הספדים שנישאו בטקס האשכבה ליושקו

(בשל נסיבות המלחמה, הטקס נערך בחדר האוכל. הטמנת הארון נערכה בחוג המשפחה. 29.10.2023)

יושקו, כך היו אומרים בקיבוץ שובל, עושה תמיד 'מה שהוא רוצה!'

זה אכן תמיד היה נכון. ומה זה חשוב שמה שיושקו רצה היה לקום כל בוקר בתחושה של סיפוק ומשמעות ולעשות תמיד מה שצריך. לעשות מה שצריך בדרך הטובה והנכונה והבלתי מתפשרת שלו. מונחה על ידי איזה מצפן פנימי קבוע ויציב, שאינו מושפע מהַבְלֵי הזמן ולא מחילופי עונות ולא משאר דברים שאותם נהג לכנות בקיצור 'שטויות'!

נדמה לי שאת המידות הללו רכש יושקו מאביו ומאימו למרות שסך כל חייו עימם באורשובה, עיירה קטנה בדרום רומניה, לא עלו על חמש-עשרה שנה.

משפחת רייכר, למרות שמה הגרמני הייתה משפחה דוברת הונגרית שחייה ברומניה והמצפן שלה היה מכוון לארץ ישראל. כשצ'ולי, קטי ומירי עלו לארץ אמרו היהודים המעטים שהיו בעיירה: "רייכר הזקן מכר את בנותיו לסוחרי עבדים ציוניים..." אבל רייכר הזקן 'לא שם עליהם' וכשהשיגו סרטיפיקט ליושקא 'קוליצ'י' הקטן, ליווה אותו לתחנת הרכבת ושלח גם אותו, לבדו, עם מזוודה אחת, לציון.

במזוודה הייתה ליושקא כתונת לילה וכשהגיע לכפר הנוער בן שמן והגיעה העת לישון, לבש את הכתונת ויצא החוצה אל הברז – לשטוף רגליים.

כששאלתי אותו איך התמודד עם לעגם של שאר הנערים על הרומייני הקטן שרוחץ רגליים לבוש בכתונת. אמר "לא שמתי עליהם!"

יושקו הלך תמיד בדרך שלו. במסגריית כפר הנוער הפליא לעשות ובנה מחוגה מפח, אבל כשביקש לעבור לעבוד בשדה (נער בוגר בשם זאב טאוב אמר לו כי בארץ ישראל צריך חקלאים) והאחראי על המסגרייה אמר לו שאי אפשר ותראה איזו מחוגה בנית, ומדהים כמה אתה מוכשר, לקח פטיש ובמכה אחת שבר את המחוגה. מובן שהעבירו אותו לעבוד בשדה. יושקו עושה תמיד מה שהוא רוצה, מונחה על ידי המצפן הפנימי שלו, שבאופן פלאי מסונכרן תמידית עם המצפן של התנועה הציונית.

רק בן חמש-עשרה היה ולאורך ארבעים השנים הבאות עבד בפלחה. בקיבוץ, כששואלים "מה אבא שלך עושה?" הכוונה – "במה הוא עובד?" אבא שלנו, עד גיל חמישים וחמש, עבד בפלחה. אחר כך, משהיה נדמה לו שהצעירים כבר אינם זקוקים לעצותיו, נטש את המרחבים הפתוחים ואת התלמים שאורכם מאות מטרים ועבר לעבוד במפעל לעיבוד שבבי, שם טעות של כמה מיקרונים עלתה בנזקים עצומים.

כמעט עשרים שנה עבדת שם ולא הרבת לטעות, ובכל זאת, עד לפני שבועיים-שלושה, כשהייתי יושב לידך והיינו מנהלים את השיחות שלנו, שהיו נעימות ועמוקות למרות שלא היו בהן יותר מכמה מילים, היית חוזר ומאשר לי שמכל העבודות והתפקידים שעשית בקיבוץ, את העבודה בפלחה הכי אהבת. אני חושב שיותר מכל תרמה לכך תחושת המרחבים הפתוחים. הן כשירדת ראשון ממש כאן מהמשאית הראשונה במוצאי שבת שישה באוקטובר 1946 ושמעת את כולם אומרים "אוי, אין כאן שום דבר!" אמרת (כנראה לעצמך יותר מאשר לשאר החברים) – "מצוין, יש הרבה מקום!"

לך, שנולדת למשפחה ציונית בדרום רומנייה ועשית תמיד מה שאתה רוצה והמצפן שלך היה תמיד מסונכרן עם המצפן של התנועה הציונית, המרחבים הפתוחים הללו היו מצע אידאלי להקים בו, בצלמך ובדמותך, משק משגשג וחברה (די) מתוקנת ומשפחה לתפארת 'שחבל על הזמן'.

לפני כמה חודשים, בעוד אחת מהשיחות הנעימות והעמוקות שלנו שלא כללו יותר מכמה משפטים אישרת לי ש"המשפחה זה הדבר החשוב ביותר בחיים". "יותר מלהקים קיבוץ בארץ ישראל?" שאלתי. "כן", ענית. "יותר מלבוא מרומניה לארץ ישראל?" הקשיתי ואתה אמרת "לא!" (אבל בשיחה נוספת תיקנת ואמרת שהמשפחה היא הדבר החשוב ביותר בחיים, יותר מאשר לבוא מרומניה לארץ ישראל).

ואת המשפחה המופלאה הזו הקמת וגידלת וחיזקת גם בלי שקראנו לך 'אבא'. כנראה יש דברים שלא זקוקים לשם או למילים. אנחנו היינו הבנים של יושקו גם בלי שקראנו לך בשם המפורש.

