חנוך נולד בצ'כוסלובקיה, בעיירה שבגבול גרמניה בחבל הסודטים. היה בתנועת הנוער 'בלאו וייס' (תכלת לבן). בעת הכיבוש היה בן שמונה-עשרה. חוות הכשרה ציוניות הוסיפו לפעול ליד ברלין וחנוך הצטרף לאחת מהן. הוריו שנשארו בעיר, נספו בשואה.

בחווה זו ישב עד ספטמבר 1940. ראשי קהילת ברלין, הצליחו, באמצעות תשלום שוחד רב להשיג היתרי יציאה לקבוצה זו ולקבוצות נוספות מרחבי ה'רייך'. הם הוסעו לבראטיסלאווה ומשם הפליגו על הדנובה עד לקרבת הים השחור.

שם עלו על שלוש אניות יווניות רעועות. חנוך היה בין שמונה-מאות נוסעי האנייה 'מילוס'. הבריטים, בדברי-חלקות, העבירו את הנוסעים לאנייה של ממש כדי "לחלצם מן התנאים האיומים". ימים רבים היו באנייה עד שעמדו על המזימה להסיעם למקום אחר. חנוך וצעירים נוספים קפצו מעל הסיפון. חנוך הגיע בשחייה לחוף 'בת-גלים', נלכד, הוחזר ונכלא עם האחרים בתא מאסר באנייה.

זו הייתה האנייה 'פאטריה', שהייתה אמורה להוביל את נוסעיה לגלות באי מאוריציוס. כדי למנוע זאת, ביצעו אנשי 'ההגנה' פיצוץ כבד. שתוצאתו הייתה אסון כבד. למעלה ממאתיים וחמישים איש טבעו עם האנייה. הרוב הגדול ניצל.

חנוך קפץ שנית מעל הסיפון, נתפס שנית, נכלא במחנה המעצר בעתלית ושוחרר רק בסוף שנת 1941, והיה לתושב חוקי בארץ-ישראל. חנוך בא לקיבוץ תל-עמל לבקר חברים. שם התארגן גרעין ראשון בשם 'פאטריה', שעם גרעינים נוספים הקים, כעבור ארבע שנים, במוצאי יום הכיפורים, את קיבוץ שובל.

לצבא הבריטי התגייס מתוך צורך פנימי עמוק, "למרות שהוציאו אותי אז מהגרעין. אני אמרתי שלא מעניין אותי שום דבר. יש לי חשבון עם הגרמנים".

ישר מהצבא, ביוני 1946, בחליפת חורף אנגלית, מגבעת, מעיל גשם, שב לקיבוצו שהתארגן בינתיים כפלוגה במצפה-הים ליד נתניה. גם התקבל חזרה.

יחד עם חברים נוספים נשלח לקיבוץ רוחמה כדי לסייע בשיקום מה שהחריבו הבריטים בחיפוש אחר נשק ב'שבת השחורה'.

"ברוחמה ראיתי משאיות פורקות חלקי צריפים, בתי-שימוש, ציוד..." הכל היה סוד כמוס. רק לקראת העלייה, בערב יום כיפור "הגענו שוב לרוחמה כעשרים וחמישה חברים. התברר לנו שזה בסיס היציאה לשתי נקודות, לנו ולמשמר הנגב ולצורך זה רוכז כאן הציוד".

מרוחמה יצאו במשאיות לביר זבאללה. נמתחה גדר, הוקם אוהל ראשון ועם בוקר הוחל בהקמת הצריפים. עיסוקם העיקרי של רוב החברים היה בהנחת צינור המים הראשון לנגב.

בראשית שנותיו בקיבוץ עבד חנוך בנגרייה. עם הולדת ילדי שובל נשלח להכשרה בהוראה. למעלה מעשרים שנים היה מורה. ולאחר מכן חזר לנגרייה. במשך השנים תיעד במצלמתו אירועים שונים בחיי הקיבוץ - חגים, בנייה ועוד.