אבא נולד בפולין בשנים-עשר במרץ 1930 לחיים ורבקה קליפר, אח למנשה ולפרל (פנינה). למעשה, שם משפחתו של אביו היה פַּכְט, אך מכיוון שהורי הוריו נישאו בחתונה יהודית, שלא הייתה מוכרת על ידי הרשויות אז, הילדים נשאו את שם משפחת האם, קליפר. את שנותיו הראשונות העביר בכפר יבלוניצה שבפולין, אך בגיל שלוש עבר עם משפחתו לעיר צ'רנוביץ' שברומניה. במלחמת העולם השנייה עברה צ'רנוביץ' לידי הרוסים על פי הסכם עם הגרמנים, ורק בשנת 1941, כשהחלה המלחמה עם רוסיה, נכנסו הגרמנים לצ'רנוביץ' וקיבצו את יהודי העיר לגטו. מספר חודשים מאוחר יותר חוסל הגטו, ואבא, יחד עם משפחתו החלו במסע שתחילתו ברכבת ואחריה צעדה רגלית. כשהגיעו לעיר ברשאד אמר להם מישהו שהם הולכים בצעדת מוות, וכדאי להם לחמוק מהשיירה ולהיכנס לגטו היהודי בעיר. אבא ומשפחתו אכן הצליחו לחמוק מהשומרים הגרמנים ולהיכנס לגטו ברשאד, שם שהו עד לסיום המלחמה. מאבק ההישרדות היום-יומי בגטו היה קשה. מגפה של טיפוס הבהרות גבתה את חייהם של אביו חיים ושל אחותו פרל. אבא, יחד עם אחיו מנשה ועם אמו, שרדו את הגטו ושוחררו על ידי הרוסים.

לאחר המלחמה הם חזרו לצ'רנוביץ' ומאוחר יותר עלה אבא לארץ באוניית המעפילים "רפיח". במהלך השייט נקלעה האונייה לסערה, עלתה על שרטון וטבעה סמוך לאי היווני סיריניה. רוב המעפילים הצליחו לעלות על האי, וההגנה בקשה את עזרת הבריטים לחלצם. הבריטים העבירו את הניצולים למחנות המעצר בקפריסין שם חיכו לתורם לעלות ארצה. משום שהיו ניצולי ספינה שטבעה, הם קודמו בתור לעלייה לארץ, על חשבון "הוותיקים" יותר במחנה המעצר. אמא הייתה מזכירה לאבא מדי פעם שבגללו היה עליה לחכות זמן רב יותר במחנה המעצר בקפריסין.

בארץ פגש שוב באחיו ובאמו, שעלו בנפרד. אבא היה בגרעין של יוצאי רומניה שיועד לקיבוץ גלאון, אך חברי הגרעין רצו להגיע לקיבוץ צעיר, לכן התאחדו עם גרעין של יוצאי הונגריה (שהיה מיועד להשלים את להבות הבשן, וגם חבריו רצו קיבוץ צעיר) ויחד היו קבוצה גדולה שלחצה על ההנהגה עד שאישרו להם להגיע לקיבוץ שובל. בגרעין פגש את מרטה, אתה התחתן ויחד הם הולידו את נעמי ודליה.

בקיבוץ אבא עבד בנגריה. אחר כך עבד במוסך והתמחה בחשמלאות רכב ובסוף עבד במפעל לעיבוד שבבי והיה אחראי על תחזוקת המכונות. אבא היה איש טכני, וכאשר חסר לו ידע כלשהו, הוא פשוט פנה לספרים ולמד בעצמו. בתור אדם שאהב לתקן מכונות, אבא היה הכתובת שאליה היו חברי הקיבוץ פונים כשהתקלקלו מכונות תפירה, מכונות גילוח, טלפונים, שעונים ורכבות חשמליות (שהיו להיט גדול כשהיינו קטנים, וכך זכיתי לשחק ברכבת חשמלית...). הוא תיקן גם את צופר האזעקה כשגילו בתחילת מלחמת יום הכיפורים, שאינו פועל. לצורך התיקונים השונים הוא נהג לאסוף חלקי חילוף משומשים ממכשירים אחרים, ויש לו בבית ארסנל נכבד של חוטי חשמל, מפסקים, שקעים ותקעים, רכיבי אלקטרוניקה וחלקי מחשב. לכל חפץ יש שימוש, ולעתים גם יותר משימוש אחד: הוא היה חותך בעבורי במספרי פח את השפופרת הריקה של משחת השיניים "שנהב", מנקה ומיישר וכך יכולתי לרקע ולצייר על הנחושת בעזרת עט כדורי, שכמובן כבר היה ללא דיו. כך בנה לנכדותיו מעין פנס שנדלק בלחיצה והיה עשוי קופסת פלסטיק, סוללות ונורית ירוקה שנלקחה ממקש Num Lock ממקלדת מחשב ישנה. הוא היה אדם שהיה שם כשצריך, וכשקראו לו התייצב מיד: לעזור ולקלף תפוחי עץ או פקאנים לעוגת התפוחים, להחליף נורות, שקעים, תקעים, לתלות ולהרכיב, לטפס על מגדל הסילו כי כולם מטפסים, אז גם אני צריכה, או לפרק קוגלאגרים כדי שאוכל לשחק עם כדוריות המתכת, להיט גדול בחברת הילדים של אז. הוא בנה לכבוד יום הולדתי מגלשה מעץ שעמדה מאחורי גן א, אך מגלשה זו לא שרדה שנים רבות כפי ששרדה המתכת של הסוס שג'ו בנה לכבוד יום ההולדת של רויטל. אבא תרם את כישוריו הטכניים לטובת הקיבוץ כשנתבקש מדי שנה לתכנן כיצד ניתן להנדס, להציב, לסדר ולהושיב את כל הקיבוץ, על ילדיו ואורחיו, לשולחנות סדר פסח. מי שזוכר את גודלו של חדר האוכל אז, זוכר גם את הצפיפות הרבה ואת השאלה שריחפה תמיד: האם נזכה לכיסאות או שנדונו לשבת על הספסלים. אבא היה מכין שרטוט מדויק תוך חישוב מספר הסנטימטרים המוקצים לכל אחד על הספסל, המיקום המדויק של כל שורת שולחנות וגודל המעבר ביניהן. בערב פסח בדק שהתכנון יוצא לפועל, ומצויד מטר היה בודק שהשולחנות הוצבו במקומם המדויק. אבא אהב גם לדון בפוליטיקה בשולחן בחדר האוכל, אהב לצפות בתוכניות ההיסטוריה של נשיונל ג'יאוגרפיק ומשחקי חשיבה. אבל בשבילי הוא תמיד אבא שאפשר לסמוך עליו ולהישען כשצריך. אבא שעושה הכול למען בנותיו ואחר כך נכדיו. הייתה לי הזכות להכיר אותו קצת יותר בשנים האחרונות, ואני שמחה שבנותיי זכו לגדול לצדו. ככל שהזדקן, הייתי צריכה לתמוך בו יותר ויותר. אבל אבא, התמיכה הזו לא הייתה עול, היא הייתה שגרה – חלק טבעי משגרת חיינו. עכשיו, עם מותך, השתנתה פתאום שגרת החיים ובאה הריקנות. היה שלום אבא, נוח על משכבך בשלום.

דליה

הספד בלוויה – נעמי

אם יש דבר כזה משפחה אופיינית אני חושבת שבהרבה מובנים המשפחה שלנו דומה להרבה משפחות ותיקים בקיבוץ. הורים מהגרעין הרומני וההונגרי, עבדו קשה כל ימי חייהם והשתילו בנו את הערכים הקיבוציים.