לא לבדך עשית זאת ואנו נזכור תמיד את שלוש האימהות שלנו. הקשר עם לאה כספי היה כנראה די בוסרי. מי יודע מה הרגשת ועל מה חשבת כשתלמה היקרה, בתך הבכורה, נפטרה רק כמה שבועות אחרי שירדת כאן ראשון מהמשאית הראשונה בדרך להגשמת החלום הציוני. אבל יעל כאן איתנו והיא המתנה שהעניק לנו הקשר הזה. הקשר עם חנה היה קצר כל כך אבל משמעותי ועמוק ואנו הבנים משמשים עדות חיה לזאת. הקשר עם סבתא לאה היה כבר בשל מאד וארוך מאד והביא לחייך גם את חנהל'ה ז"ל ואת תמר ואת יונתן, ועם כולנו הבנים והבנות, באו אל תוך חייך כל הנכדים והנינים. את כולם ראית כשלך וגידלת באהבה ובמסירות כזו שממעמד 'יושקו' עברת הישר למעמד 'סבא יושקו' ואחר כך 'סבוש' ו'סבושקוש' וכל יתר כינויי החיבה והאהבה שמגיעים כל כך למי שתמיד עושה מה שהוא רוצה ואין זה חשוב אם מדובר פשוט בלהיות האבא והסבא והסבא רבא הכי טוב שיכולנו לבקש לנו. ועל הדרך גם התרככת ונטשת את המבט הקצר והקטלני שאין אחד בקיבוץ שלא ירא ממנו בזמנו, והקפדת לחייך אל כולם כשהיינו נוסעים לנו בקלנועית במרחבי הקיבוץ שכבר אינם פתוחים ורחבים כל כך, ואתה נופפת לכולם לשלום והתפעלת – תראה כמה מכוניות "המוני המונים".

יושקו כידוע, עושה מה שהוא רוצה. ביום חמישי החלטת כנראה שמה שאתה רוצה זה לצאת למסע חדש ואת זאת עשית בדרכך השקטה והצנועה. בלי יותר מדי דיבורים (בעצם בלי דיבורים בכלל), הורדת הילוך, נשמת לאט יותר, הענקת לי חצי חיוך ופשוט עברת את הסף.

תמיד אמרת שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה ורק ייקח אחריות על חייו. אותנו השארת כאן להתמודד לבד עם הברוך שאנחנו יצרנו ולקחת אחריות. אתה את שלך עשית ועשית היטב וכל מי שמביט מהחלונות האלה החוצה יכול לראות זאת.

מסתבר שכדי להתמודד עם הימים הנוראים הללו צריך גם מעט 'צער נכון' על חיים ארוכים ומלאים שבאו אל קיצם בדרך הטבע. זו כנראה המתנה שבחרת להעניק לנו בלכתך – הידיעה שלמרות הכול יש איזשהו סדר בדברים, יש אמת ושקר, יש דרך נכונה ואם נעשה הכול כמו שלימדת אותנו אולי נוכל גם להנחיל את כל אלה בעולם.

יושקא, יושקו, סבא יושקו, סבוש, סבושקוש אני אוהב אותך בדיוק כמו שאתה אהבת את כולנו. אהבה שאין לה שיעור. או, כמו שהגדרת זאת פעם לנכדתך רות, "פעמיים מכאן ועד הסָפְדִיוֹן ועוד ברגל".

מאחל לך מסע מואר, אדאג תמיד שזכרך יהיה ברוך.

‏י"ד חשון, תשפ"ד ; ‏29 אוקטובר 23

רונה פוירינג, מזכירת הקיבוץ

יושקו-שובל... שובל-יושקו...

יושקא – הילד מאורשובה... הצעיר במשפחתו... אהוב ומטופח... שהגדיר את הקיבוץ כבית. כך הרגיש לגבי הרעיון הקיבוצי כבר בתחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת.

בקיבוץ אילת-נתניה – מקום ההתיישבות הזמנית, התממש החלום הרעיוני ויושקו התמקם בתפקיד מרכז הפלוגה, שחבריה וחברותיה יהיו אלה שיעלו על הקרקע ביום פקודה, וכך היה.

ביר-זאבללה – שובל, מוצאי יום הכיפורים 1946 – מקימים קיבוץ ובונים מדינה ובית. אין רגע דל – יושקו ידו בכל – מרכז המשק הראשון, גזבר, מחסנאי מטבח, ריכוז פלחה, מפעל עיבוד שבבי, מזכיר, ועדות – עבודה, מינויים, בטחון, בטיחות, ספורט, משק מורחבת, צריכה, ריכוז שיחה, רכב ומעל הכול – כך ביקשת שירשמו – כל הזמן פלחה! הכול סובב סביב השדות שמבחינתך יש בהם הכול – תבונת החיים, תקווה ועתיד!

הקמת משפחה בגיל צעיר ומכאן היא הקיפה אותך במעגלי חיים שיש בהם שמחות וגם אובדן וכאב. ואתה יכול לאתגרים האלה. מוצא כוחות בטוב ונהנה מכל רגע קטן שיש בו חיוך וקשר אישי ואנושי.

וכנראה שזה סוג הקסם היושקואי – היכולת להוביל מהלכים גדולים, לפעול בצורה שקולה ולתכנן קדימה מהלכים גדולים, ולצד כל אלה להיות חבר, בן זוג, אבא וסבא עם חוש הומור ומשפטי מפתח לחיים. מתרגש מהשדות המוריקים, מנקודת הזמן המדויקת לחיטה המשתבלת, מריח הגשם ומעבודת שדות הנגב שהייתה חלק ממך כאילו לא הגעת לכאן מאירופה לפני אי אלו שנים.

יושקו – צניעותך ומאור פניך היו אמיתיים. בקלות עברת ממרום תפקידיי הקיבוץ לכיסא הטרקטור שאותו אהבת כל כך ושעליו הרגשת את אותה הרגשה שפיעמה בך על התיישבות והגשמת חלום.

בשנים האחרונות קהו חלק מהיכולות, אבל הגיעו התרככות והתמסרות. עם סדר יום מדויק – הגעת לפעילויות, לחדר האוכל וכמובן שזכית למעטפת, לאהבה משפחתית ולמסירות אינסופית של אוהביך. ניכר היה שאישיותך המיוחדת הופכת את הזמן לטוב ומשמעותי עבור כולם. זמן שזוכים בו בנסיבות חיים אלה.

יעל, יפתח, יריב, גונן, תמר, יונתן וכל המשפחה המורחבת – בית שובל משתתף בצערכם.

יושקו – אנחנו נפרדים ממך היום. חבר, אוהב ארץ ואדמה ומאמין בטוב ובאדם. הובלת את קיבוץ שובל ביד רמה לבניית בסיס ותשתית לכל מה שהוקם ונבנה עד היום. תודה על הדרך ועל כל מה שהיה בה.

יהי זכרך ברוך.

על כולנו מתחולל בימים אלה ממש אסון. זוועת מציאות. אבא, שרגליו היו נטועות איתן במציאות החיצונית של החיים, היה אולי מעדיף שנסתפק רק באזכור זה ולא נכביר מילים נוספות. אך אנחנו מבקשים אחרת ומאמינים שאי-שם, מכבד את בקשתנו כפי היה תמיד, היה נושף איזו מילה בוטה אם הייתי נמנע מאזכור זה.

יושקו הצביע כל חייו למפ"ם ואחר כך למר"צ. סריל, שאין שנייה לה, הביאה אותו לקלפי בכל מערכות הבחירות אבל את הפתק הוא לקח לבד. יושקו האמין שיש לסיים את הכיבוש, אך בד בבד הוא היה אומר שיש להילחם עד חורמה במבקשים להשמידנו.

כזה היית:

יושקו היה הקיבוץ, והקיבוץ היה יושקו. בנחישות ובאורך רוח הגשמת במשך כל חייך הבוגרים את הרעיון הציוני חלוצי קיבוצי. ולא שכחת להתעקש, גם כשנסענו על הקלנועית בשנה האחרונה, שלא הקמת את הקיבוץ לבד אלא היית חלק מקבוצה.

תמיד היית אבא שלי. ואתה תמיד היית.

גם כשקראתי לך יושקו, וגם כשהתשובה שנתתי לשאלה מי אני, הייתה: "בן קיבוץ", כי זה היה נכון בכל תהפוכות החיים והקריירות, בכל המקומות שבהם חייתי. תמיד ידעתי שאתה בקיבוץ מוכן לקבל אותי בכל רגע ובכל מצב.

העובדה הזאת, שיש לי אבא והוא בקיבוץ והוא תמיד נמצא, השתנתה לתמיד.

והיית גם, שקט ובטוח, בכל מקום שאליו נקראת ובכל מקום שהיה צריך.

כשנפצעתי, לא בגבורה אלא באימונים, מצאתי אותך לידי.

כשהיינו צריכים עזרה עם הילדים, נסעת בשלושה אוטובוסים לכל כיוון כדי לעזור ולחזור. לקיבוץ כמובן.

כשהודעתי, לא משנה באיזה גיל ושעה ובאילו נסיבות, שאני מגיע לישון בחדר, תמיד מצאתי את המיטה בשבילי מסודרת ואותך ואת לאה מקבלים אותי כאילו אני אותו ילד מהלינה המשותפת שאף פעם לא ישן בחדר ההורים, והנה – יש הזדמנות.

שמעתי משפט ולצערי איני יודע למי לייחסו – "אל יעלה בדעתך כי בהיכרת העץ יעלם צילו".

השארת צל מיטיב. מי שמכיר את שמש הנגב הקופחת יודע עד כמה הרוח והצל חשובים. לרוח, בראשיתה של המשפחה, כאן בקיבוץ דאגה אימא חנה, אימא של יריב גונן ושלי, ובהמשך עשתה זאת לאה.

אתה תמיד דאגת ותדאג לצל, "צל מיוחד" כמו שרבקה אומרת "המאפשר לפרחים לפרוח למרגלותיו".

עכשיו תמשיך להיות בקיבוץ. על אותה גבעה שעמדת עליה באחד הימים הראשונים.

מישהו אמר אז: "אין פה שום דבר", ואתה אמרת: "יש הרבה מקום". כאן המקום שלך למנוחת עולמים.

29.10.2023

ציקי לוין

לצערי, לא ניחנתי בכושר ביטוי כמו לרייכרים/ריינרים לדורותיהם.

גם יושקו לא היה איש של דיבורים, אבל כשהוא דיבר כולם/ן נדמו והקשיבו, הקשיבו!

בשנת 1964, סוכות תשכ"ד החליטה התנועה שהגרעין "ילך" לשובל. שובל בחרו במולה אגין כמדריך ומקשר. מולה ערך סבב של המשפחות המאמצות בשובל בבתי משפחות הגרעין, וכך בערב די עבות אחד (תשכ"ד היה חורף גשום), הגיעו מולה, חנה ויושקו לבית הורי בחיפה. ההורים הקימו קיבוץ, עזבו קיבוץ והיה להם כבר בן בדביר, העריכו מאד את המאמץ להגיע מסוף העולם שמאלה כדי להרגיעם. מולה דיבר, חנה דיברה וגם יושקו. יושקו דיבר על חשיבות ההתיישבות בנגב, על שילוב שכבה בין דור ההורים והבנים, על איך צריך להראות קיבוץ רב דורי וכולי. הסתיימה השיחה, אכלנו ארוחת ערב והשובלנקים נסעו. להורים היו חלומות אחרים על עתידי. לבסוף, אמא אמרה: "אתה בידיים טובות" ואבא אמר "יושקו מנהל טוב".

עת השתחררתי והגעתי לשובל פגשתי את הפּן המשקי והניהולי של יושקו. את הסדר, הארגון, השיטתיות, הדייקנות, הירידה לפרטים והכול בדרך הצמצום. חברי וחברות שובל היו אנשים מצוינים, ערכיים עם 'שולחן ערוך' מסודר ויושקו היה הדומיננטי שביניהם, בשְׂפתי "בעל החווה". 'השולחן הערוך' היתווה סט ערכים שקשה לנהל לאורם משק מודרני, כמו עבודה עצמית, ללא עבודה שכירה שלכאורה היא ניצול, ועוד כללים שהתאימו לתאוריית 'הכלכלה המדינית' .יושקו ידע לשלב את הערכים עם המציאות הכלכלית. יושקו הבין כיצד המרת הון בעבודה הוא מכשיר להתייעלות וחדשנות ודוחף את הארגון קדימה. דומה הדבר גם בדואליות שבין הציונות, הסוציאליזם ואחוות העמים. יושקו היה ציוני וידע שאנו צריכים להיות חזקים כדי להיות כאן ולחיות במערכת ערכים שלמה ועם כל זאת לחיות עם שכננו בשלום . יושקו היה מוכן לשבת במעצר 48 שעות ולסייע בדיסוק לבדואים למרות איסור הממשל הצבאי וכך גם בהמשך, אך לא חי בתחושה ש"לפתח חטאת רובץ". בשנה שהגעתי לשובל יושקו החל לעבוד במחלקה הכלכלית של התנועה. הוא לא אהב זאת. בעיניו עבודה היא בשדה, לעומת זאת המג"ד שלי, דן ספיר ז"ל מגת, גמר עליו את ההלל וטען שאנשים כמוהו צריכים לשמש כשליחים!

עם פטירתה של חנה יושקו שב לפלחה, שם ביתו האמיתי.

פעם, איציק המוכר כיום כבריק ואני אכלנו ארוחת בקר בשדה עם הצידניות. איציק פלח, אני בשלחין, יושקו בא לתדרך אותו. הסביר כיצד לעבוד. הגדיר את הפרמטרים המקצועיים, הגדיר את התפוקות ועוד מספר פרטים ונסע. איציק אמר הוא יותר טוב מכל המחט"ים שהכרתי. אחר כך הלכנו ללמוד הנדסת ייצור.

יושקו שב לריכוז המשק. חברי שובל היו אוטודידקטים. ההכשרות הפורמליות היו די מצומצמות, יושקו היכיר את המבוא לכלכלה של סמואלסון, את המבוא לתורת המחירים, את מדריך ההזנה של מוריסון ועוד. אך דרך הניהול העיקרית הייתה 'שכל ישר'. בימים ההם, של נייר ועיפרון, כאשר המערכות התומכות מינימליות יושקו שחה בפרטים. הוא לא אהב ארגונים קיבוציים גדולים, היכיר בייתרון לגודל ובהוצאת העבודה השכירה מהחצר, אך סבר שהן אינן יעילות ויקרות למשתמש. יושקו למד מהשנים הראשונות של הקיבוץ איך להתמודד עם הרשויות וממי מגייסים מכסות, קרקע מים וחלב גם בזכותו אנו עשירים עד היום באמצעי ייצור אלה. יושקו נרתע מהקמת תעשייה. היה לנו משק חקלאי מגוון ביותר שניתן לפתחו. אני התחלתי באותם ימים לרכז את המפעל לעיבוד שבבי. מצאתי אצל יושקו אוזן קשבת לבעיות פיתוח המפעל, השקעות ובעיות כוח אדם. לימים יושקו הצטרף למפעל. בגילו המאוחר למד תכנות והיה כרסם מעולה. לקח על עצמו את ארגון סידור העבודה במפעל ושימש מופת לעבודה (כולל משמרות). לסיכום, לאורך השנים שובל הוא משק יציב כלכלית, מסודר ומאורגן וחלק ניכר מכך, בזכותו של יושקו.

תנוח בשלום על משכבך. מהמעגל הקרוב אני רואה שנשמתך צרורה בצרור החיים.

כט באוקטובר 23

נחום וגנר

ערב טוב וגנרים,

רוצה לשתף אתכם שסבא יושקא, סבא של ליאת ועמית נפטר בלילה בגיל 98 בשקט ובשלווה.

סבא יושקא היה סבא נפלא לעשרים ואחד נכדים.

יושקא היה אדם ברוך כישרונות. היה מקבוצת המייסדים של שובל במוצאי יום כיפור 1946, כחלק מאחת-עשרה הנקודות שהתיישבו כאן כדי לקבוע את גבולות המדינה.

היה הדמות המרכזית בבניית המשק והיה גם מעורב מאד במבנה החברתי של הקיבוץ.

איש קיבוץ בכל רמ"ח אבריו, חקלאי, עובד אדמה בנשמתו.

בגיל מבוגר עבר לעבוד במפעל לעיבוד שבבי, ולמרות גילו המתקדם השתלב בהפעלת המכונות הממוחשבות. במשך עשרים שנה היה דמות מרכזית בצוות עובדי המפעל.

יושקא מעולם לא נכנע ללחצים תנועתיים ואזוריים לצאת לתפקידים מחוץ לקיבוץ. לו רצה, אני בטוח שהיה יכול להגיע גבוה..

עם הקמת הקיבוץ היה מרכז המשק הראשון, והיה בתפקיד זה שלוש פעמים במשך השנים. לזכותו ייאמר, לטעמי לפחות, שתמיד, עם סיום תפקיד, חזר לעבוד בשדה. בנוסף לכך מילא תפקידים נוספים בקיבוץ שאותם עשה לצד עבודתו בענף, כפי שהיה פעם בקיבוץ.

אפשר לומר שנגמרה תקופה שהיא היסטוריה בחיי הקיבוץ וגם בחיי אשר חייתי לצידו במשך חמישים וחמש שנים.

יהי זכרו ברוך. 

יריב

אני מבקש לחלוק עמכם נקודת מבט ייחודית שהייתה לי על אבא שלי שתמיד קראתי לו ושתמיד אקרא לו יושקו.

במהלך עשרים שנה, מסיום השרות הצבאי ועד לעזיבתי את הקיבוץ זכיתי לעבוד אִתו ביחד, אב ובנו.

עבדתי בפלחה כשהוא היה מרכז הפלחה והוא עבד בפלחה כאשר אני הייתי מרכז הפלחה.

ניהלתי את הקיבוץ כאשר הוא דמות מפתח בקיבוץ בכל התחומים.

עבדנו יחד במפעל – הוא על המאזאק ואני בשירון.

ניהלתי את המפעל כאשר הוא היא אחראי על שתי מכונות המאזאק.

היינו עשרים שנה ביחד בקבוצה שניהלה את הקיבוץ.

במהלך שנים אלה ראיתי איזה איש מיוחד במינו הוא היה.

קודם כל – מנהיגות – יושקו היה מנהיג אמיתי, כזה שאתה מקבל ועושה את מה שהוא אומר לא מכוח תפקידו אלא מכוח משהו שהוא הקרין סביבו. כשהיה מגיע עם הטנדר אל הטרקטור שלך היית נמתח, כמו חייל במסדר, והוא, בשקט ובסמכותיות, היה נותן את הנחיותיו, קצרות, ברורות ותמיד נכונות.

אחר כך שכל ישר – איש עם חוכמת חיים אמיתית שידע לא רק לקבל את ההחלטות הנכונות אלא גם להסביר אותן במילים פשוטות וברורות, ללא נאומים ארוכים ללא טפל, רק העיקר. באותם הימים ידוע היה שבשיחת קיבוץ כולם מדברים ובסוף יושקו אומר את דעתו וזה מה שהיו מחליטים.

ואי אפשר כמובן בלי להזכיר את יושקו המפחיד, כשהיה צריך. כשראה משהו לא בסדר היה נושף מין נשיפה שקטה כזו כמו "מה זו השטות הזו" שהייתה מפחידה יותר מכל צעקה.
רווח בזמנו מיתוס בקיבוץ שאם אתה רוצה לחתוך פלח של עשים מילימטר מספיק להיכנס לחדר של מרכז המשק, לומר איזו שטות והוא כבר ינשוף ויחתוך את הברזל כמו להביור.

אך התכונה הכי מיוחדת שהייתה לו, תכונה שרק למעוטי סגולה יש, הייתה היכולת המדהימה שלו לשלוט באגו שלו.

כל פעולותיו והחלטותיו נבעו מהבנתו של מה טוב לקיבוץ בכלכלה ובחברה. הוא ידע לקבל ולבצע החלטות שהתקבלו כנגד דעתו, למרות מעמדו המיוחד בקיבוץ, והיה לו כזה, מתוך קבלה והבנה מלאה שכך צריך לעשות. הוא פשט ידע לשים את האגו בצד.

לא אשכח אמירה שלו לאחר שהקיבוץ בחר מרכז משק שלא רצה בתפקיד ושמייד לאחר היבחרו החלו להישמע ביקורות עליו.

ויושקו אמר – ברגע שבחרנו מישהו לתפקיד תפקידנו שלנו הוא לעזור לו לפעול לפי הבנתו גם אם זה בניגוד לדעתנו.

השנים חלפו ויושקו כבר יצא מהמעגל הראשון של קבלת ההחלטות ואז הגיעה תקופת השינוי.

וכאן הוכחה גדולתו של יושקו וכמובן גם של לאה. שניהם, שהקימו את הקיבוץ השיתופי וחיו בו כל חייהם ידעו לקום ולומר – עכשיו תורכם ואם זה מה שאתם רוצים זה מה שיהיה ואנחנו כאן כדי לעזור לכם.

עבורי יושקו היה הרבה יותר מאבא אוהב ודואג הוא היא הדוגמה והסמל למנהיגות אמיתית דוגמה שליוותה אותי לאורך כל שנותיי בתפקידיי השונים.

נוח על משכבך בשלום, איש גדול.

בנך האוהב, יריב

תמר

יושקו יקר,

ממתי אתה בחיי? – קשה לשים בדיוק את האצבע. זה התפתח בהדרגה.

בנעורי חשתי מוגבלת על ידי דעותיך בנוגע לאיך נכון ואיך צריך לנהוג במסגרת חיי

הקיבוץ. ידעתי שעליי להיות מעולה בעבודה, וזה פחות או יותר. כל מה שקשור לעולם האמנות היה צריך להיות מוצנע, בשוליים. אט-אט, תוך כדי התרחקות, יציאה מהקיבוץ, הליכה בדרכי, נוצרה קירבה שהלכה וגדלה.

נסעתי בעקבות אהבה לניו-זילנד. יום אחד קיבלתי מכתב מיושקו ובו ציטט בכתב ידו את "שיר משמר" – "שמרי נפשך" – של אלתרמן, ולא יסף. הגיע אליי מיושקו מסר של דאגה אבהית ותזכורת תמידית – לדעת להישמר.

אחר כך החלו בינינו שיחות טלפון ארוכות (אני מתקשרת ויושקו זמין) בהיותי סטודנטית בתל-אביב. זוכרת משפט שאמר לי אז: "הורים צריכים להכין את ילדיהם להתמודד עם המציאות בעולם". עד היום, לא תמיד אני יודעת להתמודד עם המציאות... מה שכן, תמיד היה טוב להתייעץ עם יושקו.

זוכרת את הפעם הראשונה שבה קיבלתי ממנו נשיקה. הייתי בחודש תשיעי ובטירוף של הקמת תערוכת פרויקט גמר ב'שנקר'. אימא ויושקו באו יום אחד לעזור. בטעות נעלתי את המכונית שלי כשאני בחוץ והמפתחות בפנים. הצלחתי לפתוח אותה בעזרת מברג ארוך וזכיתי בנשיקה. יושקו ידע להעריך יכולות טכניות.

ילדתי את נעם ואת גוני ויושקו היה סבא מושלם. תמיד פנוי לקראתם ויודע גם לשים גבולות. רוני חלה – יושקו תמיד שם, מוכן לעזור ולעולם לא מעיק.

