Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לגרין צבי ז"ל
(09/05/1922 - 22/02/1991)     ( יא אייר תרפב  -  ח אדר תשנא )

.
 

 .

 כתבה בתו, פיה

צבי נולד במאי 1922 בקלוז' – בטרנסילבניה.

בן בכור במשפחה דתית מאוד.

בצעירותו למד בישיבה, למד חזנות ומקצוע שמעולם לא עסק בו – צורפות.

אמו הייתה ג'ינג'ית – ממנה קיבל חלק מהילדים והנכדים את השיער האדמוני.

היו לו זוג אחים תאומים שהיו שפני הניסיון של מנגלה - תאומי מנגלה.

צבי מעולם לא דיבר על המשפחה שנספתה כולה בשואה.

דודה רחוקה סיפרה לנו שראתה לרגע את האחים במחנה של מנגלה. המחנה גבל עם המחנה שבו הייתה. היא ראתה אותם מעבר לגדר ולמחרת אותו היום, כשהתעוררה בבוקר, לא היה זכר למחנה שבו היו. כולם נרצחו. המחנה נעלם בלילה על כל המבנים שהיו בו.

בגיל עשרים ואחת צבי התגייס לצבא ההונגרי.

כשנכבשה הונגריה על ידי הנאצים – נלקח לאושוויץ ומשם למחנה עבודה שממנו יצאו היהודים לבנות ביצורים בהרי הקרפטים. בגיל עשרים ושתים ברח ממחנה העבודה וחזר לקלוז, הביתה. צבי היה רזה מאוד וחולה ושקל חמישים קילוגרמים. בקלוז' לא מצא כמובן אף אחד מבני משפחתו. כולם ניספו.

זמן מה לאחר המלחמה, התארגנה קבוצת צעירים שרצו לעלות לארץ ישראל.

הם הגיעו לאיטליה למחנה הפליטים בעיר ברי ומשם עברו למילנו. באיטליה חיו במשך כשלוש שנים עד שאפשרו להם לעלות לישראל.

באיטליה פגש צבי את רחל פריד והם נישאו.

כשהיה צבי בן עשרים וארבע, נולד בנו הבכור אהרון, בעיר בשם "סנטה מרינה ד'לאוקה". השם אהרון ניתן לבנו על שם אחיה הצעיר של רחל שנרצח במשרפות.

הבת לאה נולדה במילנו – שמה ניתן לה על שם אמו של צבי שנספתה בשואה.

כיון שהילדים היו קטנים, לא הורשתה המשפחה לעלות לארץ ישראל. ורק בשנת 1948, לאחר שלוש שנים באיטליה הם הצליחו לעלות לארץ.

בתקופה הראשונה חיו במחנה העולים ברעננה – אחר כך הצטרפו לקבוצת צעירים הונגריים שהקימו את מושב אודים.

פיה נולדה בישראל בשנת 1949 – שמהּ ניתן לה על שם אמהּ של רחל שהלכה למשרפות עם האח הצעיר אהרון.

בשנת 1953 נפרדו צבי ורחל גרין ובשנת 1954 עברה המשפחה לקיבוץ עינת.

צבי היה אחראי ומסור מאוד בכל מה שעשה, בעיקר בעבודה בלול – נתן את כולו.

נושא היהדות היה קרוב מאוד ללִבו. את הימים הנוראים היה מבלה בדרך כלל אצל הקרובים בפתח תקווה. קרובי משפחה אשר שרדו את השואה.

בשנת 1972 הכיר את מרים יוסף ועבר לקיבוץ שובל. שם חי בשלווה עם מרים עד יום מותו.

צבי נפטר בשנת 1991 ונקבר בקיבוץ שובל.

.
 
הספד בלוויה – יוסף מורטון

היה איש ואיננו – בעוד שירת חייו טרם נשלמה!

נדהם וחסר אונים, עם ריקנות גדולה בלב אני עומד אל מול האובדן בחטף, כאשר רק אתמול-שלשום קמנו משולחן ארוחת הערב בלי להיפרד, רק בברכת "לילה טוב" שבשגרה. הביטחון הפנימי, שמחר נפגש באולם העבודה, נספר בדיחה טובה או אנקדוטה, נכבד זה את זה בכוס תה ועוגיות לריענון הנפש וכנגד חד-גוניות המשמרת, הוא כה מושרש עד שהדמיון לא יכול לתאר מהלך אחר של החיים.

צבי הוא איש רעים להתרועע, בעל דעה והשקפת עולם שביסודם היושר האישי, הצדק החברתי והדבקות במסורת עם ישראל. משלושה אלה נגזרות דעותיו. גם כאשר הוויכוח מתלהט וקיימת אי הסכמה זמנית בין בני הפלוגתא – ברור כי ההבדלים בגישה הפרגמטית מתבססים על יסודות משותפים איתנים.

צבי בא אלינו לשובל כאיש בוגר עתיר ניסיון.

הוא הצליח להקים בית-משפחה מחודש ויפה למרים ולו, ולהקנות לכל הבנים והנכדים תחושה טובה ונינוחה בבית זה.

כאיש מקצוע הצטרף לצוות הלול וריכז אותו. בימיו ידע ענף זה מעבר יציב אל בין הענפים שהכנסותיהם מבטיחים את התפתחותנו החומרית והחברתית.

בשנים האחרונות חלק את זמנו בין המוסך והמפעל לעיבוד שבבי. עבר כבר את גיל הפנסיה – אך ממשיך ומתמיד בעבודת המשמרות ועושה את עבודתו בקפדנות, במסירות וברוח חברית טובה.

הוא קשור בכל נימי נפשו למסורת ישראל ואוהב לבטא קשר זה בכל הזדמנות נאותה – בפסוק, בסיפור, במשל או בסתם אסמכתא. כרבים אחרים מאתנו מתקשה ליישב את סלידתו מהדת הממוסדת עם חיבתו וקשריו לערכי היהדות, שעליהם גדל ושאותם הפנים מילדותו.

כל דבר אנושי קרוב ללִבו – במעשה וברוח.

הגות ואמנות הם חלק מהווייתו ותמיד אפשר לשמוע את דעתו או את חווייתו.

אין אומרים שבחו של אדם בפניו – הלמה? – פן יגבהּ לִבו. אך עצם הרצון להיות בחברתו, לחלוק בעבודתו ובמחשבותיו – הם ביטוי להערכה שרוחשים לו.

ומדוע אומרים כל שבחו בהסתלקותו? כדי לרומם את נפש יקיריו בשעת צערם ולמנות בפרהסיה את מעלותיו שלא כולם זכו להתוודע אליהם. איש טוב הוא צבי ויהיה קשה להתרגל להיעדרו. הוא יחסר ב"פרלמנט הבוקר", יחסר במקום העבודה ויחסר בכל מקום שבו הורגשה נוכחותו. אך יותר מכל הוא יחסר למשפחתו.

מרים, הבנים והנכדים – מתקשה אני לומר דברי ניחומים לכם כי גם אני מרגיש מיותם!

הבית הזה וידידיו שבו ינצרו את זכר פועלו. 

דברי יהושע רון ביום השלושים

לפני חודש הלך מאתנו ונעלם מנוף חיינו צבי שלנו. הוא חסר לכולנו. הוא חסר לי בארוחות הצהריים או בארוחות הערב בשולחן המשותף, לעתים קרובות, כאיש שיחה בנייני דיומא או בעניינים שהם ברומו של עולם. אני יודע, אני בטוח שהוא חסר לחבריו בעבודה ובעיקר לך, מרים, למשפחה ולכל הקיבוץ.

איש אשכולות היה צבי, בעל אופקים רחבים. שיחה שהתחלת עמו – שובצו בה תמיד דברי ציטוט מתוך מאמר פרשנות כלשהו שנכתב ושהוא קרא אותו בעיתון 'דבר' שהיה אהוב עליו. לי, אישית, מאז שהלך מאתנו אליעזר רחילוביץ, צבי היה האדם היחיד בשובל שיכולתי להחליף עמו מאמר חז"ל ביידיש וכמובן, בעברית.

רק שלושה ימים לפני מותו ביקרתי אותו בביתו והפרעתי לו באמצע קריאת ספרו של קרוק על תולדות תנועת העבודה העברית מראשית המאה התשע-עשרה ועד ימינו. צבי המליץ לי על ספר זה מכל הלב. אין לי ספק שאני מבטא פה גם את רחשי לבם של קבוצת החברים הקבועה שבחברתם נהג לאכול מדי יום ביומו כמעט את ארוחת הבוקר המתובלת תמיד בשיחה על ענייני דיומא. כי כזה היה צבי. הוא אהב גם מוזיקה טובה, מוזיקה קלאסית. היה, יחד עם מרים, חבר קבוע בקבוצה שנסעה לקונצרטים של הסימפונייטה בבאר-שבע. צבי היה איש עבודה. אדם וחבר המסור ללא גבול או תהיה כלשהי לאורַח החיים הקיבוצי.

אין לי ספק שהדברים שאצטט להלן היו קרובים ללבו:

"כשבא יום פטירתו אמר הבעל שם טוב למקורביו: 'ברגע שעמדו שני השעונים מלכת בבית, אשיב את נשמתי לבוראי.'

כשרחץ את ידיו עמד השעון הגדול מלכת וסובבוהו אנשיו בכדי שלא יראה בעצור השעון. ישב על מיטתו וציווה שיעמדו סביב מיטתו ואמר להם דברי תורה. והם עומדים ומסתירים את השעון הגדול בכדי שלא יראה בהתקדמותו. וישב ושכב כמה פעמים וכיוון כוונות. וציווה לכסות אותו בסדין, והחל להזדעזע ולצעוד כמו בתפילה. ואחר כך נח מעט וראו שעומד השעון הקטן..."

'פטירתו של הבעש"ט' מתוך "איש חסיד היה".

24.03.1991
.
 ליום השלושים - אברהם ציטרון:
 
 
דברי מרים ביום השנה לפטירתו של צבי

צבי שלי,

כשנפגשנו לפני כתשע-עשרה שנים היינו שנינו, אנשים מבוגרים, למודי ניסיון-חיים אך בודדים, וחיפשנו הזדמנות שנייה להקים בית.

מהרגע הראשון הרגשתי נוח בחברתך, למרות ההבדלים ברקע החברתי בינינו. אתה באת מבית מסורתי, דבר שהיה מושרש עמוק בכל דרכיך. ואני – מבית יקי, אפיקורסי, חניכת "השומר הצעיר". היו בינינו חילוקי דעות, לפעמים בסיסיים מאד אך כיבדנו אחד את דעת השני.

אהבתי את השורשיות שבך, את הסלחנות ואת טוב הלב.

הילדים שלך – מהרגע שדרכתי על סף ביתך – קבלו אותי בזרועות פתוחות ובהרגשה שהם משייכים אותי למשפחה, דבר הנמשך גם עכשיו, כשאינך אִתנו, כי הקשר שנוצר הוא של אהבה גדולה.

זכיתי לחוות אתך יחד את נישואי אהרון ופיה ואת הולדת הנכדים, ואתה היית אִתי כשבני נישאו וכשהנכדים נולדו וגדלו.

אהבת את הבית ולא אהבת לנסוע. לא אהבת גם שאני אסע. רק נסיעה לאבא נראתה חשובה מספיק בעיניך. למרות זאת, ויתרת ונסעת איתי פעמיים לחו"ל כי ידעת כמה רציתי בכך.

גם הבית הרחב, הקיבוץ, הפך להיות ביתך במלוא מובן המילה. היית ער לכל הנעשה וכאבת מאד שינויים שנראו לך שליליים ומובילים לפיחות הקיבוץ. קראת הרבה ועקבת בעניין רב אחרי האירועים בארץ ובעולם.

אהבנו להיות יחד. שמחתי מאד כשהחלטת לצאת יחד איתי ללימודים באפעל לפני עשר שנים. נהנינו יחד מחודשים אלה והפקנו את המרב.

הייתה לך דרך משלך לטפל בנגה, דבר שגרם ללא מעט חילוקי דעות בינינו, אך היית בטוח בדרכך ועזרת לי הרבה במשימה לא קלה זו.

אני מתגעגעת אליך ואתה חסר לי מאד, מאד. עצוב בלעדיך והזמן לא מְרַפֵּא. תמיד תהיה איתי.

שבע שנים לפטירתו - המשפחה:
 
 זכרונות שכתבה בתו, פיה
 
 
  




הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

גרין צבי



shoval abc
ab מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות