרינת: "ריניקה, תראי איזה קיבוץ יפה יש לנו". פניה האירו תמיד לחדשים ולצעירים וכל אמירת שלום זכתה גם לפטפוט נחמד ולחיוכים.

שושנה – נזכור אותך כאשה קטנה בגופך, אך חזקה ברוחך. דמותך מצויה בכל המקומות הקיבוציים שקשורים לאיכות החיים, לפנאי ואפילו הפינוקים (תואמי תקופה...) שרק אפשר היה לתת ולפתח בעבור חברי וחברות הקיבוץ.

בגיל צעיר עזבת את בית הורייך ויצאת למסע חיים ששזור בהקמת המדינה ובבניית הקיבוץ. הקמת משפחה ובית ואיבדת את רמי, בנך הבכור. לצד כל אלה המשכת להיות אמא חמה ואוהבת לגילי ולרינת וסבתא נפלא ליונתן, לירדן, לדניאל, לארז, לבֹעז ולאיתמר. טיפלת בברוך אישך במשך שנים רבות ואת כל אלה עשית עם ה'נשק הסודי' שלך – אהבה, אוכל וחיוך.

השנים האחרונות היו מאתגרות וגם בהן לא ויתרת על הופעה מטופחת, על בחירה והתאמת צבעים ותכשיטים, כמו שאהבת תמיד. ניתן היה לראותך על הקלנועית לצד המשפחה או עם המטפלת שרדה – לא מוותרת על שום דבר. שומרת על פאסון ככול שרק אפשר.

קיבוץ שובל נפרד היום משושנה – אמא, אישה וחברת קיבוץ ותיקה.

תנחומינו לגילי, לרינת ולנכדים.

יהי זכרך ברוך!

דברי בֹעז – בשם הנכדים

סבתא יקרה ואהובה שלנו,

סבתא שושנה, האחת והיחידה, המלכה שלנו.

לפני הכול אני רוצה להגיד לך שאנחנו עומדים כאן עכשיו, גאים בך ברמות שאי אפשר בכלל להסביר, גאים בדרך הענקית שעשית, וגאים להיות חלק מהדבר המפואר הזה שנקרא שושנה חכים.

חשבתי לא מעט איך בכלל מתארים את העוצמות שלך, את הלב הענק שלך, את האמת והכנות, את הנשמה, את מה שהיית ותמיד תהיי בשבילנו. אבל מסתבר שאפילו אני לפעמים לא מוצא את המילים. ואולי כמו שאומרת הקלישאה הידועה: אין מילים שיסבירו. כי זה באמת ככה.

אישה מדהימה, דואגת, אישה של עשייה, מצחיקה עד דמעות, שלא מסוגלת לנוח עד שכל מי שמסביבה רגוע, שנותנת את החיים שלה ויותר בשביל שיהיה טוב למי שהיא אוהבת. והיא? היא כבר תסתדר...

פייטרית אמיתית, כזו שלא מוותרת אף פעם. מהסוג שכבר לא מייצרים היום.

סבתא שהיא פשוט דמות להערצה.

כולם יגידו שאת אישה ענקית, שתמיד עושה טוב בלב, עם אנרגיות ששייכות רק לך, אלה שעושות אותך כל כך מיוחדת.

אני אוסיף ואגיד שבעיניי את הווינרית הכי גדולה שהכרתי. ווינרית שהחיים שמו לה כל כך הרבה מכשולים והיא קמה מכל אחד מהם חזקה יותר בשביל עוד רגע של ניצחון. שחוותה אין סוף כאבים וקשיים אבל בחרה לקום על הרגליים, להרים את הראש, ולסובב את העולם על האצבע הקטנה שלה.

המלכה שלנו, ככה אנחנו קוראים לך. השארת עלינו סימנים שלך שלתמיד יישארו. בצחוק, בפשטות, בכבוד לסביבה שלנו, בנתינה למשפחה ולחברים ובהבנה שצריך תמיד לחייך, השאר כבר יגיע לבד.

לפני שבוע בפעם האחרונה שהתעוררת אחרי בערך עשרים וארבע שעות שכבר לא ידענו אם תחזרי מהן, דיברת עם כולנו כשאת על המיטה, צחקנו ונהנינו ממך כמו תמיד. ולאט, לאט כשכבר הבנת שאת על הגל, זרקת לאמא: "יאללה, בואו נצא החוצה לחבר'ה".

אמא אמרה לך: "היום החבר'ה יגיעו לכאן".

