Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לבאואר שולה ז"ל
(18/03/1933 - 16/05/2021)     (  -  )

.
 

לזכרה של שולה באואר – דברי רונה פויירינג, מזכירת הקיבוץ

שולה נולדה בלונדון בשנת 1933 להוריה אסתר ומשה שוגרווייט, אחות צעירה להלן.

השם המקורי שניתן לה על ידי הוריה היה שירלי-רוזלינד ובעברית שרה-רחל. בביקורה הראשון בארץ החליפה מרצונה את שמה לשולמית ובהמשך קוצר לשולה.

משפחת שוגרווייט קיימה אורח חיים חרדי. המשפחה הייתה ענייה וחסרת אמצעים. כששולה הייתה בת שש שנים וחצי, ימי מלחמת העולם השנייה – הוחלט להוציא ילדים מלונדון ולהעבירם לאזור כפרי ושקט.

הילדים הופרדו מהוריהם, שהגיעו לבקרם לעיתים רחוקות מאוד. תקופה זו נמשכה כחמש שנים שבהם מיעטה שולה לבקר באופן סדיר בבית הספר ובסופו של דבר, לימודיה הפורמאליים היו כיתה א' ושנתיים נוספות בתיכון.

לאחר תקופת נדודים בין כמה כפרים, התאחדה המשפחה בלונדון. הימים היו קשים מאוד. כששולה הייתה בת שלוש-עשרה וחצי, נפטרה אִמהּ.

האחות הלן נישאה זמן קצר לאחר מות האם ושולה התחילה לבקר באופן קבוע בקן של 'השומר הצעיר' שהיה ברחוב הסמוך לבית מגוריה.

כאן התחיל תהליך הפרידה מאורח החיים הדתי והבחירה הנחושה באורח חיים חילוני ועצמאי.

דרך 'השומר הצעיר' למדה הנערה שולה, בת החמש-עשרה מקצוע שילווה אותה שנים ארוכות – תפירה.

אביה נישא מחדש ושולה בילתה יותר ויותר זמן בפעילות התנועה. לאחר מלחמת העצמאות, בשנת 1949, הגיעה שולה בפעם הראשונה לישראל במסגרת הכשרת מדריכים של 'השומר הצעיר'. על סיפון האונייה 'עצמאות' חגגה את יום הולדתה השש-עשרה.

לאחר כחצי שנה בישראל, שבה לאנגליה ונשלחה להדרכה במנצ'סטר ובהמשך בלידס. כדי להכניס כסף לקופת הקן עבדה שולה בבית חרושת לתפירת סינרים.

בשלב זה הכירה לראשונה את יהודה. לארץ עלתה בשנת 1952 עם הגרעין על האונייה 'נגבה' אל קיבוץ עין-החורש ומשם אל קיבוץ זיקים.

החיילת שולה מ"א 358568 התגייסה לנח"ל בשנת 1953 ושירתה ביד מרדכי.

לאחר שביקרה את יהודה בשובל, התחדש הקשר והם נישאו בדצמבר 1955. לימים גדלה המשפחה – דנית וענת נולדו.

שולה ריכזה את עבודת המתפרה עד שנת 1966, עבדה באיזולציה ופינקה את הילדים החולים שהוצאו מבתי הילדים וליוותה את מתנדבי חו"ל שהגיעו לקיבוץ. הבית היה פתוח בפני המתנדבים והמתנדבות ושולה, שדיברה אנגלית רהוטה עשתה חיל ביצירת ובשמירת הקשר איתם.

שולה – היית פעילה בוועדות משמעותיות כמו ועדת שיתוף, אבל גאוותך הגדולה הייתה על ריכוז ועדת החתונות – מתכנון כל פרט עם כל זוג ועד הכנת עוגת חתונה מרשימה. ידייך היו גם בארגון החגים, בריכוז קומונת הילדים וכמובן בהקמת סריקרפט – מפעל ההדפסות הקיבוצי.

