Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לקירשנר רות ז"ל
(26/12/1923 - 29/04/2016)     ( יח טבת תרפ"ד  -  כא ניסן תשע"ו )

.

הספד בלוויה - אורית

ושוב נפגשים כאן על הגבעה בנגב – כן "אנחנו מהנגב" היית אומרת בגאווה גדולה לכל מי שהיה מוכן לשמוע, כשהיינו נוסעים לחופש לתל אביב ל"דירה של הסבא", אבא שלך, כמה הערצת וכמה אהבת אותו, כמה התגעגעת לאמא שלך שמתה כשהיית ילדה, וכמה התגעגעת לגדעון שכה אהבת, האח – כמעט תאום שלך, גדעון שנהרג במלחמת השחרור, כל שנה ביום הזיכרון היית נוסעת להר הרצל, תמיד בטרמפים – לבד – לא משתפת בכאב, רק שאוריתקה לא תהיה עצובה, עוטפת אותי בצמר גפן, תמיד!

כל יום הולדת ריח הוורדים האדומים על השולחן ליד המיטה בגן...

וכל האנשים טובים, כל החברים טובים, מעולם לא שמעתי אותך אומרת מילה רעה על בן אדם...

ככה עברה עלי ילדותי במקום הכי בטוח, הכי צודק והכי טוב בעולם... כמה ביטחון, כמה אמונה בצדקת הדרך...

ופתאום, כל זה נעלם – כאילו נהיית לי אמא אחרת – מחלות, חרדות ופחדים. ואז חייכת ושתקת ואחר כך שתיקה ארוכה ארוכה ואחר כך כלום. המון כלום. וכך נמוגת אל מותך לא בסערה, לא בהמולה. לאט, לאט ובשקט גדול.

פרידה מרות – אמנון

אמא, רות, כפי שנהגנו לקרוא לך, היום אנחנו נפרדים ממך אבל בעצם התחלנו לאבד אותך לפני שמונה שנים.

אני מתגעגע לשמוע שוב את קולך, דעתך וצחוקך. הייתי רוצה, דרך סיפורי חייך, להפגיש אותך עמכם ואיתי .

רות נולדה בדנציג כבת השלישית למשפחה ציונית תרבותית שהייתה מרכז חברתי.

בסיפוריה בלטה אהבתה למשחק הפינג פונג. היא התגאתה בכך שהייתה אלופת ילדי דנציג.

כאשר שיחקתי עם ילדים אחרים הצטרפה למשחק והתמודדה כשווה בין שווים.

את חווית ה'ביחד' הקיבוצית העבירה לי דרך זיכרונותיה מתקופת ילדותה בקריית ענבים.

היא הרבתה לספר על כך כאשר היינו נוסעים, כל שנה ביום הזיכרון, לפקוד את קבר אחיה בהר הרצל ואת אנדרטת חטיבת הראל שבקריית ענבים. בנסיעות אלו, שהיו עצובות וכואבות, היא שידרה תמיד אופטימיות, תקווה ואמונה בדרכה.

חוויות הקיבוץ מקרית ענבים גרמו לה להצטרף לתנועת השומר הצעיר עת עברה לדרום אפריקה. שם נוצרה לה חברה אוהדת, חלוצית ולוחמת המבוססת על ערכי צדק ושלום. רות אהבה לספר על מלחמתם נגד האפרטהייד, ועל הצטרפותה למצעדי המחאה ברחובות יוהנסבורג. תחושת השייכות לתנועה ולחבריה היו בעיניה ערך עליון. היה לה חשוב מאד שאכיר את חבריה מתקופה זו, דבר שהייה כרוך כל שנה בסבב ביקורים יסודי בירושלים, בתל אביב ובחיפה.

עם עלייתה לארץ בשנת 1943 הצטרפה לקיבוץ שובל עוד בהיותו בנתניה. מתקופה זו נהגה להבליט בסיפוריה בעיקר את ערכי העבודה והפמיניזם שהיו חשובים על ידי העצמת עבודתה כרצפית באתרי הבנייה של נתניה. ערכים אלו עברו אלי לאורך כל חיי הבוגרים.

לאחר העלייה על הקרקע של קיבוץ שובל לפני שבעים שנה רות עבדה כמנהלת החשבונות של הקיבוץ. כילדים, היא העבירה לנו כל יום אחרי הצהרים תמונה אופטימית דרך נתוני כמויות הגשם החלב והביצים וחיברה אותי לצד המשקי. רות התגאתה בקיבוץ והרגישה שיש לה חלק ביצירה מיוחדת זו.

כשהיו שואלים אותה אנשים מחוץ לקיבוץ איך קוראים לה הייתה אומרת בגאווה רבה: רות מקיבוץ שובל בנגב. על שאלתי אפוא לשים את הדגש ענתה: "לא על רות".

רות האמינה באדם באשר הוא בנאדם. זכור לי מקרה שאדם זר נכנס לקיבוץ ושאל אותה היכן חדרו של אחד הרפתנים. רות עזרה לו בשמחה כשהיא מציינת שבנה רפתן והראתה לו את הדרך לחדרי. הזר נפרד ממנה לשלום נכנס לחדרי ובאיחור של מספר שעות התגלה שגנב משם תכשיטים.

רות טענה שהיה צריך להמציא את הקיבוץ בשבילה כי אינה יודעת לטפל בילדים ואינה יודעת לבשל. ובכל זאת, הייתה מכינה לנו סנדוויצ'ים, עוגות תפוחי עץ וגבינה הכי טעימים בנגב ששמם יצא למרחוק. כל ילד קיבל ארבע קוביות שוקולד כדי שיהיה שווה בשווה. הנחלת לנו, גם בדרך זו, את חשיבות הצדק והשוויון.

זכיתי לבית עם ערכי צדק והגינות. בית ערני מעורב במתרחש בארץ, בעולם ובעיקר בקיבוץ.

המשפחתיות הייתה ערך חשוב שאותו דאגת לטפח בשומרך על קשרים עם כל המשפחה הענפה בארץ ובעולם. ערך זה קיבל משמעות נוספת עם הצטרפותה של ציפי ומשפחתה.

מעגלים אלו התחזקו מאד עם הצטרפות הנכדים, רות הפכה לסבתא דאגנית המתקשרת כל יום בשעה 2:35 בצהריים כדי לדעת מה קורה.

הנכדים אהבו לבוא אליה, היא נפרדה קצת ממעגלי הצדק של חלוקת השוקולד והרעיפה עליהם מתנות, ממתקים והרבה הרבה סיפורים מחייה.

האמונה בצדק ובשלום הובילו אותה ללמוד ערבית בגיל שבעים וחמש ולהוציא קובץ שתורגם על ידה מגרמנית לעברית של שירי שלום של משוררים גרמניים. שאלתי אותה "מדוע את עושה זאת?" תשובתה הייתה שללא אמונה בשלום וללא יכולת לדבר אחד עם השני יהיה קשה לכולם לחיות כאן.

שמונה שנים אנחנו נפרדים ממך . לא פעם שאלתי את עצמי מה בעיקר רצית לראות בי, הייתי אומר זאת במילה אחת "מענטש" .

בשמונה שנים אלו הגשמת חלום בלי שהיית מודעת לכך, הגשמת את משאלתך לערבות ההדדית. האופן והדרך שבה טופלת עד נשמתך האחרונה על ידי צוות אשחר בראשות מירה מעוררים הערכה רבה. תודה מיוחדת לאנגונה המטפלת האישית, למירה ולכל הצוות.

אנחנו נפרדים היום ממך אמא בהרבה אהבה והערכה.

29.4.16

 הספד בלוויה – אביגל

סבתא,

כבר די הרבה שנים שאת כבר לא ממש איתנו. ואומנם בתור זקן הנכדים אני אמור לזכור הכי הרבה ״איך את באמת״ וזה זיכרון די רחוק.

אבל יש כמה דברים שמרחק הזמן לא מעמם ואפילו מחזק.

קודם כל נתחיל ב.... עוגות גבינה.... אורית, אל תעלבי, אבל בעוגות גבינה סבתא הייתה מספר 1.

מִספרים - אין ספק מאיזה צד זה הגיע.... לפחות לחלק מהנכדים....

פינג פונג – זה השלב שהזיכרונות מתערבבים עם הסיפורים ואני לא זוכר שבאמת ראיתי את זה – אבל סבתא, על פי יודעי דבר, הייתה אלופת עליית הנוער בפינג פונג...

אולי יותר מהכול, היה לסבתא איזה חוש פרגמטי – אני חושב שההצעה שאבא יהיה נהג מונית אחרי שעזב את הקיבוץ עדין על הפרק...

לסבתא, באמת היה איזה חוש פרגמטי... גם כששיחת חוץ לגדרה הייתה יקרה מאוד, עדין צריך לדבר עם הנכדים... כל יום מתישהו בדיוק בשעה 1:00...

וכמובן, צריך לסיים את המע"מ בזמן...

ומתקופה יותר מאוחרת, בטח בשנת 2004 או 2005, אף שהזיכרון שלה הלך ודעך היה משהו באינסטינקטים שעדין עבד – הייתה לי הזכות, בזמנו זה היה נראה כמו חובה, לקחת את סבתא לקבר של גדעון בפעם, שבדיעבד הייתה הפעם האחרונה שהייתה שם. יום הזיכרון בהר הרצל זה מקום לא סימפטי... אבל לסבתא היה מאוד חשוב להיות שם והיא זכרה בדיוק איך להגיע וכאילו ידעה כבר אז שזו היא הפרידה הסופית והאחרונה...

סבתא, השנים האחרונות לא הטיבו איתך, אבל אנחנו מבטיחים לזכור אותך כמו שהיית קצת לפני, עם קצת דאגנות מוגזמת, סנדוויצ'ים עם מלפפון, שאת אומרת לנו (שוב ושוב) לא לעשות ברדק בחדר האוכל ומעל הכול מאוד מאוד אוהבת אותנו.

להתראות.

 .
 

דבריה של יובלי:

סבתא, בימים האחרונים אני שומעת כמה היית אישה חדה, דעתנית, מבריקה, טובה בחשבון ועוד תכונות רבות שלצערי לא זכיתי להכיר בך.

אני זוכרת איך היית מחכה לי כל יום בצהריים כשחזרתי מבית הספר עם כוס נס קפה חלש מאד. הרבה חלב, הרבה סוכר ומעט קפה. בִּידיוק כמו שאהבתי – מנסה בדרך זו להתחבב עלי. כולך כוונה טובה.

תמיד ידעתי שניתן לסמוך עליך בכל מה שאצטרך, כמו, לדוגמה, כשנרתמת בשמחה לעזור לי עם לימודי האנגלית תוך תקווה שתהיה לנו אפשרות לבלות קצת ביחד.

בשנים האחרונות חששתי לבקר אותך – זה לא היה פשוט לראות את הצל של מי שהיית.

בזכותך יצא לנו להכיר את אנג'ונה היקרה שאנחנו כל כך אוהבים.

אנג'ונה – אהבת את סבתא כאילו הייתה בת משפחתך וטיפלת בה במסירות אין קץ ועל זה אנו מודים לך.

סבתא יקרה – מקווה שיישארו לי רק הזיכרונות הטובים ממך.

שלום לך סבתא שלי, מבובל'ה שלך.

דברי הספד בלוויה – בילי קורן

מדבריה של רות מתוך חוברת הזיכרון לגדעון אחיה, שנפצע אנושות בקרב על בית מחסיר בעשרה במאי 1948 ונפטר בשישה-עשר במאי, יומיים אחרי הכרזת המדינה. כך היא כותבת: "שלושתנו נולדנו בשנות העשרים בדנציג. הגיל שלנו היה צפוף מאד. הדסה נולדה בשנת 1921, גדעון ואני באותה השנה – 1923. גדעון בתחילת השנה, בפברואר ואני בסוף דצמבר. היינו כמעט כמו תאומים. תמיד עשינו הכול ביחד. אימא נפטרה בקיץ 1936 ממחלה ויומיים לאחר מותה נסענו עם אבא, כמנהגנו ליער השחור לחופשת קיץ. כעבור חצי שנה, בפסח 1937, עלינו כולנו ארצה. גדעון ואני התקבלנו כילדי חוץ בקריית ענבים. עם גמר החופש הגדול המשכנו ללמוד שם. זאת הייתה תקופה נהדרת. מורה נערץ על הילדים עזר לנו להיקלט בין הצברים. היה לנו חדר רק לשנינו בלבד, ילדי הקיבוץ גרו אצל הוריהם. במהרה הפך החדר למקום מפגש עם כולם. שם יכולנו להשתובב כאוות נפשנו. נאלצנו לעזוב את הארץ כעבור שנה. אבא לא הסתגל לאקלים התל אביבי ולא מצא פרנסה מתאימה. בלית ברירה הוא נענה להזמנת האח של אִמו – אנקל הרי בפינו, ששמח לקבל אותנו בדרום אפריקה בידיים פתוחות ולעזור לו לנהל את בית החרושת שלו. אבל אנחנו הרי לא באנו על מנת להישאר בדרום אפריקה. אבא ידע זאת והיה שלם עם זה כציוני ותיק. לא עבר זמן רב והצטרפנו לשומר הצעיר. היחד שלנו זרם בהרמוניה ובשלווה ללא תחרות ויריבות. אך עם זאת, אף פעם לא דברנו על דברים אינטימיים מאד, כמו למשל הטראומה הקשה שעברה עלינו עם מות אימא. את הכאב הזה הפנמנו בשתיקה בעקבות התנהגותו של אבא שלא העז להעלות את המילים: אימא ומוות על דל שפתיו.

בדרום אפריקה הכרתי את שולמית בתנועת השומר הצעיר והתפתחה בינינו ידידות מאד קרובה. זאת הפעם היחידה שגדעון בא אלי בטענות: "מאז שהתיידדת עם שולמית, שכחת אותי לגמרי". הדסה עלתה ארצה ראשונה בשנת 1942 ואנחנו בשנת 1945. שוב שלושתנו יחד באותו קיבוץ. אבא נשאר לבד ביוהנסבורג והגיע בשנת 1947 לבקר בחתונה הכפולה שלי ושל הדסה. גדעון הגיע במדים מהנוטרות בנגב, הקרבות כבר התגברו אחרי הכרזת הכ"ט בנובמבר ופרצה מלחמת העצמאות.

אייבי בינרט ז"ל שהכיר את גדעון מדרום אפריקה והם היו חברים, הציע יום אחד שנבחר את גדעון למזכיר קיבוץ ושנשחרר אותו מהפלמ"ח. משום מה דחיתי את הרעיון. אולי רציתי לגונן על גדעון, אולי חשבתי שדרושה קשיחות מסוימת לתפקיד מזכיר, בתקופה כל כך אכזרית. עד היום לא סלחתי לעצמי על אי הסכמתי זו... זמן קצר לאחר מכן הצטרף גדעון כחובש לגדוד הפורצים בחטיבת הראל ונפל בקרב. כעת, ברטרוספקטיבה, נראה לי שמאז מותו, חשתי והתנהגתי כאילו גדעון שייך רק לי".

מאז, בכל שנה, רות הייתה עולה לבית הקברות בהר הרצל במסירות ובנאמנות אין קץ, עד שלא יכלה יותר.

דודה רות שלנו אישה ערכית וצנועה מאין כמוה. נאמנה לדרכה ודואגת לכל הסובבים אותה, בדרכה שלה. נשאה בתוכה באומץ את תלאות החיים. חכמה ומשכילה והכול בשקט, עם חיוך נחבא ופתקים בכתב יד מיוחד ויפה.

אימא שלנו, הדסה, נטלה על עצמה את הדאגה למשפחה מרגע שהתייתמו מאמם והם ילדים בשנות העשרה הראשונות ותמיד הייתה דואגת קודם כל לגדעון ולרות ואחרי נפילתו של גדעון – לרות, אחותה הצעירה.

רות, אימא שלנו ושולמית, לימדו אותנו והראו לנו במהלך גדילתנו, חברות אמיתית מהי, ערכים וכבוד לזולת.

ניחומים לכל הקירשנרים ובני ביתם. עכשיו, לאחר שהגעת למנוחתך אולי תהייה מנוחה גם לאימא שלנו. אוהבים אותך מאד, משה, עודד, שרונה, תרצה ובילי.

.
 רות אהובה,

כילדה, דמותך עלתה אלי מסיפוריה של אימא שלי – אימא נהגה לספר לי שרות הייתה ה'בולדוזרית' המובילה מבין שתיהן.... כך למשל אימא תמיד אמרה: "רות הייתה מזכירת קיבוץ, אני בחיים לא הייתי עומדת בתפקיד כזה..." או בפעם אחרת הייתה עונה לשאלות הילדה החוקרת: "רות הייתה הילדה האהובה על סבא זלמן. אני ממש לא, אבל זה לא היה לי אכפת, ביני ובין רות מעולם לא הייתה קנאה..." כאשר רות טיפלה בירושה של אביהן, אימא הייתה אומרת: "רות חילקה את הירושה שווה בשווה, אני לא הייתי יכולה לחלק ככה. רות זכרה את כל הפרטים הקטנים..."

עד היום בבית שלנו, על הפסנתר, ניצבת קופסת שנהב אמנותית ויפה מלאת פיתוחים. אימא אהבה אותה וסיפרה לי: "את זו קיבלתי כך: רות ואני לא ידענו מי יקבל אותה... ואז רות אמרה שמי מאתנו שתזכור מאין הקופסה, תקבל אותה. ויצא שאני זכרתי..."

כילדה זיהיתי בך צדדים שונים. ערכיות ואידיאלים, לצִדם של הבהובי חולשות אנושיות שהבקיעו דרך אישיותך והיוו שילוב אנושי ייחודי במארג הנפילים מהאצולה הדרומאפריקאית, שאליה ושבתוכה גדלנו. קלטתי את סקרנותך ואת רצונך לדעת הכול. עקרונות וכוחות רצון עזים ומכווני מטרה, אשת רוח ולוחמת חופש, שואפת לנשגב. ליד אלו חיי היומיום והשגרה נדמו לעִתים  הרבה פחות הרואים...

רות יקרה יש לך חלק חשוב בעולמי. ספגתי ממך הרבה ובליבי שמור לך מקום חם לצִדה של תודה שמחה על אהבה, על הכרה ועל דאגה שזכיתי לקבל ממך בשקט, בצניעות האופיינית לך ובמחשבה עלי. אני שומרת אצלי את אסופת 'שירי חופש ושלום' שתרגמת, מתנה מציפור נפשך...

אשרי שזכיתי לראותך ולחבק אותך, בימים אלה ברוחמה. הרגשתי מקרוב את נשמתך האצילה, את טוב לִבך, את עיניך מביטות ואת אוזנייך קשובות לנעשה מסביב – לא רוצות להחמיץ דבר ובו זמנית מרעיפות על סביבתן טוב והדר וחמלה רבה.

מברכת אותך בשלווה וחסד במרומים.

אוהבת אותך, תרצה.

מאי 2016

הספד שנישא על ידי חסיה ישראלי, מזכירת הקיבוץ

היום אנחנו מביאים למנוחת עולמים חברה ותיקה, בת תשעים ושתים, סוציאליסטית אמיתית.

לו ידעה שיום קבורתה הוא האחד במאי, חג הפועלים, הייתה מרוצה, אומרים ילדיה.

רות הייתה חלק מהוויית קיבוץ שובל עוד כרצפית בקיבוץ אילת בנתניה, ואחר כך כשחקנית הפינג פונג הטובה ביותר בביר זאבללה.

חברת קיבוץ, שלאורך כל השנים הייתה מעוגנת היטב במקום ומעורבת בכל מה שעיצב את קיבוצנו, בשנים הראשונות של שובל וגם אחר כך. קודם כל כמנהלת חשבונות אולטימטיבית, שידעה ושהתמצאה בכל המספרים על אף שלא העידה על עצמה ככזו, וגם כמרכזת משק, כמובילת ועדת שיתוף ועוד ועוד.

נראה כי רות עשתה את המעבר מחיי מותרות בדרום אפריקה אל הנגב הצחיח ואל חיי שיתוף צנועים מתוך אמונה חזקה וברורה בצדקת הדרך. אמונה ללא עוררין וללא פשרות.

מעשה שהיה כך היה. רות ירשה מאביה דירה בתל אביב והעבירה את הכסף לבניית הספרייה המשרתת אותנו עד היום. היום תמצאו על קיר הכניסה שלט המעיד על התרומה. בעבר רות לא רצתה שיתנוסס שלט כזה שם.

כששאלו אותה ילדיה – "למה את מתנגדת, אמא?" ענתה – "האם זה נכון שאנחנו, הדרום אפריקאים העשירים, נשים שלטים ובכך נבייש את החברים האחרים ניצולי המחנות שהגיע אלינו רק עם בגד לגופם?"

מעורבותה של רות הייתה בולטת ומשמעותית. השפעתה בשיחות הקיבוץ, בתפקידיה הרבים וכמובן, בעבודתה בהנהלת החשבונות, הציבו אותה תמיד בלב ההתרחשויות.

חריפות שכלה ואמונתה, יחד עם שאול, עשו אותם לחברים מרכזיים בשובל.

יהי זכרך ברוך, רות

 .

דברי שולמית שור בלוויה

לחברתי היקרה רות רוזנברג, קירשנר,

הקשר שלי עם בנות רוזנברג התחיל בדרום אפריקה, ביוהנסבורג, בקן של "השומר הצעיר".

הדסה הייתה בין הראשונות ש"עשו עלייה" ונשארנו – רות ואני – החברוֹת הכי טובות. חברוּת שנמשכה גם כִשְכֵנוֹת בקיבוץ.

בשנים האחרונות, כאשר רות שהתה בבית הסיעודי, היה לי ממש קשה לראות את דעיכתה.

רות הייתה קיבוצניקית בלב ובנפש. דוגמה למופת, עם יכולות בלתי מוגבלות ומסירות לתפקידים הראשיים שהיא מילאה. אני לא באה לפרט כאן את כל פעילויותיה ומעלותיה, אלא להיזכר, לכאוב ולהתגעגע לחברה שמילאה את חיי בתבונתה, ביושרה ובמסירותה.

אחרי שאבידע נהרג רות הייתה עמוד התווך שלי, השכנה הכי מעורבת, הכי תומכת והכי נוכחת.

הדור הולך ונעלם.

אך בלבי ובזיכרונותיי רות תישאר לעד כפי שהִכרתיה ושאהבתיה כל חיי.

ואני לא יכולה להתאפק – יש המשך... קוראים לה אורית!!

לחיים ארוכים.

.
 
                                                                     *** 
 
 
                                                                   ***
 
                                                                   *** 
 
 
 


הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

קירשנר רות



מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות