שאול דגן – דברים בלוויה

בית ספר 'כדורי', ראשית שנות החמישים. הגליל התחתון עדיין צעיר. משק חקלאי קופא על שמריו וכך גם המתגוררים במקום. גדעון, שולה והגר מגיעים לכאן וגדעון מנסה להזיז דברים. זה לא כל כך הולך. אבל במישור האנושי שובה גדעון את לב כולם. דלת פתוחה אצל מנהל בית הספר ולב פתוח אצל העובדים – איכרים מוותיקי מושבות הגליל התחתון.

"גדעון זה", אמר לי פעם רודני הזקן, "אולי היה קיבוצניק, אבל הוא משלנו. בנם של עובדי אדמה מהמושבה".

אנו חיים בצוותא, שתי משפחות, והידידות מתהדקת. כששאלו את הגר "של מי את?" הייתה משיבה: "של שולה וגדעון ושל רות ושאול".

מגדעון למדתי להתנגש בעמודי חשמל ושלא יקרה לי מאומה. להכין סלט ירקות בדרך מיוחדת. בחדר האוכל הקטן 'מסוכן' היה לשבת לידו כי תמיד הכין לך הפתעה. להתגורר בקרבתו, לעבוד לצדו אף פעם לא היה לך משעמם. גם אביו, כך סיפר, היה לץ. אדם מיוחד במינו ובין היתר ישן היה כשכפות רגליו גלויות, גם בארץ. וכך, באחד מביקוריו אצל בנו, לאחר חצות הלילה מישהו דפק על חלון הצריף שלנו. גדעון בא לקרוא לנו כדי להשקיף על אביו ישן מכוסה בשמיכת צמר גפן אך כפות רגליו גלויות.

לי קרא גדעון 'תרח' ומדוע – זה סיפור ארוך. לפני שבוע טלפן אלינו "שלום תרח" – מובן שזה גדעון שבישר לנו בשמחה על נישואיו הקרובים של טל, על הצלחותיה של מיקי, על ועל ועל. ובעיקר, כי הגיע הזמן שנבוא לדירתם החדשה והמרווחת לאירוח של ממש. כמה? כמה שרק תרצו. ואז הזכרנו זה לזה כיצד נעלו אותנו, הוא ושולה, בחדרם כאשר באנו להתארח כדי שלא נסתלק בבוקר שלאחר בואנו.

מה יש בה באדמה הזאת

שכל כך חמימה

כל כך מבטיחה

שעמדתָ בה פקוח עיניים

בצעד הזה הפשוט, הטבעי

עד תום, עד כלות, עד נצח.

מה יש בה באדמה הזאת

שכל כך מושכת

כל כך מכשפת

שהעליתָ עצמך לה כקורבן

כבפולחן אבות עתיק

וויתרתָ עלינו, ויתרתָ על החיים.

מה יש בךָ, בן אדם

שכל כך בשמחה

כל כך בתקווה

כושפתָ, נמשכתָ, הלכתָ, לוּקחתָ

אל לב האדמה הזאת.