מסירותך הייתה ידועה וכך גם יכולתך לפעול במהירות – כמו בלילה ההוא שבו הרחת ריח של שריפה והצלת את חיי כל ילדי הפעוטון שביתם נשרף.

לימים, למדת בכוחות עצמך את כל נושא הווידאו והצילום והקפדת לתעד את כל אירועי הקיבוץ – מתרבות ועד לשיחות. לא ויתרת על הזיכרון שיישאר מכל פעילות שמתרחשת בחצר הקיבוצית.

במהלך השנים, גדלה המשפחה וזכית לשישה נכדים ולארבעה נינים. הקשר עם כולם היה משמעותי ביותר בעבורך ובמיוחד עם הנכדה יעל שאיתה נרקמו יחסים וקשרים מיוחדים.

שולה – היית אישה חזקה, דעתנית ועצמאית. תבונתך ויכולותייך הובילו אותך ללמידה לא רשמית ולהיכרות עם דברים קטנים וגדולים. לא ויתרת על פעילויות תרבות וידע וההיכרות עם עולם המחשבים פתחה בפנייך עולמות חדשים – "עולם ללא גבולות" כפי שהגדרת זאת.

סמכת רק על עצמך וידעת לפעול בנחישות למען הכלל.

את גם זו שהחלטת שדי לטיפולים הרפואיים... שתם ונשלם מבחינתך...

היום – ערב חג שבועות, אנחנו נפרדים...

קיבוץ שובל משתתף בצער דנית, ענת וכל המשפחה.

להתראות שולה – יהיה זכרך ברוך.

בית אבא

גלי ההגירה הגדולים של סוף המאה התשע-עשרה הביאו יהודים מרוסיה ופולין גם ללונדון. היו כאלה שהגיעו, כי עד לשם הספיק להם הכסף לכרטיס האנייה והיו גם כאלה שחשבו כי הגיעו לאמריקה. יהדות אנגליה הוותיקה והמבוססת, שמוצאה מספרד ופורטוגל, לא ששה לקראתם והם הצטופפו בשכונות העוני שבמזרח לונדון- וויט צ'פל ואיסט אֶנד. הם העתיקו לשם במדויק את אורח החיים המוכר והידוע להם ממחוזות ילדותם. החרדים אִכלסו שכונות והסתגרו ב'חצרות' החסידיות המסורתיות שלהם. ה'עמך' הפשוט הצטופף בבתים קטנים, עם ברז מים ושירותים בחצר. כל רחוב וה'שטיבל' שלו, תלמוד תורה, בתי ספר, מוסדות צדקה ועזרה הדדית, כמיטב המסורת היהודית. שפת הרחוב הייתה יידיש והפרנסה – מכל הבא ליד: מסחר זעיר, חנות קטנה או מתפרת קונפקציה במרתף. אחת לשנה, לקראת חג הפסח, קיבלו כל הילדים בבית הספר היהודי נעליים חדשות, שכן אף משפחה לא יכלה לעמוד בהוצאה כזאת. את הלבוש העבירו מדור לדור, עד שנתבלה. חיים של מחסור תמידי ועוני מכובד.

ליום הולדתה השבעים כתבה שולה באואר חוברת נאה ובה תולדות המשפחה וקורותיה.

שולה מספרת:

סבא שלי מצד אבא, הגיע ללונדון עם משפחתו בשנת 1890 מוורשה. המשפחה הייתה דתית מאוד ונמנתה על חצר החסידים מייסודו של הגר"א- הגאון רבי אליהו מווילנה. בוורשה עסק סבא בסנדלרות ובכך עבד גם עם בואו ללונדון. הם גרו בשכונת איסט אֶנד הדלה. אבא נולד שם בשנת 1896.

הסבים מצד אימא היו די אמידים ומשכילים. הייחוס המשפחתי מגיע עד לסבא של רש"י. הם גרו בשכונה יותר אמידה, אימא נולדה בפולין ומשפחתה הגיעה ללונדון בשנת 1914.

כילד, אבא למד בבית ספר יהודי ענק באיסט אֶנד והלימודים שם היו בחינם. כנראה שהיה תלמיד טוב וזכה לקבל מלגה לבית ספר לא יהודי שנקרא קְרַייסט קולג'. הוריו לא הסכימו שילך ללמוד במוסד לא יהודי. כפיצוי קיבל מטבע של גיני. אמו שמחה על המציאה, לקחה את המטבע וקנתה לה שמלה, כי אחותו עמדה להתחתן. בסופו של דבר נשלח אבא לבית ספר לרבנים וגם קיבל שם הסמכה, אבל אף פעם לא כיהן כרב.

אני נולדתי בשנת 1933 בלונדון. הורי התלבטו איזה שם לתת לי, כי סבתי מצד אימא נהרגה בתאונת דרכים זמן קצר לפני שנולדתי. היה מקובל אז לתת לתינוק שנולד את שמו של הנפטר, אבל אז חלם אבא חלום, שבו הופיעה סבתו ורמזה לו שעל התינוקת החדשה לשאת את שמה. וכך נקראתי שרה רחל ולא שיפרה. הסבא האלמן כעס, איים להדיר את אבא מהירושה, אבל אבא עמד על שלו. בבית הספר הייתי לשירלי רוזלינד. היו בכיתה שלי שמונה בנות בשם שירלי, כי כולם אהבו את הילדה השחקנית שירלי טמפל. בביקורי הראשון בארץ שיניתי את שמי לשולמית ובקיצור – שולה.

אחותי הלן הייתה מבוגרת ממני באחת-עשרה שנים. אני כנראה לא הייתי כל כך בתכנית. גדלתי בבית עני. לאבי לא היה מקצוע והוא עסק בעבודות מזדמנות והחליף אותן לעיתים קרובות. אני זוכרת שעד גיל שש היה לנו במרתף בית מלאכה קטן לתפירת חולצות, שגם אימא עבדה בו. אני חושבת שלמדתי לתפור במכונה באותו זמן שלמדתי ללכת. אני זוכרת שהפעם היחידה שקיבלתי מכות מאימא הייתה כשאיכשהו הצלחתי לשבור את צינור הגז ואימא אמרה שאין לנו כסף לתקן אותו. גרנו בבית די גדול, בן שלוש קומות ומרתף. שתי קומות היינו משכירים לאנשים אחרים וזו הייתה הכנסה. אנחנו גרנו בקומת הקרקע ובקומה העליונה. תמיד כשעליתי לישון בדקתי היטב שאין מכשפה שמסתתרת מתחת למיטה.

לאבא היו שמונה אחים ואחיות ולאימא – שבעה. היו לי הרבה בני דודים. כילדים היינו מבקרים את סבא וסבתא מצד אבא. גם הם היו עניים מאוד. סבא עבד גם בבית הכנסת אבל גם הם עסקו איכשהו בתפירה. היה להם בקצה הפרוזדור החשוך ארון עץ מלא כפתורים, שהיינו משחקים בהם ועושים בלגן. סבתא הייתה מחלקת לכל ילד פלח של תפוח זהב מארץ הקודש, דבר יקר מציאות בימים ההם. מול הבית שלהם היה מגרש קטן עם נדנדה. שם היינו משחקים. זו הייתה שכונת עוני בלי ירק ובלי גינות, אבל עם הרבה שמחת חיים ועזרה הדדית. סבא וסבתא לא למדו אנגלית ודיברו רק יידיש. כעבור הרבה שנים, כשסבתא הייתה זקנה וגרה לבד, לקח אותה אחד מילדיה לביתו בשכונה מרוחקת. כעבור כמה ימים היא נעלמה ובסוף מצאו אותה בביתה. אף אחד לא הבין איך היא נסעה, בלי כסף ובלי לדעת אנגלית לקצה השני של לונדון. היו להם שלושים-ארבעים נכדים. הסבתא השנייה נפטרה, לכן לא היה לי קשר עם הסבא. אני זוכרת שמדי פעם הוא היה מגיע.

מלחמת העולם השנייה פרצה כשהייתי בת שש וחצי. הגרמנים התחילו להפציץ את לונדון. הממשלה החליטה לפנות את כל הילדים מהעיר. יום אחד לקחו אותי, עם כל ילדי הכיתה שלי, כיתה א'. נסענו לתחנת הרכבת עם מזוודה קטנה, פתק עם השם על הבגדים ואלפי ילדים אחרים. נפרדנו מההורים והרכבות יצאו לדרך. הגענו לכפר ליד רגבי. ישבנו בבית הספר ובאו אנשים, בחרו אותנו ולקחו אותנו לבתיהם. אני הייתי אצל משפחה שחשבתי אז שהם זקנים, אולי בני ארבעים+... הייתה להם בת בבית הספר. לא היו יהודים בכפר וזה הפריע מאוד להוריי, אבל לא הייתה ברירה. אמי בקרה לעיתים רחוקות מאוד ואחותי התנדבה לשירות אמבולנסים ואחר כך לחיל האוויר. היא עבדה במשרד וידעה את 'כל הסודות' ואמרה שלא יהיו יותר הפגזות ושאני יכולה לחזור הביתה. בלונדון בנו אז מקלטים לכל מי שהיה לו מקום. מקלט קטן עם שתי מיטות קומתיים בצורת פרסה ורובו מתחת לאדמה. רק הגג מכוסה באדמה. ישנו שם באופן קבוע. לפעמים עמדנו בחוץ להסתכל על ההפצצה. השמיים היו אדומים מכל השרפות. לילה אחד נפלה פצצה בבית על ידנו. נהרגו אנשים, ביניהם ילדה שהייתה חברה שלי. שוב אספו אותנו ונשלחנו לפטרבּוֹרוֹ. הסיפור הזה חזר על עצמו במשך כל המלחמה, עד שנת 1944. הפעם הייתי עם ילדה אחרת והיה טוב יותר.

אחרי המלחמה, אבי עבד כסוכן ביטוח, אבל תמיד היה קשור לבית הכנסת ולימד נערים את הפרשה שלהם לבר המצווה. כל הילדות שלי הייתה קשורה למלחמה. בגיל שש עד אחת-עשרה ביקרתי בהרבה בתי ספר. למעשה למדתי רק כיתה א' ושנתיים תיכון ופה ושם עוד כמה חודשים.

הזיכרון הוא דבר מעניין. אני בטוחה שהיו לי ולמשפחתי שעות שמחות ביחד וזמנים טובים. כנראה שאלו דברים שלא משאירים רושם, רק אירועים יוצאי דופן נשארים בזיכרון. למשל, איני זוכרת שהייתה לי אי פעם מסיבת יום הולדת ולא יכול להיות שלא הייתה. אני זוכרת במעורפל סדר פסח בבית עם הגדה לילדים וחיפוש אפיקומן. החלפנו את כל הכלים בבית. הכלים של פסח היו בקומה העליונה. עלינו וירדנו מאה פעמים עד שהכול הוחלף. אני זוכרת את הדלקת הנרות לפני כניסת השבת ואת תפילת 'ההבדלה' עם צאת השבת. את היין אימא עשתה בעצמה. בזמן המלחמה היו לנו פנקסי מזון והיה מעט אוכל. בננה אחת לשבוע לילד קטן. בשר כמעט שלא היה. אימא עמדה שעות בתור כדי לקבל כמה סרדינים. לא היו מקררים, כי באנגליה לא חם במיוחד. היינו מחזיקים את האוכל על שיש קר.

