עליזה ויטיס-שומרון, אחותה של מרים

אחותי היחידה והיקרה!

לא ציפיתי שתמותי לפניי, הרי אני מבוגרת ממך בכחמש שנים, אבל הגורל רצה אחרת.

תודה לחנן שלקח אותי אליך, אני יודעת כמה קשה זה היה בשבילו מאז שאשתו נפטרה.

אַת האדם האחרון שידע על הילדות שלנו, על הבית בוורשה, על אבא שלנו שנרצח בפוניאטובו. והנה נשארתי בודדה, בלי עדים על חיי הקודמים.

אַת זוכרת אֶת הבית בוורשה? הגן הסאסקי? לאן היינו הולכות אחרי בית הספר? כשהחלה המלחמה באחד ספטמבר 1939 עמדת ללכת בפעם הראשונה לבית הספר, לכיתה אלף והנה גם זה נמנע ממך. את זוכרת את השמחה שלנו כאשר אח של אמא, הדוד סימה, היה בא מהעיר לודז' לבקר אותנו? אז באמת כייפנו כי דוד סימה היה לוקח אותנו לקרקס, לתיאטרון, לטיולים ארוכים. דוד סימה היה יפה תואר, כמו האמא שלנו. גרנו בדירה צפופה בוורשה אבל היה לנו טוב. בגלל חוסר מקום כשאת כבר ילדה גדולה ישנת במיטת תינוקות. לא היה מקום כי שני חדרים נמסקו לייצור כפפות וגרביים. בשנת 1939 ההורים שלנו תכננו לעבור לדירה גדולה ולהשאיר את בית החרושת בדירה הישנה.

אבל מה קרה בשנה ההיא? פרצה מלחמת העולם השנייה והמצב הפך להיות גרוע יותר. כל מיני פליטים, אנשים שאינני מכירה באו לגור איתנו.

את היית ילדה יפה, שמחה, קופצנית והיה לך יתרון עלי – היית ממושמעת ולא כעסו עליך הרבה, כמו שכעסו עלי.

אני הייתי 'מזיק', מציקה לך, אולי קצת מתוך קנאה. אמא תמיד העדיפה אותך, הילדה הממושמעת. הפרש הגילים הגדול בינינו לא אִפשר חברות בינינו. אני תמיד הייתי גדולה, חכמה, זאת שמתייעצים איתה בשעת משבר ואת היית הקטנה, היפה, המתוקה והממושמעת.

את זוכרת את הסלקציה האיומה בוורשה, בגטו? הגרמנים לקחו את כל הילדים לצד שמאל, למוות. כאר ראינו זאת, עצרנו ולא המשכנו ללכת (צעד חכם מאד), יַָשנו שם ברחוב הקר, בתקווה שלקחו כבר את רוב ההנשים. אז עלה בדעתנו הרעיון הגאוני – אבא יזרוק את כל החפצים מהתרמיל שלו, אַת תיכנסי לתרמיל ואבא יסחוב אותך. אני קיבלתי את האוס וויס היחיד (כרטיס רשות חיים) ואת השני יחזיק אבא. אמא תלך בסוף בהליכה מהירה וגאה. היא הייתה יפה וצעירה וסמכו על כך שהגרמנים יתנו לה לעבור. וכך אמנם היה. כאשר עברנו כולנו לצד הנכון, לא האמנו למזל הטוב שלנו. בכינו מאושר על כך שכל המשפחה הצליחה לעבור. חזרנו לבית המלאכה ושם אמרו לנו לתפוס דירה ריקה של אנשים שנלקחו כבר ל- Umszlagplatz (כיכר השילוחים). את היתר לא אספר עכשיו כי זה לא שייך.

אחותי היקרה, אהבתי אותך מאד וזכרֵך יישאר בליבי לעד.

הספד לסבתא – דניאל ניר-קורן, בתם של רן ומירה

כשאני חושבת עליך סבתא, עולים בי אין-ספור זיכרונות שממלאים אותי בחום, בגעגוע ובהכרת תודה. זיכרונות, שהוטבעו בכל חושיי, שבהם זכיתי לחלוק איתך רגעים של קרבה אמיתית וטהורה ושל נוכחות מלאה.

הזיכרון המיידי שעולה בי, הוא מאותם ימי השבת במחיצתך.

אני רואה אותנו הולכות יחד במעלה השביל, השמיים הכחולים מעלינו והדשאים הירוקים והבוהקים שסבא טיפח פרוסים לצידנו. ציוץ הציפורים, שתמיד נשמע לי חזק מהרגיל דווקא בימי שבת, היה הסאונד הייחודי שליווה אותנו בדרכנו למקום הקסום ההוא, שבחזיתו עומד עץ סיגלון ענק, המקום שבו עבדת ויצרת בלי סוף, המתפרה.

מהרגע שדלת הכניסה נפתחת עולה בי מיד הניחוח הייחודי כל כך למקום. ריח הבדים המשכר, לצד זמזום מכונת התפירה של זו שהשכימה קום לפנינו, והרדיו ברקע מנגן איזה שיר ישראלי נעים שמעצים עוד יותר את החוויה החושית.

ואת, נכנסת לחדר שבו עומד השולחן הגדול, עוטה עליך את הסינר הכחול ומתחילה במדידות לשמלה שעוד מעט תתחילי לתפור במיוחד עבורי. וכמו במחול מטורף, את פורשת בדים, מסמנת עליהם במיומנות של ציירת, עם גירי הבד השטוחים שתמיד נראו לי כמו סבונים מיוחדים. גוזרת בדיוק ובשיטתיות עם מספריי הבד הגדולים והחדים ומתחילה לברוא יש מאין. בזמן שאת יוצרת את קסמייך הייתי מתבוננת בך מהופנטת וגומעת לתוכי בשקיקה את כל עשייתך המופלאה. הולכת מסביב לגבולותיו של השולחן העצום, בוחנת את פועלך מכל זווית, נוגעת בשאריות הבדים, מדפדפת בין הגזרות הקשיחות שהיו תלויות לאורך הקיר, מציירת לי עם ה״סבונים״ נטולי הריח, פותחת את מגירות הכפתורים ובודקת את כל סלילי החוטים הצבעוניים שמוצגים לראווה בוויטרינת הזכוכית.

וכך, מידי שבת ושבת היינו נפגשות לתהליך יצירת האמנות שלך, שבו אני צופה בהתפעלות כיצד הקסם קורה ומתרחש עד שפיסת הבד שפרסת לך על השולחן ההוא, הופכת להיות שמלת החג שלי היחידה בעולם כולו.

כמה אהבת את המקום הזה וכמה אהבתי להיות שם איתך ואילו זמני קסם היו לנו שם ביחד. לזה מתווספים אירועים וחוויות, של ניחוחות ילדות שממלאים אותי בנוסטלגיה חמימה ומחבקת: ימי שישי אחר הצוהריים, שבהם היינו מתקבצים, כל המשפחה, אצלכם בבית, כשברקע ״המסעדה הגדולה״. מקולחים ומגונדרים לקראת ארוחת שישי בחדר האוכל (עוד לפני שהפך להיות חד״א). עולים כולנו כשבט מרשים אל עבר המקדש הקיבוצי. אחר כך הייתי יורדת אליכם וישנה בחדר הקטן שלימים גיליתי שמתחת למיטה הייתה שממית ענקית ולבנה שחלקה איתי את החדר. איך הייתי מחכה שתגיע השעה חמש, כי זו הייתה השעה שבה הייתם קמים ממנוחת הצוהריים. הייתי רצה אליכם דרך הדשא, עוברת את עץ הבקבוק הגדול ופותחת את דלת הבית האדומה ישר לניחוחות הקפה שזה עתה הכנתם, ומצטרפת אליכם לטקס היומי הקבוע – בזמן שאתם לוגמים את הקפה וממתיקים אותו בפרוסת עוגה מעשה ידיך שתמיד הקפדת שתהיה על השולחן. עברו השנים מאז והתגייסתי. מהרגע שידעת שאשרת בחיל הים, בשייטת, כל כך התרגשת וחיכית בציפייה לראות אותי במדים הלבנים שעשורים קודם לכן היה זה אבא שלבש אותם. מעולם לא סיפרתי לך שזו הייתה הפעם היחידה והאחרונה שעשיתי זאת וכל זה היה רק לכבודך. למעשה, עשיתי הכול כדי לחזור הבייתה ערב קודם לכן, רק שלא אאלץ ללבוש את החצאית הלבנה המחרידה הזאת! את המחווה הזאת הבטחתי לעצמי שאעשה עבורך, ועל הבוקר קמתי, לבשתי את המדים החגיגיים ועליתי לרגל אלייך, למתפרה. ורק מלראות אותך עומדת גאה ומתמוגגת מנחת, היה שווה את הכול.

סבתא, היית אישה רבת כישרונות, אישה חזקה, דעתנית ונוכחת.

אם היה משהו שבאמת היה ייחודי לך, זה בהיותך ״סטוריטלרית״ בכל נימי נשמתך. מעולם לא נזקקת לדף ולעט, הכול היה בראשך והכול זרם ממך בצורה כל כך טבעית וקולחת. בכל פעם שהתחלת לדבר נשאבתי בדמיוני לתוך סיפוריך, הייתה לך היכולת להפיח חיים בכל סיפור וסיפור ולהעביר אותו הלאה בצורה סוחפת, מרתקת ומרגשת. אלא שאלה לא היו רק ״סיפורים״. אלה היו חייך. חיים גדושים, מאתגרים ומורכבים שהתחילו בילדות טובה ושלווה בוורשה, ילדות שנקטעה באכזריות במאבק ובהישרדות. חיים שעברו דרך מסע כואב, אך גם בבחירה אמיצה בחיים – לעלות לארץ, וליצור מציאות חדשה מתוך ההריסות. חיים של תקומה, של בנייה, של יצירה, של קהילה ומשפחתיות.

כשעמדתי ליד מיטתך ביום שישי האחרון וליטפתי אותך, עלה בי מיד מגע ידיך הרך, אותו המגע שתמיד היה חלק בלתי נפרד בכל ביקור אצלך. כשהייתי מתיישבת לידך על הכורסא והיית לוקחת את ידי בידייך, מלטפת אותי בעדינות, שואלת, מתעניינת, מקשיבה, נזכרת ומזכירה. אני אסירת תודה על הרגעים האחרונים שבהם זכיתי להיות לידך, להיפרד ממך, לגעת בך, לומר לך תודה על כל מה שהיית עבורי, ועל כל אותם הזיכרונות שמילאו והעשירו את ליבי ויישארו איתי תמיד. ובתוך כל זה, גם לבקש סליחה. סליחה על השנים שבהן לא הייתי נוכחת מספיק, סליחה על המרחק.

נוחי על משכבך בשלום סבתא.

אוהבת אותך,

דניאלי

תומר פרטוש, בנם של ניצן ושמעון, בשם הנכדים

סבתא יקרה,

אז בגדול יש לי הרבה סיפורים ודברים מצחיקים שקשורים אלייך אבל תמיד בתמונה נכלל גם סבא. אני רוצה לשתף קצת מהילדות שלי איתם בכלל ועם סבתא בפרט.

אמא ניצי התקשרה אליי אתמול וביקשה שאדבר בלוויה. מובן שמיד אמרתי "כן".

אתמול יצאתי מהעבודה בצוהריים כי לא רציתי להרגיש שזה כמו כל יום רגיל. בתחילת הנסיעה החלטתי שאני לא שם רדיו, מוסיקה או פודקאסט אלא פשוט יושב עם עצמי בשקט וחושב על מה היית בשבילי ועד כמה היית משמעותית בחוויות הילדות שלי.

אחד הזיכרונות הראשונים שלי בחיים הוא שכשהייתי בגן (לדעתי, תות) והתחילה סופת חול ענקית. השמיים נהיו אדומים והרוחות התחזקו מאד. אני פחדתי מאד. לא אשכח את המראה של סבא וסבתא עולים ברגל מכיוון הסַפדי, בראש כפוף בתוך סופת החול לקחת אותי מהגן. הייתם כמו כדור הרגעה עם אפקטיביות מיידית. כך גם הרגשתי ממך גם בשאר החיים.

אני זוכר שכאשר גרנו בצורן, עד כמה שהייתי מתרגש בכל פעם שאמרו לי שנוסעים לסופ"ש בקיבוץ, פעם בשבועיים, בערך, ומבחינתי שהתדירות לא תרד לעולם.

הטיולים בקלנועית, הארוחות בחדר האוכל, הגלידה במקפיא, הסרטים בשישי בצוהריים ומגירת השוקולדים שתמיד חיכתה לנו היו החופשה הטובה מכולן.

וכמובן חוויות מהמתפרה שהנסיעה אליה יכולה הייתה להיות אתגרית עקב יכולות הנהיגה שסבא העריך מאד.

להיכנס איתך לשם היה כמו להיכנס למוזאון שהוא ממלכה. היה שם החדר שלך ואני חושב שכל אחד מהנכדים בילה לא מעט על השולחן הענק עם המסורים של גזירת הבגדים ושבלונות העץ. משחקי המחבואים, חדר הבדים ולראות אותך רודפת אחרינו שלא נפעיל אף מכשיר... אלה חוויות שלא אשכח...!!

אחרי שחזרנו לגור בשובל, המשכתם, את וסבא, להיות חלק ענק מהחיים שלי והיו לי המון שעות בילוי איתכם. הבית והאווירה שאת וסבא יצרתם היה המקום הבטוח לעשות מה שאני רוצה. לא אשכח כמה כף היה לי לבוא, כי תמיד הרגיש אצלכם כמו חופשה. כמובן שלהיות איתכם היה החופשה וכל השאר היה תפאורה כי תמיד השחקנים הם העושים את ההצגה. ידעתי שלא משנה מתי אבוא, תמיד ארגיש רצוי.

לפי הסיפורים, בקיבוץ של פעם, היית אישה דעתנית וחריפה מאד ולא חסכת מאנשים את ראיית העולם שלך.

נראה שהכֵּנות אפיינה אתך תמיד ואני שמח שהחוויה שלי מהתכונה הזאת היא הרגשת שייכות, דאגה ואהבה שהרעפת עליי.

לא משנה איפה ומתי, תמיד התרגשת לפגוש אותי – מיד הייתי שומע "אוי תומרי חמוד שלי", אם זה בצוהריים בחדר האוכל, בארוחות שישי, בבריכה, בכלבו, בחגים וסתם כשהיינו נוסעים לבאר-שבע ללא מטרה רצינית.

תמיד הרגשתי שאת באמת מתעניינת במה שיש לי להגיד ומייחסת חשיבות לכל דבר.

כמובן, שאת הפולניה שאת אי אפשר היה לפספס והדאגה ליוותה אותנו תמיד. אותי זה בעיקר שימח ואת סבא קצת פחות...

אני מתגעגע לראות אתכם יחד, לפחות עכשיו תהיו קרובים יותר. מקווה שתתווכחו פחות ושתתרכזו בלראות מלמעלה את השפע האדיר שיצרתם פה.

אני אסיים בזה שאני מרשה לעצמי להגיד לך בשם כל הנכדים תודה ענקית על הכול!! היית בשבילנו מודל לחיקוי, שסיפור החיים שלך היה חלק ממנו ואנחנו גאים במורשת שהשארת לנו.

אני מאחל לעצמי שאוכל לתת לילדים שלי את האהבה הבלתי נגמרת שקיבלנו ממך ואת היכולת להיות מקום בטוח כמו שנתת לנו.

אוהבים אותך תמיד ולא נשכח לעולם.