ואני אמרתי לעצמי: "קלאסי סבתא שושנה. על המיטה, מחוברת לאינהלציה, ברגעיה הכנראה אחרונים, כל מה שמעניין אותה זה רק לצחוק ולראות אנשים."

כמה אהבת את הקיבוץ הזה, היית פשוט מכורה אליו.

אני זוכר שהייתי לוקח אותך על הקלנועית לסיבוב וכולם היו באים להגיד לך שלום, איזה כבוד היו עושים לך, ואת כמובן לכל אחד נתת את האהבה והוספת איזה נשיקה על הראש. פעם אחת כשסיימנו את אחד הסיבובים, אמרת לי כאילו שהיית מופתעת: "נו תגיד לי, אתה ראית איך שאנשים אוהבים אותי?" היום אני אומר לעצמי, "נו בחייאת, זה באמת כל כך הפתיע אותה? איך זה יכול להיות?"

"איזה אנשים מדהימים יש פה" היית אומרת תמיד.

"מה אתה צריך להסתובב בחוץ כל הזמן, חוץ לארץ, תל אביב... פה הכי טוב. אין כמו הקיבוץ הזה".

סבתא היקרה שלנו, שתמיד הייתה מטופחת, מתוקתקת ומסורקת, עם התכשיטים והבושם והצבע בשיער. עולה לארוחת צהריים בחדר אוכל באמצע השבוע כאילו שיש חתונה. עד יומך האחרון סירקו אותך ושמו לך קרם פנים. כשהייתי מגיע אלייך הדבר השני שהיית שואלת אותי היה תמיד: "איך השיער שלי? אני לא הסתרקתי", השאלה הראשונה הייתה כמובן: "אכלת משהו? אתה רעב?"

ואנחנו תמיד אמרנו לך: "סבתא, את נראית מיליון דולר"

תמיד דאגת שיהיה לנו ושכלום לא יחסר. מי שלא ראה את שושנה חכים מפרקת מדף שלם של "טים טם" בכלבו רק בגלל שפעם אחת אחד הילדים אמר לה בטעות שזה טעים, לא ראה אהבה של סבתא לנכד מה היא.

נתת לנו פרספקטיבה אמיתית. שלא משנה כמה קשה לפעמים, מה זה בכלל מול החיים של סבתא שושנה? הילדה שהייתה עומדת בשלג ברומניה בגיל ארבע מחוץ לבית כשאבא שלה העניש אותה, שברחה מאַדמת אירופה כשהגרמנים כבר כמעט דפקו בדלת, כשהספינה שהביאה אותה לארץ טבעה והיא הייתה צריכה לשחות לאיזה אי יווני, משם למחנה מעצר בקפריסין ואז לארץ. בארץ, שהיא כל כך אהבה, היא איבדה את הבן הבכור והאהוב שלה, רמי, במלחמת יום כיפור, ונאלצה להמשיך את החיים שלה עם חור ענק בלב.

אז מי אנחנו שנתלונן שקצת קשה?

לחשוב שסבתא שושנה, שיושבת בראש השולחן ולא מפסיקה לצחוק בכל פעם מחדש עברה את החיים האלה זה היה לפעמים לא נתפס.

איך היית יושבת על הכורסא וכולם היו נכנסים ומורידים אליך את הראש ממש כאילו באו לקבל איזה ברכה. בוסית של ממש.

תמיד אומרת את האמת, גם כשזה לא נעים לשמוע. כמו בסיפור המפורסם כשאחת החברות שלך לשולחן בחדר אוכל הגיעה ושאלה: "איך התספורת החדשה שלי?"

את ענית לה בלי להתבלבל: "את רוצה לשמוע את האמת? זה ניראה כאילו יצאת מבית משוגעים".

אני זוכר שכשהייתי קטן, ברגעים של עצבים וכעס, הייתי עולה כמה צעדים בשביל שמעל הבית, לוקח שמאלה ומגיע לבית שלך. היית יושבת עם סיגריה בסלון וישר מתמלאת בשמחה כאילו כל היום רק חיכית שאגיע, ואז לוקחת אותי עם הקלנועית לסיבוב בקיבוץ, כשבסוף, גולת הכותרת: "הולכים לספור מכוניות בשער". כבר אז היית מרגיעה אותי, הייתי חוזר כמו חדש.

על הקשר המיוחד שלי איתך כל המשפחה ידעה, וגם מי שקרוב אליי.

איש הסוד שלך, שהיית אומרת לו את כל הדברים, בלי פילטרים. היינו יושבים שעות אצלך בבית, והיית שמה את ה – 'פוליטקלי קורקט' בצד.

הייתי בא אלייך בתור ילד, לתקן לך את הממיר, כשבפועל הייתי רק צריך ללחוץ על כפתור בשלט, אבל את הסתכלת עליי תמיד כאילו שהמצאתי את הגלגל. זרמתי עם זה.

אחרי זה היינו יושבים ומדברים שעות על דברים שכמו שאמא שלי אומרת: "לעולם לא נדע", ואחרי זה בארוחת שישי כשאחד הנושאים היה עולה את היית קורצת לי ונותנת לי מכה קטנה על היד.

הצחקת אותי כמו שלא הרבה אנשים יכולים להצחיק.

לפני שבוע וחצי, ביקרתי אותך בפעם האחרונה לפני שהמצב התדרדר, ישבנו שם על החלון של בית אשחר אולי שעה, צחקנו והתקשקשנו כמו לפני עשר שנים רק עם קצת פחות מילים... ואז לפני שהלכתי אמרתי לך: "סבתא, את זוכרת איך קוראים לי?" אמרת לי "כן" ואז עצרת. אז שאלתי אותך שוב: "את זוכרת מה השם שלי?" הסתכלת עליי כאילו לא הבנת את השאלה. ואז, ברגע שאני כנראה לא אשכח לעולם, כשסרדה, המטפלת האגדית, אמרה לך באוזן: "שושנה, זה בועז". ישר נפתחו לך העיניים, עלה לך חיוך ענקי ואמרת: "אהה!! זה הכי הכי הכי!"

זכית לראות את כולם גדלים, יונתן, ירדן, דניאל, איתמר, ואפילו ארז הקטנצ'יק כבר לא כזה קטן... מסתובב עם נשק בצבא, את מאמינה?

בקיצור, כולם מעריצים אותך. בכולם נשאר משהו שהוא שלך.

איך שאמא טיפלה בך יפה כל השנים, את בטח היית גאה בה.

בינינו, סבתא, אולי באמת הלכת בזמן... זה כבר לא מה שאת כל כך אהבת. אסור להתקהל, אין אירועים, כולם פה נגד כולם. זה לא את.

הרי אצלך במרפסת ישבו מוטי סיימון החרדי ויהודה הקיבוצניק סביב שולחן אחד והיו כמו משפחה. עם בורקס בשר באמצע ושמישהו רק יעז לדבר על פוליטיקה. פה יש רק צחוקים.

הסתכלנו עלייך בסוף במשך שעות וכבר הבנו את מה שאת מבינה בעצמך: נלחמת וניצחת את החיים כל כך הרבה פעמים ועכשיו בא לך פשוט לנוח. לא לסבול. בשקט.

איך היית אומרת? "בוא נגמור עם העסק הזה".

תודה רבה על הכול סבתא.

תודה על רגעים של פשטות שלעד יזכירו לנו אותך כל כך.

תודה על דמות כל כך משמעותית שהיית בשבילנו, שעיצבה אותנו.

תודה שלימדת אותנו בצורה הטובה ביותר מה זה בית ומה זו משפחה. תודה על החום.

אנחנו נמשיך להיות מה שאת כל כך ייצגת, עם הצחוקים, הכיף, והדאגה לאנשים שאנחנו אוהבים. ונשתדל להיות האנשים האלה שגם ברגעים הטובים וגם ברגעים הפחות טובים, אומרים: "יאללה, בואו נצא החוצה לראות את החבר'ה".

אז תשמרי עלינו מלמעלה כמו ששמרת גם על הקרקע, לכי לאנשים שאת אוהבת וכל כך מחכים לך. ותמסרי דש חם לסבא ברוך, תסדרו את השולחן של הרֶמי, כי יום יגיע ועוד נשב לתת איזה משחק. רק שהפעם גילי לא ירמה ויסמן את הג'וקר.

אוהבים אותך ומעריצים,

הנכדים

 דברי רינת

אמא'לה שלי יקרה ואהובה,

היום אנחנו פה לכבודך. ארבעים ושבע שנים שהיית פוקדת את המקום שבוע אחר שבוע (כל עוד יכולת) בשביל רמי ואחר כך בשביל אבא. בערב יום כיפור האחרון, כשגילי ואני עלינו איתך להדליק פה נר ואמרת לי: "כל כך יפה פה, אף פעם לא הייתי פה". הבנתי שנפל דבר!

אני יושבת לידך, הנשימות כבדות, את נאבקת על כל נשימה, ואת לא מוותרת. כבר אין לך כוח, אמא'לה. אין לך כוח. אני אומרת לך: "זה בסדר אמא. את יכולה לנוח עכשיו לתמיד". אבל את לא מוותרת. מתעוררת ונרדמת. מפציעה ושוקעת.

נתת פייט לחיים אמא, וגם למוות. את הצלחת כנגד כל הסיכויים. גם כשהיה קשה, ולעיתים היה לך מאד קשה.

את גיבורת חיינו אמא. אישה אמיצה ולוחמת.

אני רוצה לומר לך כבר בתחילת דברי – "נוחי בשלום אמא". כי זה בעצם מה שרצית כל חייך. מנוחה, שקט, חום ואהבה. מה שכולנו רוצים. אבל את תמיד רצית קצת יותר.

מהמקום שממנו הגעת, מהבית שבו גדלת, את בעבורי בחזקת נס רפואי. ממש. בית מוטרף, הורים בעייתיים, ופלא גדול איך, את, שיצאת מבית הרוס, הצלחת להקים בית כל כך חם ואוהב, ולבנות משפחה לתפארת. אולי מהדמיון, כי מאיפה שבאת לא היה שום דבר נורמלי.

דוגמה נפלאה למהות שלך היא הסנדוויצ'ים המדהימים שהכנת לנו, שהיה בהם הכול: קודם כל חמאה, מעל חביתה וגם אבוקדו וגם גבינה מלוחה וגם עגבנייה וגם זיתים, ובטח שכחתי משהו. נדמה ששתי פרוסות לחם לא יכולות להכיל את כל מה שרצית לשים בפנים. כמו בחיים. רצית לתת כל כך הרבה, לפעמים יותר ממה שיכולנו להכיל.

והבית מלא בכל טוב. כמו רצית למלא את הריק התמידי שהיה בנפשך במשך שנים.

אני זוכרת אותך מתרוצצת בשבילי הקיבוץ עם משלוחי מנות בפורים, להביא מרק למישהו חולה, עוגה למי שילדה או למי שהתחתן, לסייע, לעזור איפה שרק אפשר.

ב- 1970 כשרמי התגייס לצבא, ואחר כך גילי, שעותיו היפות של הקיבוץ השיתופי, את החלטת לעשות כל יום שישי ארוחת ערב, שיהיה לילדים שלך טעם של בית. ואיזה טעם! כל יום שישי הכנת לנו, מתוך מטבח פצפון, ארוחות מופלאות, שאי אפשר לשכוח את טעמן. היינו אוכלים בבית, הרבה, הרבה לפני שהיה מקובל, ועולים לחדר האוכל בשמונה רק לשתות קפה עם החבר'ה.

היינו צוות-על ביחד. הפקות אירועים, ימי הולדת וכמובן ימי הזיכרון והאזכרות. זה היה מתחיל ב"ריניקה מה נעשה לאכול?" מכינות רשימה, אני מגיעה יומיים קודם לעזור, הרוב כמובן כבר מוכן, כפול ממה שסיכמנו, ואני מתעצבנת: "אמא למה צריך גם בשר וגם עוף, גם דגים מלוחים וגם בורקס בשר, גם אורז וגם תפוחי אדמה?" אבל שום דבר לא עזר. הכול בשפע, הכול מעשה ידיך המופלאות, הכול אסתטי ומוגש בטוב טעם.

לזכותי יאמר שאמרתי לך עוד בחייך שאני לא מתכוונת לאפות בורקסים לימי הזיכרון, ואני מקווה שלא תשבי למעלה ותעשי לי נו, נו, נו ריניקה. נותר לי לקוות שתעמדי בסיכום.

לקח לי שנים להבין שהאוכל היה אחד מהערוצים המשמעותיים שלך להביע אהבה.

מעולם לא למדת. סיימת כיתה ג'. זהו. אבל היית אוניברסיטה של החיים. הייתה לך תבונת כפיים מופלאה, רקמת, סרגת, העציצים שלך תמיד היו ירוקים ופורחים, בישלת ואפית וטיפחת את הבית הקטן שלך שהיה כל עולמך, מילאת בקיבוץ תפקידים כמו אקונומית וריכוז הכלבו שבהחלט הצריכו ידע. ואת, כרגיל בניגוד להכול – מתקדמת.

תמיד מטופחת, תמיד מסודרת, מריחה טוב, מאופרת, ים של בגדים בארונות המתפוצצים לכל סוג של אירוע ומצב. רק לפני כמה שנים, כשניסיתי לרוקן קצת את הארונות ולמיין את הבגדים אמרת: "ריניקה זה הארון של בגדי העבודה". אמרתי לך: "נו אמא? ואת עוד עובדת? את כבר בת שמונים!!"