אימא נפטרה כשהייתי בת שלוש-עשרה וחצי. היא הייתה בת ארבעים ותשע. היה לה שטף דם במוח. אני זוכרת שהיא עמדה ועשתה כביסה בגיגית ונפלה. לקחו אותה לבית חולים והיא נפטרה כעבור יומיים. שלחו אותי אל בת דודה בגילי. לדודים הייתה חנות מכולת ואהבתי לנסוע לשם כי היינו מקבלים זנבות של סלמון מעושן. לאימא היו ידיים טובות והיא תפרה לי בגדים. בזמן המלחמה היא קנתה בד וילונות ומשי מצנחים ותפרה לי מהם שמלות. לא הספקתי להיפרד מאימא. לא לקחו אותי לבית החולים וכילדה לא חשבו שיש לשתף אותי. הדוד אלק, אח של אימא הלך ברגל כחמש שעות כדי לבקר אותה, כי זה היה בשבת. אבא אמר שזה פיקוח נפש והוא יכול לנסוע, אבל הדוד לא הסכים.

אחותי הלן עמדה להתחתן חודש אחרי שאימא נפטרה. לפי חוקי הדת לא דוחים חתונה. הייתה חופה וקבלת פנים צנועה. הלן ובעלה בן גרו עם אבא ואיתי זמן מה, עד שעברו לבית משלהם. בגיל ארבע-עשרה נאלצתי להפסיק את הלימודים והלכתי ללמוד מקצוע. למדתי תפירה בבית ספר של אורט ובגיל חמש-עשרה כבר התחלתי לעבוד ולהרוויח את לחמי.

בעקבות אחותי, גם אני עזבתי את אורח החיים הדתי. ראיתי שהיו בחיים הדתיים הגבלות ושאלות בלי תשובות, שלא יכולתי לקבל. אבא לא ניסה לשכנע אותי, אם כי בוודאי היה לו קשה עם שתי בנות כאלה. קן 'השומר הצעיר' היה לא רחוק מביתנו והם הזמינו אותי לבקר. התחלתי להתרחק מהבית ומרכז חיי התמקד יותר ויותר בקן. החיים שם היו טובים ומלאים. בקן שלנו היו כמאתיים חניכים. היו פעולות יום-יום. קבוצה של כמה מדריכים מהשכבה הבוגרת גרה בבית יחד עם השליח מהארץ. הבית הזה היה לי כמשפחה שנייה. אבא התחתן שנית וכבר לא היה זקוק לי. הייתי פעילה מאוד בקן ובהדרכה. אחרי מלחמת העצמאות נשלחתי לארץ לסמינר מדריכים שנמשך חצי שנה. במשך ארבעה חודשים חיינו בקיבוץ חצור וחשתי לראשונה את טעמו. חיינו בתנאים חלוציים אבל המדריכים היו מצוינים ומאוד אהבנו אותם. חזרתי לאנגליה לקן ולעבודה. הקן היה פעיל גם בקרב הקהילה המקומית ומדי פעם אִרגנו מסיבות לכל הקהילה. שם פגשתי לראשונה את יהודה באואר. הוא הגיע לאנגליה לפני המלחמה עם מלגה לאוניברסיטה, מטעם ממשלת המנדט. הוא חזר לארץ בזמן המלחמה וחזר לאנגליה אחריה, כשליח 'השומר הצעיר'. לכל קן היה שליח מהארץ והוא לפחות ידע לדבר אנגלית. אני, בתור נציגת הקן, שלחתי מכתב למשרד הראשי בלונדון ובו התלוננתי: "איזה מין טיפוס שלחתם לנו, הוא לא יודע לרקוד וגם לא לעבוד עם נוער! מזל שהוא יודע לשיר..." בהמשך היינו לזוג.

בשנת 1952, לאחר תקופת הכשרה, הגיע תור הגרעין שלי לעלות ארצה. הגענו לעין החורש ואחר כך הוחלט שנעבור לזיקים כי רצינו קיבוץ צעיר. בשנת 1954, בעקבות הקשר עם יהודה, הגעתי לשובל.

אבא נשאר באנגליה. הוא האריך ימים ונפטר בגיל תשעים ושש. הוא קיווה להגיע לגיל מאה כי באנגליה, מי שזוכה להגיע לגיל זה, מקבל מברק ברכה מהמלכה... לצערי הוא לא זכה לכך.

ראיין וכתב: שמעון אגסי.

שובעלון, 26, אוגוסט 2005



הוסף



< חזרה לאתר הנצחה
מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות