. 

למרות היותה בת למשפחה מסורתית, הצטרפה שרה, בגיל צעיר יחסית, לתנועת השומר הצעיר, תנועת נוער חלוצית-ציונית-סוציאליסטית שלא הלמה בדיוק את אורח חיי משפחתה. כשבגרה, הפכה בעצמה למדריכה בקן.

בשנת 1943, כבוגרי הקן השומרי המכוונים את עצמם להקמת קיבוץ חדש בארץ ישראל, הקימו, שרה עם עוד כמה בוגרים, את ה''קומונה'' – ניסיון של חיים משותפים בדירה שכורה כשהיא אם הבית והמבשלת.

ביוני 1944, יחד עם חבריה מגדוד 'במסילה' מחיפה, עם גרעין של חניכי כפר הנוער בן שמן ועם גרעין של השומר הצעיר מדרום אפריקה, הקימה קיבוץ חדש על הצוק מעל הים בגבולה הצפוני של נתניה. השם שבחרו לקיבוץ החדש היה 'אילת'.

לאחר תקופה של עבודת חוץ בבית ההבראה של קופת חולים, נבחרה שרה למטפלת הילדים הראשונה של הקיבוץ ומאז ועד סוף חייה חיה ונשמה חינוך. ברבות השנים, לאחר לימודיה בסמינר הקיבוצים הייתה מ''מית – מורה מיוחדת ובצריף שהועמד לרשותה הקימה סדנה (לא כיתה). השם מרמז על דרך עבודתה ועל יחסה אל הילדים ואל החינוך. תלמידיה הרבים הפזורים היום בכל רחבי הארץ אוהבים אותה וזוכרים לה את חסד ילדותם.

בשנת 1950 נולדה אביטל – בת ראשונה, ובסוף השנה נוצר קשר עם חיים, שותפה לחיים עד נשימתה האחרונה. שני ילדים נוספים נולדו להם – יובל בשנת 1953 ויוחאי בשנת 1958. טרגדיה קשה פקדה את המשפחה כאשר בתם אביטל חלתה בלוקמיה ולאחר מחצית שנה של מאבק נפטרה כשהיא רק בת שבע.

שרה הייתה מסורה לקיבוץ, לחינוך ולמשפחה ובסדר הזה. רק עם השנים זז מקומה של המשפחה יותר ויותר לקדמת הבמה. לא היה ספק מי הנותן את הטון במשפחה.

חייה היו מלאי אהבות. היא אהבה לקרוא ספרים וביחוד ספרות ישראלית שהייתה אז בראשית צעדיה. לספרי החינוך והפסיכולוגיה היה מקום של כבוד על כוננית הספרים. אהבה לשיר, לרקוד ולהקשיב למוסיקה בין אם היו אלה שירי ארץ ישראל או מוסיקה קלאסית. אך מעל כל זה, אהבתה הגדולה נתונה הייתה לילדים. לילדים בכלל ולילדינו בפרט. היא בחרה בחינוך לא כמקצוע, כמקום עבודה, אלא כיעוד בחיים והתמסרה לו בלב ובנפש.

שרה הייתה אם הבית. דאגה שהילדים ירגישו חום ביתי בבואם מבית הילדים, רצתה שהבית ינשום יהדות. אהבנו לצאת אל מחוץ לגדר הקיבוץ, אל הטבע, לטייל ולערוך פיקניקים בצל הקזוארינות או ליד שלושת העצים בוואדי.

חלומנו להזדקן ביחד, לשבת לפנות ערב על המרפסת כאשר אנו אוחזים איש ביד רעותו, מביטים אל השמש השוקעת ומחשבותינו נודדות בשבילי חיינו הסבוכים, חלום זה לא התגשם. מחלת האלצהיימר הקשה שפגעה בה, מנעה זאת מאיתנו. במקום ליהנות מזקנה יפה, נאבקנו עם המחלה שכבשה, כל יום, עוד חלק בגופה, במוחה ובנשמתה.

עשר שנים וחצי נמשך המאבק הזה ואז, בליל הארבעה במאי 2011 נפרדנו.

יהי זכרה ברוך.