בראש היא שמרה בגדי עבודה ליום שתצטרך...

רק את יכולת ליצור מרחב ביתי שמאפשר גם לבעלך הראשון, גם לאשתו הראשונה של אבא וגם לבני זוגם ומשפחותיהם להיות חלק מחיינו. הצלחת, בתבונה וברגישות, לבנות ממשפחתנו המסועפת והמשתרעת – משפחה נוספת! רק אחרי המון, המון שנים הבנתי שזה בכלל לא מובן מאליו. שאת יוצאת הדופן.

טיפלת באבא שנים רבות וסעדת אותו במסירות אין קץ, ישבת שעות ליד מיטתו. תמיד עם תרמוס קפה, וסנדוויצ'ים נפלאים.

למדתי ממך המון אמא! כל כך הרבה דברים בי הם ממך: לארגן, לסדר, לנהל את הבית, לבשל, לפתוח את הלב, לטפח גינה, לסרוג, לרקום, לאהוב אנשים, לעזור, לסייע, לשים לב לאלה שאף אחד לא ממש רואה. ויש דברים שלמדתי פשוט מלהיות לידך כמו אומץ, חוסן, כבוד לאנשים, אהבת האדם, מחויבות, מסירות, אהבה. כל הדברים המשמעותיים בעצם.

אני כל כך מודה לך אמא.

היית לנו אמא נפלאה. כל מה שיכולנו לבקש מאמא.

לא תמיד היה לי קל איתך. והיו שנים קשות ממש. בכלל המשפחות שבהם מכה השכול יש טלטלה בכל מערכות היחסים. בטח ובטח עם ההורים. תמיד אני אומרת שהאחים השכולים מאבדים פעמיים, פעם אחת את האח שנהרג ופעם שנייה את ההורים שכבר לא חוזרים אף פעם להיות מה שהיו. לילד זאת טלטלה נוראית. כל עולמו מתערער. אין במה להיאחז. הכול נשמט מתחת לרגליים. אני זוכרת אותי כועסת עליך, כבר שנים אחרי שרמי מת, ואומרת לך: "אבל אמא יש לך פה עוד שני ילדים חיים!"
אבל לא הייתי צריכה להגיד לך פעמיים. פשוט הבנת. ורק כשנהייתי אמא לילדים הבנתי אותך באמת, וכשהם התגייסו לצבא קל וחומר.

אין ספק שמותו של רמי היה המשבר הקשה בחייך. לכול יכולְת. ילדות מטורפת ועצובה, ברחת מהבית ועלית לבדך לארץ בגיל שש-עשרה, עבודה קשה, קשה כל השנים, והתמודדת עם לא מעט משברים אישיים. לכול יכולְת. עד רמי שלך. ממנו בעצם לא התאוששת, למרות שעם השנים עשית הכול, והצלחת לשמור על בית פתוח ושמח.

למזלי, התברכתי בשנים האחרונות. מוזר קצת להגיד אבל הדמנציה של אמא הייתה מתנה גדולה בעבורי. ירדו הדאגות, הביקורת, הפחדים, החרדות, הכול נמס וחומות ההגנה התפוררו אט, אט. שם, במקום הכן, האמיתי והחשוף התפנה מקום לאהבה פשוטה ואמיתית. אמא-בת.

ואהבתי אותך, רק אלוהים יודע כמה! היית איתי באש ובמים. לביאה. בזקנתך השתדלתי בשבילך הכי, הכי שאפשר. כולנו. אולי להחזיר במעט על כל השנים. אני מקווה שזכית להרגיש.

הדבר היחידי שמנחם אותי בשעות הקשות האלה שתפגשי קודם כל את רמי שלך, שלנו, שאליו התגעגעת כל חייך. (גם אנחנו האמת). ואחר כך את אבא ושאר אהוביך שם למעלה.

אני מוקירה תודה על שהיו לנו הזכות והכבוד ללוות אותך ולהיפרד ממך. כולנו היינו סביבך והצלחת להגיד לכל אחד משהו מקומץ המילים שנשאר לך בזיכרון. גם בזה התחשבת בנו. לאט, לאט. נתת לנו את הזמן.

גילי ואני תמיד ביחד, לאורך כל הדרך ואנחנו ננצור אותך בליבנו תמיד.

אני זוכרת שאמרת לי פעם אחת בחורף כשירד גשם זלעפות – שאת מפחדת שלרמי קר.
עכשיו אני מפחדת עליך!

נוחי אמא.

תחסרי לנו מאד, מאד, מאד.

ואי אפשר בלי מילה על הצוות המסור של קיבוץ שובל. החל מאורלי וצוות בית אשחר שאין מילים לתאר את הליווי והטיפול והתמיכה, ממשיך בשירן המופלאה, איגור ומינדי שליוו אותנו במסירות. כמו שאמרתי למישהו השבוע: "אם למות אז פה בשובל. עטופים באנשי המקצוע המופלאים האלה. כשהם נכנסים לחדר בשעות הקשות העולם נראה לרגע קצת יותר טוב".

והאחת והיחידה סרדה! שליוותה את אמא שלי במהלך שמונה השנים האחרונות במסירות, באהבה גדולה ובמחויבות אין קץ. תודה ענקית סרדה על הכול, הכול, הכול. על הסבלנות, הדאגה, אנחנו יודעים שלא תמיד היה לך קל. היו תקופות מורכבות, אבל את נשארת ודאגת וטיפלת באמא שלנו יוצא מן הכלל. אנחנו אוהבים אותך מאד, מאד, מאד.

לשושנה - מתנה ומיכה, הוריו של אוהד

שושנה וברוך נכנסו לחיינו בשמחות. בשבת חורפית, בנר שמיני של חנוכה, חגגנו בחדר האוכל את ברית הזוגיות של אוהד ורינת. אחר כך הִגיעו סופי השבוע שבהם היינו מגיעים נרגשים לבתי הילדים לחבּר ולאסוף את נכדינו המשותפים. משם, למרפסת של שושנה. תמיד שמחה, תמיד מחבקת ומנשקת, השולחן מתמלא והיא ממתיקה אִתי (מתנה) סוד: מה את אומרת על הנכדים שלנו? ואנחנו מתחרות בסופרלטיבים על הזאטוטים.

רק בשנים האחרונות, לאחרונה, כשפרסמה את יומנה נפרסה לעינינו פרשת חיים מפותלת וקשה. נחשף לעינינו שלמרות שמה, שושנה, לא כל דרכיה היו סוגות בשושנים והערכנו את כוחותיה ויכולותיה לגבור על הכול ולדעת ליהנות מזיו פניו של נכד, של בגד חדש, מכוס משקה, מגידול צמחים בעציצים ואולי בגלל קשיי העבר הדברים הקטנים והפשוטים הם החשובים והמשמחים. שושנה אהבה אנשים, אהבה להיות בחברתם, צעירים כקשישים. כשנודע אמש לחתני, טום, בעלה של שוליק בִּתנו, דבר מותה אמר: "היא אהבה אותי". כך הרגיש למרות שהתקשורת ביניהם לא הייתה קלה בהיותו דובר שפה זרה. ואמר: "אני רוצה להיפרד ממנה".

אנחנו נפרדים ממך שושנה בכאב. היית חלק יקר מחיינו. את יכולה להתגאות במה שאת משאירה מאחור. נזכור אותך באהבה.

(מתנה כתבה, מיכה קרא)

דברים שכתבה שושנה לאזכרה בשנת השלושים לנפילתו של רמי:

נערה קטנה ונמרצת מצטרפת לקן של השומר הצעיר ברומניה אחרי מלחמת העולם השנייה. אחרי ילדות לא קלה, מצטרפת הנערה הקטנה לחברת נוער ועולה לארץ ישראל. לאו דווקא מתוך אידיאל, אבל בתוך החברה הזאת נפתחים לה אופקים חדשים ועולמות לא מוכרים והיא הופכת פעילה מאד. אחרי שנה פורצת מלחמת השחרור והיא עוברת לקיבוץ אחד ואחר כך לקיבוץ נוסף – קיבוץ שובל. בשובל מקימה הנערה הקטנה (שהופכת בינתיים לאשה קטנה) בית ויולדת שלושה ילדים. היא אוהבת את משפחתה וממלאה אותם באהבה אינסופית, והם גדלים לתפארת, כל אחד עולם ומלואו. הבית תמיד מלא עם ילדים, נערים, חברים – בית פתוח לכולם.

כשהבן הגדול מתגייס לצבא לא חששה האישה הקטנה מכלום, לא פחדה שיקרה לו משהו. הוא היה בחור חזק, טוב לב, חברתי, אוהב אדם, מלא באידיאלים ועקרונות. יותר חששה האישה דווקא מהבן האמצעי שהיה שובב גדול ולא כל כך ממושמע.

ליוותה האישה הקטנה את הבן בכל מסלולו הצבאי ולאושרה לא היה גבול. הבן שלה נפתח לעולם, אהב לעזור, אהב אנשים.

ביום כיפור 1973 מגיעה הבת שלה בוכה הביתה – "אמא פרצה מלחמה".

רק שבוע לפני זה היה לבנה יום הולדת 21 ומה פתאום עכשיו מלחמה?

בכתה האישה הקטנה מרגע שפרצה המלחמה במשך שלושה ימים עד שהגיעה אליה בשורת האיוב. היא לא כל כך מבינה מה שקורה סביבה, ורק רואה לנגד עיניה את בנה עושה לה שלום כשהיא עומדת על הרמפה של המטבח עד שהוא נעלם. לא עבר זמן רב מאז שהיא נכנסה לחדרו בלילה, שמה לו חבילה ועמדה על ידו לשמוע את נשימתו, אולי יותר מפעמים אחרות.

תשעה ימים של כאב ובכי, של בלבול מלווים אותה והיא בכלל לא מבינה שהבן שלה לא ישוב לעולם הביתה. ואכן הבן נפטר.

מה תעשה האישה הקטנה? מאיפה מתחילים? איך אפשר בכלל לחיות? איך אפשר לתפקד?

הכאב, הכאב גדול מהחיים.

ויש איזו נכות שמלווה את האישה הקטנה, משהו מתוכה איננו, היא פשוט נכה הכל כואב לה.

למרות האינטואיציה שמלווה אותה כל החיים היא לא יודעת איך להשתמש בה עכשיו. איך היא תמשיך?

היא חיה בחברה סגורה עם חוקים מסוימים, בחברה הזו אנשים לא אוהבים יוצא מן הכלל, צריך להרים ראש, בשביל הילדים שנשארו ובשביל המשפחה.

בינתיים, כל הזמן הגיעו לביתה חיילים, הרבה חיילים.

חיילים עם עיניים עצובות, עם דמעה בקצה העין, עייפים ופגועים.

שמעה האישה הקטנה כל פרט שסיפרו לה החיילים על בנה ולא היו ניחומים.

מעת לעת פחתו הביקורים והיא הייתה צריכה להפעיל את האינטואיציה ולהמשיך.

היא המשיכה איפה שהכל נתקע, היא כבר לא הייתה אותה אישה, היא כבר הייתה מישהו אחר. אומנם עבדה, טיפלה בביתה ובילדיה אבל זה כבר לא היה אותו דבר.

זוכרת היא שבנובמבר של אותה שנה ירד גשם. האם יש כאב גדול יותר מאשר לדעת שהגשם יורד על בנה? היא בכתה, רצתה ללכת אל בנה לחבק את הקבר, לחמם אותו אך לא יכלה.

השנים עברו, הרבה שנים עברו – שלושים שנה. ועדיין לא מבינה האשה הקטנה למה לקחו לה את בנה? אף פעם האישה הקטנה לא באה בטענות לאף אחד. כשהבן שלה נהרג היא סבלה, הכאב היה גדול ועצום אבל היא חשבה שאולי עכשיו יהיה שלום ולא יהרגו יותר חיילים צעירים. אבל אין שלום. ומאז ועד היום נהרגים חיילים והיא יודעת מה עוברות אותן אימהות.

האישה הקטנה, זאת אני.
(קראה בלוויה - תלמה פלג) 
דברים שנישאו בגילוי המצבה, ביום השלושים, 12.03.2021
 

צביה גוטמן, בת אחותו של ברוך:

דודה שושנה

לכולם יש דודים ודודות, אבל לאף אחד אין דודה שושנה.

עם מותה של דודה שושנה איבדתי את הדודה האחרונה והאהובה עלי.

דודה שושנה זכורה לי עוד מהיותי ילדה קטנה, כשהייתה מגיעה אלינו למושב להתארח עם דוד ברוך, אחיה של אִמי לאה. צעירה עם שיער בלונדי אסוף לבננה, עומדת ליד המראה בכניסה לשירותים מסדרת את הבננה בסיכות מיוחדות, לבושה בשמלה של פעם עם כפלים, דודה שהייתה מגיעה אלינו עם עוגיות מעשה ידיה וממתקים לכולנו שהיו נדירים בשבילנו פעם.

דודה שושנה, שבחופשות הקיץ הייתי נוסעת אליה מהצפון הרחוק עם אחי אהרון, להתארח בקיבוץ כשבוע ימים. שבוע של קייטנה אמיתית עם בריכת שחיה, ארוחות בחדר האוכל, נסיעות לבקר בשבט אל הוזייל שפעם ראשונה נחשפתי לחיי הבדואים. ארוחות ארבע עם שלושת בני הדודים – רמי, גילי ורינת, שהיו מגיעים למפגש היומי עם אמא ואבא, ארוחת ארבע מושקעת עם גבינות, עוגיות טעימות מעשה ידיה, ואפילו לחם וריבה. בערב היינו הולכים עם ברוך ושושנה להגיד לילה טוב לילדים.

עם גיוסי לצבא הוצבתי בחטיבה 7 שישבה באותה התקופה בשדה תימן הקרוב לקיבוץ שובל. כחיילת ויתרתי על האפטרים לבאר שבע ונסעתי בכל הזדמנות בטרמפים לקיבוץ. דודה שושנה שעבדה כאקונומית של מטבח הקיבוץ קיבלה את פני זוהרת ושמחה והרעיפה עלי שפע של פינוקים שאקח איתי לבסיס כדי שחס וחלילה לא יחסר לי משהו טוב וטעים וגם הוסיפה: "קחי שיהיה לחברים".

בשנת 1973 נפלה עלינו הידיעה שרמי נהרג במלחמת יום הכיפורים. בשבילי, כבחורה צעירה בשנות העשרים זה היה אסון נוראי שהתחבר עם השבר הגדול של המלחמה. אבל דודה שושנה, עם כל הכאב והאבל, לא ויתרה והגיעה עם דוד ברוך, כחצי שנה אחרי נפילת רמי, לכבד ולשמח אותי ביום נישואיי המאושר בחיי.

כשדודה שושנה עברה להתגורר בתל אביב לאחר נפילת רמי ועבדה במחסן הקיבוצים, הייתי נוסעת להיפגש איתה, ושם הייתה בוחרת לי בגדים. היה לה חוש טעם לא רגיל לבגדים וכל קנייה ממנה הייתה קוצרת הצלחה ומחמאות מהסביבה. עד היום יש חולצות בארון, באיכות מדהימה, שאינני יכולה להיפרד מהן.

כשדודה שושנה חזרה לקיבוץ נהגתי, עם בעלי טיבי והילדים, לנסוע לבקר את דוד ברוך ודודה שושנה. כשילדיי היו שומעים שנוסעים לשובל היו שמחים ומאושרים. הם ידעו שדודה שושנה תעניק להם מתנות, כשהיא יודעת בדיוק מה האוסף של כל ילד – מחקים, פרסים, גולות ועוד שקיות עם ממתקים בשפע.

אנחנו, התענגנו על העוגות, העוגיות והבורקסים שהוגשו על השולחן, אירוח שהכיל שפע של מטעמים שטעמם לא נשכח עד היום.

לאף אחד אין דודה שושנה שלקח אותה לטיול שורשים ברומניה למחוזות ילדותה. לעבור איתה את המסע ולשמוע את סיפור חייה בדיוק במקום שבו נולדה וגדלה. היה מטלטל. נסיעה שלא נשכח. לעמוד עם שני ילדיה, גילי ורינת, כשהיא בוכייה ומספרת את שעבר עליה בשנות חייה ברומניה, הזיכרונות הציפו אותה והיא משתפת אותנו בכל. מעמד קשה אבל אולי מרפא כששיתפה את ילדיה בילדות הקשה שעברה עליה. בסוף המסע לקחנו אותה לשבוע מפנק במעיינות מרפא כדי להקל עליה את כאבי הברכיים שסבלה מהם ולהשאיר טעם טוב. לאחר שחזרנו לארץ, כל טלפון איתה היה – "מתי אתם לוקחים אותי שוב לרומניה". לא שכחה את הנסיעה הזו.

לאף אחד אין דודה שושנה שיודעת להתלבש בטוב טעם, שריח הבושם שלה עדיין עמוק בנחירי אפי.

לאף אחד אין דודה שושנה שהצחוק המתגלגל שלה עוד עמוק באוזני.

לאף אחד אין דודה שריח המאפים וטעם הפינוקים שהרעיפה עלינו נמצאים עמוק בתוך פי.

לאף אחד אין דודה שושנה שהחיבוקים והנשיקות שלה עדיין בגופי.

לאף אחד אין דודה שושנה שידעה לאהוב אותי בכל לִבהּ.

דודה שושנה – תם מסע חייך שהיו מלאים בתהפוכות אירועים משמחים וכואבים, השארת אותי מיותמת מנוכחותך הפיזית בחיי, אתגעגע אליך ואזכור אותך תמיד כדודה האחת, היחידה והמיוחדת במינה.

בדמעות ארכין ראשי ואת אהבתי הענקית קבלי.



הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

חכים שושנה



מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות