דפי הנצחה

משפחת פישר גרה עמנו באותו הבית בחיפה. אני זוכר את יום הגעתם לבית נורי בק שעמד בדד ליד רחוב ההר עם שני הליפטים הענקיים שבתוכם כל המטלטלים שהביאו עמהם מאוסטריה. לאט לאט, מתוך סקרנות ושגרת יום ולמרות הרגלי חיים מנוגדים בתכלית צמחה בין משפחותינו מערכת יחסים מיוחדת במינה. ראשונים שהעזו לשלוח משושים מהססים היינו, כמובן, אנחנו, הילדים הצעירים. אני גידלתי ארנבות בחצר וכשמגדלה ירדה לראשונה לחצר מצאנו, ללא קושי, שפה משותפת במשחק עם הארנבונים הקטנים. להאכיל, לשחרר, לרדוף אחריהם ולהשתולל במשחקי ילדים לאין ספור. כל זה תחת עיניה הצופיות של אימא פישר שעקבה אחר תעלולי הבת הצעירה מן המרפסת של הקומה השנייה. בלתי אפשרית, כמעט סוריאליסטית הייתה התפתחות ההיכרות בין שתי האימהות שלנו. זו בעברית-הערבית המרוסקת שלה וזו באוצר מילים מינימלי בעברית במבטא יקי טיפוסי. שיח אימהות זה הסתכם בערבוביית חיוכים וצחוקים ושברי משפטים מבדח ונוגע ללב.

לאחר שד"ר פישר התבסס והי למומחה ידוע ומבוקש בחיפה נאלצה המשפחה לנטוש את הבית הבודד שבמעלה ההר ולעבור לדירה מתאימה יותר במרכז הדר הכרמל.

מגדלה הייתה אז כבר בתנועה, בגדוד "היער" ובסופו של דבר הגיעה עם זאב לקיבוץ שובל.

מגדלה וזאב, זו זכות גדולה ללוות את ההורים במסירות ובאהבה כה גדולה. לסעוד אותם באורך רוח יום יום במשך שנים עד זקנה ושיבה טובה. רבים בתוכנו לא זכו לקיים מצווה גדולה זו של כיבוד אב ואם.

לפני זמן קצר הלכה לעולמה בנסיבות עצובות וכואבות הבת שושנה ז"ל. שושנה ומגדלה – כרחל וכלאה אשר בנו את בית ישראל, גם הן הקימו משפחות יפות ואיתנות וזיכו את ברטה ורוברט פישר ז"ל בנכדים ובנינים, כן ירבו וכן יוסיפו! הם דור המשך והמשך לדרכם של אנשים אשר השכילו לראות את הנולד ונתקו מבעוד מועד מארצם וממולדתם לבנות להם כאן בית חדש.

תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים ולוואי ולא תוסיפו לדאבה.