גדלנו עם טיולים של שבת בבוקר ופיקניק משפחתי בשלושת העצים. אמא ארזה סנדויצים של חלה עם גבינה לבנה ומלפפונים קלופים אבל היה בהם טעם מיוחד כשישבנו ואכלנו יחד. אני זוכרת תורנות ניקוי הבריכה מירוקת עם מטאטאים דוקרנים, כולם משפשפים, מכנסיים מופשלים, ואחר כך הרעש הגדול של המיים המתפרצים למלא את הבריכה מחדש מהצינור הגדול. בתקופה מסויימת אבא עשה תורנויות שבת בלול והלכתי איתו לעבודה כמו רבים מחברי שהלכו עם הוריהם. נמלטתי על נפשי ממקורי התרנגולות ולמדתי שהעתיד שלי לא בענף הלול. בזמנים אחרים ביקרתי אותו במוסך, משתחלת בין גלגלי הג׳ון דירים הגדולים, וראיתי איך במחסן הכלים מסודרים ותלויים על הקיר לפי גודלם, תדמיתם מצויירת כך שכל כלי שנצרך לעבודה יודעים שיש להחזירו. הלכתי איתו לנגריה לעזור לו להכין קופסה, והוא סיפר לי איך עבד פעם בנגריה אבל אני צריכה מאד להזהר מהמכונות כי אפשר בקלות להפצע - וכמה רגעים אחר כך קיבל פצע שטחי באצבעותיו שדימם וכמובן הבהיל אותי מאד. אבל אבא לא התרגש וכל חייו המשיך להרכיב ולבנות דברים מעץ, ממתכת ומחשמל.

כשטל הייתה בכיתה ה במסגרת ״עבודת שורשים״ היא הגישה לסבא שלה רשימת שאלות שעליהן ענה בכתב. אחת מהן הייתה מה הם תחביביו ותשובתו: "תחביבים אין לי. מגיל ילדות אני אוהב לעסוק בעניינים טכניים וזה התבטא בתכנון רהיטים ובהמצאה ויצירה של שכלולים קטנים לשיפור העבודה".

המלחמה מנעה מאבא לרכוש השכלה רשמית, אבל ברור לי שבנסיבות אחרות הוא היה נעשה מהנדס. כל חייו עסק בפתרון בעיות, בתכנון ובבניית דברים. בשנות השבעים לחייו עוד היה מקבל טלפון מהמפעל כי יש בעיה עם מכונה ו"רק יוליוס יודע להתעסק עם זה". ירשתי ממנו בקטן את הנטייה ובכל פעם שאני ממציאה מחדש איזה גלגלון אני אומרת בתוכי – זה בגלל אבא! כאשר נשמעה דפיקה בדלת החדר חברים באו לבקש עזרה רפואית מאמא, או הביאו לאבא צעצוע או מכשיר כלשהו לתיקון, והוא כמעט אף פעם לא איכזב, מצא את התקלה ודרך לתקנה.

אבא אהב אותנו הבנות מעל כל דבר. אני זוכרת את בית הבובות המקסים על כל רהיטיו המיניאטורים שקיבלתי כשאחותי דליה נולדה. כשהגיעו הנכדים עברה האהבה של אבא אליהם. לא ניתן לספור את שמות החיבה שהמציא להם. הוא זרח כשהחזיק אותם על זרועותיו או שיחק איתם. והם החזירו לו אהבה, בעיקר טל ושחר שהיו לצידו וזכו לפתח מערכת יחסים נהדרת עם סבא.

אבא, בשנים האחרונות הקצב הואט. מאז שאמא נפטרה, לאט לאט נעשו הדברים קשים יותר בשבילך אבל אתה מצאת דרכים להסתגל והתעקשת לתפקד ולהיות עצמאי כמעט עד הסוף. במשפחה אנחנו קוראים לזה – היית קליפרי.

בחודשים האחרונים, אפילו העקשנות הקליפרית לא עזרה. אני שמחה שהיית מוקף באנשים טובים ומסורים שהבינו שאתה בן אדם. אני שמחה שכשהסוף הגיע הוא היה מהיר, יחסית.

חבל לי שלא זכית לראות עוד פעם את יעלי שהייתה אמורה לבקר באמצע יוני. חבל שלא תזכה לראות תמונות מטכס המחוייבות שלה ושל חברה לחיים. אבל אתה יודע שהאהבה שלנו נשארת אתך תמיד.