בית אבא עם מרים (סמית) פשלי

הסבים שלי הגיעו לאמריקה עם הגל האדיר של מעל מיליון יהודים שהיגרו לארצות הברית בעקבות הפרעות והפוגרומים ברוסיה ובפולין, בתחילת המאה העשרים. לא הכרתי אותם ממש, והמעט שאני יודעת עליהם הוא מהסיפורים והאגדות שהלכו עליהם במשפחה.

סבא מצד אבא נולד בלטביה, הגיע בשנת 1905 לניו אורלינס והתפרנס מכל הבא ליד. הוא חסך קצת כסף, קנה סוס, נדד איתו ברחבי נהר מיסיסיפי, הגיע בסירת נהרות למיניאפוליס והמשיך בנהר מינסוטה. לאחר זמן מצא את עצמו בעיירה גרניט פוֹלז, ושם הקים מגרש לאיסוף גרוטאות מתכת.

סבתא מצד אמא, מוצאה מפולין, מהעיר ימפול. היא הייתה כבר נשואה כשהגיעה למיניאפוליס. בעלה התפרנס מתיקון מטריות ונפטר בגיל צעיר. מוצאו היה מרומניה.

בגרניט פולז, עיירה בת כאלפיים תושבים בלבד, הקים סבא משפחה וביסס את עסקי הגרוטאות שלו ועסק גם במכירת חלקי חילוף. בחורפים הארוכים והמושלגים של מינסוטה, היו שלושת האחים סמית יושבים ליד האח וממיינים את חלקי הנחושת והמתכת. ציידי החיות שבסביבה היו מביאים את צֵֵידם וסבא היה פושט את הפרוות, מטפל בהן ומייבש אותן. אני זוכרת פרוות של מינקים, של שועלים ושל סמורים שהיו תלויות במחסן שלו לייבוש.

כילד, ועד גיל שמונים ותשע, אבא אהב לדוג, בקיץ וגם בחורף, דרך חורים בקרח. ביום הראשון של עונת הדייג הוא אפילו לא הלך לבית הספר. הוא העביר את האהבה שלו אלינו. למדנו לאהוב להיות בסביבה היפה של הטבע: לא חשוב אם היו בה דגים או לא. עיקר ההנאה הייתה לשבת בשקט, לדבר ולחכות בסבלנות. האהבה הגדולה של אבא שלי הייתה מסעות דייג לאזורי הפרא בקנדה.

משגדלו הבנים, נסעו למיניאפוליס, שם הייתה קהילה יהודית מבוססת, למצוא להם שידוך. ההורים שלי התחתנו ב-1941 וחיו בגרניט פולז. אבא עבד במפעל המשפחתי. חודשים ספורים לאחר הנישואין הוא גויס לצבא.

עם כניסת ארצות הברית למלחמה, אחרי התקפת היפנים על נמל הפנינים, היה אבא כבר מעבר לגיל גיוס החובה וכבר היה לו בן בכור. הוא התנדב בכל זאת לשירות צבאי ונשלח לאנגליה. הוא שרת בחיל האספקה, שעסק בלוגיסטיקה האדירה של הכנת הפלישה לנורמנדי. היה לו מזל והוא לא נחת עם חיל החלוץ של היחידה שלו, שכן רבים מהם נפלו בקרב כמה ימים לאחר יום הפלישה. גם אבא ידע מהן הפגזות וחפירת שוחות בקצב מטורף כדי לשרוד.

אבא היה אדם עליז, טוב לב ואהוב על הבריות. ארבע שנים עשה בצבא וכל יום היה כותב מכתב הביתה. עם תום המלחמה, הוא חזר לגרניט פולז לעסק המשפחתי. המשפחה גדלה. היינו שני בנים ושתי בנות. בני משפחתי המורחבת (5 משפחות) היו היהודים היחידים בגרניט פולז. כשגדלו הילדים, אמא רצתה לעבור למיניאפוליס, כדי לחזור לקהילה היהודית ולחנך את הילדים בסביבה יהודית. עברנו לשם בשנת 1956. הייתי בכיתה ה' ולמדתי בפּבּליק סקוּל. הבית שלנו היה בסביבה יהודית ומול בית הכנסת. אחרי הלימודים למדתי שם ב"תלמוד תורה".

הקהילה היהודית במיניאפוליס הייתה קונסרבטיבית ומגובשת. כולם הכירו את כולם והדלתות היו פתוחות לכל. בית הכנסת היה המרכז החברתי. הצעירים נפגשו בערבים. בימי שישי היו ריקודי עם. אמא ניהלה בית שומר מסורת וכשרות והייתה פעילה גם בקרב הנשים בבית הכנסת.

אחרי הלימודים באוניברסיטה, במגמה לטכנולוגיה רפואית, עבדתי כשנה וחצי במעבדה בבית חולים. אחרי מלחמת שש הימים נהרו אלפי בני נוער מארצות הברית לישראל, להתנדב לעבודה בקיבוצים ובחקלאות. גם אני נסחפתי בזרם ובעזרת "שירות לעם" של הסוכנות היהודית בארצות הברית הגעתי לארץ. חשבתי לעבוד כאן שנה בבית חולים הדסה בירושלים, אך קודם לכן הייתי צריכה ללמוד באולפן וכך הגעתי לאולפן בשובל, לידיהם הנאמנות של רוביק גאון יהודית כפרי ומרים יוסף. העבודה ברפת, הלימודים והטיולים של האולפן מאוד הרשימו אותי. כולם כל-כך פירגנו וניסו להקל על קליטתנו. אהבתי את העבודה ברפת ואת החברים בקיבוץ.

אחרי שפגשתי את שמעון, קשרתי את גורלי לשובל וכאן נולדו לנו אילנית, אבי ואלה.

הורי נהנו לבקר בשובל, להכיר ולבקר את החברים, לעבוד קצת כשהיה אפשר ולהשתתף בחגים של קיבוץ. אבא נפטר לפני ארבע שנים. לאמא היה אירוע מוחי לפני שנתיים והיא עברה לגור עם אחותי בקליפורניה.

כשבאו לאסוף כספים לישראל, אבא שלי תמיד אמר: "אני כבר תרמתי את הבת שלי." היה לו חוש הומור ואני לא ידעתי אם זו הייתה בדיחה או לא, אבל אני יודעת שהוא היה מאוד גאה על כך שבאתי לישראל וגרתי בקיבוץ.

ראיין וכתב: שמעון אגסי

שובעלון 18 ; מאי-יולי 2004