סיפור חייה של דפי הוא סיפור של אהבה גדולה, סיפור של מפגשים מרגשים עם משפחתה ועם סביבתה הקרובה, כמו גם עם אנשים מכל העולם, שהשפיעו על חייה.

דפי השאירה חותם בנפשו של כל מי שהיה אתה בקשר ולימדה אותנו מהי אהבה.

דברים שכתבה אראלה דונייבסקי:

דפי היקרה,

עכשיו את חפשיה, חפשיה ממש, לא שמחות, לא ייסורים.

עכשיו רק רוח.

זו הרוח ששכנה בתוך גופך, בתוך מגבלותייך.

מורה גדולה היית, בחייך ובמותך. מורה גדולה היית לסועדייך כולם.

הורייך המופלאים, אילנה וגדעון, שרי, נועם,

וכל מי שעשה לך בית וליווה אותך בחייך – למד מנפשך ההומה דבר אחד או שניים בענייני החיים.

כל מי שהבקיע את מסך מגבלותייך ונגע בלבך פנימה,

מצא עצמו בהיכלי רוחך הטהורה, הנדיבה, האוהבת – לעתים עד צחוק, לעתים עד בכי. מהיכרותי אותך, דרכך ודרך משפחתך, דבר נשאר לי בלכתך.

דבר שבשבילו כדאי לחיות – היכולת לאהוב, לתת, ולצחוק ולבכות בעת ובעונה אחת.

הרשי לי, יקרה, ללוותך במילותיו המקודשות של טאגור:

"הגיעה שעתי ללכת. אמרו לי שלום, אחי.

משתחווה אני אליכם ועוזב.

הנה אני מחזיר את המפתחות אשר לדלתי,

ואין עוד עמי כל תביעה מביתי.

רק מילים נדיבות אחרונות אבקש מכם.

שכנים היינו שנים רבות,

ואני הרי קבלתי יותר משיכולתי לתת.

עתה עולה השחר

והמנורה אשר האירה את פינתי החשוכה כבתה.

באה אלי קריאה מטעם המלכות

והנני מוכן לצאת לדרך."

(רבינדראנאת טאגור)