יושקו קרא ספרים כל חייו. הוא היה בעבורי השראה ומסגרת לחשוב בה, לשאול שאלות. הייתה לו מחשבה הגיונית שיונקת מילדות טובה, מבית וממורשת תרבותית עמוקה. הידע שלו בשפה העברית היה נפלא ומעידה על כך גם בחירתו באלתרמן, שלא תמיד קל ומובן. לפני זמן לא רב, קרא באוזניי שיר בהונגרית ולבקשתי, בתרגום חופשי, ברר את חלופות המילים לעברית.

יושקו לא היה אבא שלי ואף פעם לא הייתה התבלבלות בנושא זה. תמיד ביטא כבוד גדול וכן למולה, מה שהדגיש את ההפרדה ביניהם. בעשרות האזכרות שהתקיימו עם השנים לא זכורה לי פעם אחת שבה יושקו לקח חלק פעיל, אלא תמיד תמך מהצד, בשתיקה וכיבד בסגנונו האירופאי (כך יותר ויותר ככל שהזדקן), המאופק, את כל ענפי משפחתנו. האזכרות היו לי קשות והכבידו עליי ההספדים. פעם אחת התרחקתי, הפניתי גבי לטקס והסתכלתי על הברושים. פתאום קלטתי את יושקו לצִדי, קצת מאחור, ללא אומר. לצדי, כך אזכור אותו.

בעמידתו זו, המכבדת, הוא הכיל בעבורי את ההיסטוריה המשפחתית שלי, רצופת הפרידות. נוכחותו – היה בה יסוד של המשכיות בעבורי. כמה טוב שחי עוד כמה שנים אחרי מותה של אימא.

יושקולנקוצי, כל כך אהבתי לשמוע, שוב ושוב את ההיסטוריה שלך וסיפורֵי ילדות מאושרת, מלאי הומור. הומור שלך ושל חנה שעבר מכם הלאה, במורד הדורות. וכשהדמנציה לוקחת ממך את עושר הביטוי המילולי, עדיין נותרו ביטוי תמציתי, חיוך ומבט ממושך.

כל מפגש איתך בשנים האחרונות היה בעבורי כר נרחב להתנסות בתקשורת שמעבר לדמנציה.

עצוב שזה נגמר יושקולנקוצי, שליבך החזק פסק מלפעום ונשימתך השתתקה, לאט, בעדינות ובשקט.

תודה לכם, שבט הרייכרים, שאפשרתם מקום עם יושקו.

טובה ומנחמת הידיעה שאתה חלק מחיי ושנמשיך עוד לשוחח, כפי שסיכמנו בינינו.

כן היו הדברים מעולם / תרצה אתר

כֵּן הָיוּ, כֵּן הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם,

כֵּן הָיוּ.

הָיוּ בְּנֵי-אָדָם

שֶׁל יְמֵי בְּרֵאשִׁית,

הָיוּ - וְעוֹדָם.

הָיוּ בַּכִּנֶּרֶת, הָיוּ בַּמִּדְבָּר

וְעוֹדָם גַּם בְּקֶרֶן סִמְטָה שֶׁל פַּרְבָּר

וְעוֹדָם בַּגְּבוּלוֹת עֲשֵׁנִים וּרְחוֹקִים.

גַּם בָּהֶם יְסֻפַּר וִידֻבַּר,

גַּם עֲלֵיהֶם עוֹד יוּשַׁר.

דְּבָרִים שֶׁשָּׁכַחְנוּ וְהֵם צוֹלְלִים,

יְלָדִים בְּמַחְבּוֹא, נְעָרִים זוֹחֲלִים,

גִּדְרוֹת תַּיִל עוֹטְפוֹת שִׁכְחָה וּצְלָלִים.

רַק בְּעֹמֶק הַלֵּב עוֹד נוֹתְרוּ

עֹז הַנֶּפֶשׁ

וְעוֹד מַשֶּׁהוּ.

וְהָיוּ שֶׁהָלְכוּ וְלֹא שָׁבוּ

כְּשִׁיר וְכִתְפִלָּה.

לֹא יֵלְכוּ בִּשְׁבִילַיִךְ, רַק יָשׁוּטוּ אֵלַיִךְ

עִם רוּחַ סוֹף הַקַּיִץ הַקַּלָּה

עִם גִּשְׁמֵי הַיּוֹרֶה

וּתְקִיעַת הַשּׁוֹפָר

וְדִמְעַת הַזּוֹרְעִים הַגְּדוֹלָה.

דורון נאור

אינני בא להספיד, כי איני יכול להספיד את יושקו. יותר מידי זיכרונות עולים בי.

בואו נביט סביבנו על גבעה זו ולמרגלותיה האזור המשקי. מוסך, ציוד חקלאי רב, רפת, לולים ובית ספר להתפאר בו.

נביט גם לעבר דרום, לעבר מערב וצפונה. השדות מכאן עד האופק, פעמי תש"ז. נעביר מבט לתמונה המוצבת על הכולבו (מאחורינו) – הבונים יבנו, המעפילים יעפילו, המגינים יגנו. הקטע הכתוב הוא מהספר חי בין החיים שכתבה חנה, אִשתו ז"ל של יושקו. אחד מספרי הזיכרון הטובים שאני מכיר המספר על הקמת הקיבוץ ובנייתו.

איני רואה חבר היכול להיות מזוהה יותר מיושקו עם בניין הקיבוץ והמשק. שובל, כפי שהוא היום, קיים הרבה מאוד בזכותו.

בנייה, שתילה, עקירה, זריעה וקציר וביניהן מילוי תפקידי מפתח.

ריכוז משק ועוד ריכוז משק, ריכוז פלחה, וריכוז פלחה. מזכיר קיבוץ, רכז ועדת מינויים ועוד.

איך למדתי ממנו מתי ניתן לדסקס ולקלטר אחרי הגשם, איך להכין מצע זרעים, כי בלי מצע טוב לא תהיה נביטה טובה ואם אין נביטה, אין גבעולים ואין יבול, ושהיבול הוא פונקציה של מספר הגבעולים לצמח.

פעילות בתנועה – עזרה בהקמת ניר עוז, ייעוץ בכרם שלום ועוד.

איני שמח, אבל נוח לי שלא הבין (כך אני מקווה) מה קרה לנו לפני שלושה שבועות.

המעבר מהחקלאות לתעשייה כשהבין שמפאת גילו, כדי להמשיך ולתרום בעשייה בייצור, עליו לעשות זאת.

המעבר בין אורך התלם הנמדד במאות מטרים ובורג בעובי של אצבע למדידה במיקרומטר מאית המילימטר. החריצות שאפיינה אותו תמיד וגם ליד הכרסומת.

זיכרונות מסיפוריו על ילדותו ברומניה שהיה מספר ליפתח לפני השינה – כמה קינאתי ביפתח שלאבא שלו יש כאלו סיפורים של כל ילדי רומניה (גם אם המציא אותם).

איך קפץ לגובה מעל החבל שנמתח מעל הראש של יעל.

יותר מאוחר הצטרף אלינו לחוג הצוללים ולא אִפשר לנו להשאיר את כלי האוכל המלוכלכים למחר, ודאג למילוי הבלונים לצלילות של מחר.

במסגרת אחת מתעסוקותיי הזמין אותי אליו הביתה לתקן דבר פעוט לכאורה ואמר: "אני צריך להתרגל לכך שיש דברים שאיני יכול לעשות בעצמי ויחד עם זאת אני אביא לך את הדרגש".

איך דאג עם לאה להכין חדר למטפלת מתוך ראיית המציאות העתידית.

פעם שאלתי אותו סתם כך "איך זה שאתה תמיד מחייך?" – "זה מבנה השיניים שלי" ענה.

גם עכשיו, בכל פעם שניגשתי אליו, בעיקר בארוחות, הוא חייך וזה היה נפלא כאילו הכיר אותי ותמיד הושיט לי יד.

חזרת לאדמה שכה אהבת יהא זִכרך ברוך.

יונתי

פרידה מיושקו

(דמיינו שאנחנו בבית הקברות)

קיבוץ שובל עלה על הקרקע בשנת 1946 במבצע עליית 11 הנקודות ליישוב הנגב. כמו כל מקום שיש בו חיים, היה צריך עם הזמן לייסד בו בית קברות. יושקו וגבריאל כיתאין, שריכזו

את העבודה בשדות, הציעו לקיבוץ למקם אותו על הגבעה הזו, בטענה המובנת שהיא בולטת היטב באזור. לימים יושקו סיפר לנו שסיבה נוספת הייתה שהגבעה הייתה זרועה אבנים ושיהיה צורך בעבודה רבה כדי להכשיר אותה לחקלאות. אפשר לדמיין אותם, שני גברים צעירים, באמצע שנות העשרים לחייהם, עומדים מאובקים על הגבעה ומסתכלים סביב על הנוף, שהיה עדין ברובו גבעות חשופות. אפשר לנסות לשער מה נאמר ביניהם, אך אין לי ספק מה דמיינו – "מי ייתן ובעתיד כשנעמוד כאן, נראה על הגבעה מדרום את הקיבוץ במלוא תפארתו ולכל כיוון שנביט, נראה שדות מעובדים ומטעים מוריקים". תפילה שהייתה משותפת לכלל חברי הקיבוץ ובעצם למדינת ישראל כולה.

גבריאל, לרוע המזל, היה מהראשונים שנטמן כאן ולצערנו גם לא האחרון שנקבר בטרם עת. יושקו חי חיים שלמים וזכה לראות את החלום הזה מתגשם ולא פחות מכך, להיות שותף מרכזי בהגשמתו. המעשה שנעשה כאן על ידי דור ההורים שלנו ואלה שבאו אחריו, הוא לא פחות ממופלא.

אפשר לדבר ארוכות על יושקו, בהקשרים של ציוניות, חלוציות, הפרחת הנגב. הרי המקום המרכזי שהיה לו בשובל עשרות שנים, ידוע לכולם. אני בוחר לספר עליו בתור אבא ואעשה זאת בעזרת שתי תמונות.

את התמונה הראשונה צילמתי בתחילת שנות התשעים. רואים בה את יושקו יושב על כיסא טיולים מתקפל ומסתכל על הנוף. סלעי הגרניט שברקע וקבוצת הילדים הבדואים העומדת בסמוך, לא משאירים מקום לבלבול. התמונה צולמה באזור ההר הגבוה בסיני. זה היה באחד מאותם טיולים של המשפחה לסיני. גונן ויריב הם הרוח החיה ובני משפחה וחברים מוזמנים להצטרף. לעיתים גם יושקו מוזמן. בדיוק סיימנו ארוחה והתכוננו למעבר לצלילות בדהב. שמתי לב שיושקו זז הצידה מהחבורה ומתיישב מול הנוף. קול פנימי לא מוסבר אמר לי שזה אופייני ליושקו וצילמתי אותו. לקח לי שנים להבין מה משך אותי באותו מראה. אין זה מובן מאליו שאבא יצטרף לבד לטיול של חברה צעירים, גם אם ילדיו הם חלק מהקבוצה. כמובן שכולם רוחשים לו כבוד, אך יש כאן משהו מעבר לזה, וזו הידיעה הברורה שיושקו, כדברי הסופר 'לא יעשה בושות'. הוא לא ינסה להתבלט. לא ייתן עצות. לא יבקש דבר רק לו וברגע הנכון יפרוש הצידה וייתן חופש לדור הצעיר. ליושקו הייתה פשוט דרך מופלאה להיות מעורב בחיי הילדים שלו, בלי להתערב. הדבר היה כה משמעותי שרק הקל עלינו כן לשתף ולהתייעץ. אני מדמה את יושקו לספרייה ביתית גדולה. לכאורה היא עצם דומם צמוד לאחד מקירות הבית. אך אם רק ניגש אליה ונמשוך ספר מאחד המדפים, הדבר ימלא אותנו בהתרגשות, בצחוק, בדברי חוכמה, בידע. יושקו היה הספרייה שלנו, שמחכה בסבלנות בצד. ואם כבר מדברים על ספרים, הנה שלושה סיפורים קצרים על יושקו הראשון הוא ממדף ההומור: יושקו כבר פנסיונר, עובד משרה חלקית בנוי באיסוף גזם. לפתע הוא חש כאב חד בלב. בכוחות אחרונים הוא עולה על הג'ון דיר הקטן ונוסע למרפאה, משם הוא בצ'יק באמבולנס בדרך לסורוקה. בזמן שהוא שוכב באמבולנס מחובר למכשירים, יושקו שם לב שהוא עדין בבגדי העבודה שלו. הוא חושב לעצמו 'הם מסודרים ללוויה. יוכלו להספיד: "עבד עד יומו האחרון..."' הסיפור השני הוא מהמדף העמוס לעייפה מהילדות ברומניה, על גדות הדנובה. סיפור שיש בו גם זווית ראיה על הורות. מרגריטה אימו של יושקו עומדת מחוץ לבית ורואה ילד קטן הולך ברחוב ושק כבד על כתפיו. היא אומרת לעצמה, שוב פעם האחים הגדולים של יושקו, מנצלים את טוב ליבו. חולף רגע והילד מתקרב. לשמחתה זה בכלל לא יושקו וגם השק כבר לא נראה כבד במיוחד... הסיפור השלישי ממדף החוכמה, לבטח המדף

הגדול ביותר בספריה של יושקו: כאשר החל להזדקן, אמר "כאשר אני מתארגן לצאת בבוקר מהבית, אני מביט לרגע במראה ואומר לעצמי. תראה איך אתה נראה, תתנהג בהתאם".

את התמונה השנייה לא צילמתי, אך היא צרובה לי בזיכרון כבר עשרות שנים. היה זה ערב קיצי בשנת 1973, כמה חודשים לפני שהמדינה רעדה. הלכתי עם חברים בכביש הפנימי של הקיבוץ לכיוון המוסד. ליד הבית שבו גרו באותה תקופה אמא ויושקו, בשתי דירות סמוכות,

הכביש מתעקל חדות שמאלה. בזווית העין אני מבחין בהם יושבים בכיסאות נוח, צמודים, על הדשא לפני הבית. הייתי אז על סף גיל ההתבגרות. אינני יודע מה הבנתי אז ברומנטיקה, אך קול פנימי אמר לי שככה לא יושבים סתם גבר ואשה, גם אם הם שכנים בקיבוץ. את הקול הפנימי בצילום בסנטה לקח לי זמן להבין. את המשמעות העצומה בעבורי מההתאהבות של אמא ויושקו, הבנתי די מהר, אך היא הלכה והתעצמה עם השנים. מולה, האבא היקר שלי, נהרג כידוע במלחמה בשנת 1967. למרות שהייתי כמעט בן שבע, הטראומה הייתה כה חזקה שאף זיכרון לא נשאר לי ממנו. מדברים שקראתי ובעיקר מסיפורים ששמעתי, הבנתי שהיה אדם מיוחד במינו. הדבר מסב לי גאווה אין סופית. למזלי הרב הגיע יושקו בתור אבא חדש. אפשר לתאר זאת בשפה שיושקו הכיר מצוין מהשנים שעבד במפעל המתכת בקיבוץ. מולה, יחד עם אמא, כמובן, היו התבנית שיצקה אותי. יושקו הצטרף בשלב העיבוד השבבי ועשה זאת בחוכמה, בעדינות, בבטחה ובעיקר בלתת כבוד לדמותו של אבא. אמא ויושקו נהגו כל השנים להגיד: איזה מזל יש לנו, לבחור בכוס שהתמלאה מחדש, על פני הטראומות שרוקנו אותה. כך גם אני. החיים על מורכבותם זימנו לי שני אבות, והם היו מהטובים שאפשר לבקש. במובן מסוים אני בר מזל גדול. 

עמרי בנם של גונן ואורלי

סבא היקר,

יכול להיות שאתה לא כל כך בטוח מי אני, ובמשך הרבה זמן זה היה לי נורא קשה להתמודד עם המחשבה הזאת. לא בגללך חס וחלילה, לא בגלל שאני כועס עליך או מאוכזב ממך, שלא תטעה. אלא בגלל שבעבורי אתה האדם החזק ביותר בעולם, אחד כזה שכלום לא יכול להכניע אותו, "הסבא שעבד עד גיל שמונים ושבע" סיפרתי ועדיין מספר לכל חברי בגאווה. נראה לי שזהו העניין, אתה מקור הגאווה שלי במשך כל חיי, ועכשיו היה לי קצת קשה להתמודד עם זה שמקור הגאווה שלי, האיש הכול כך משמעותי בשבילי לא בדיוק זוכר מי אני.

אבל, בזמן האחרון, מאז שסבתא נפטרה יצא לי הרבה לחשוב על כל הדברים שאתם לימדתם אותי, אתה וסבתא. שיעורים שלא כל אחד זוכה לקבל. שיעורים על נתינה אין סופית ללא בקשת תמורה, שיעורים על מוסר עבודה שלדור שלי כבר אין, שיעורים על אהבה ללא גבולות. בחיי הקצרים כבר יצא לי לראות את הזִקנה פוגשת את האנשים החשובים לי אבל מתוך תפיסה ילדותית לא חשבתי שזה אפשרי שהיא תפגוש גם אותך כי שוב, אתה יושקו רייכר האיש והאגדה.

עכשיו אני מבין שכל הדברים האלה לא משנים. שזה לא משנה שאתה לא בדיוק זוכר מי אני, כי אהבה שאני מרגיש אליך היא אמיתית וחזקה ואין שום דבר שבעולם שיוכל לשנות את זה. אתה תמיד תהיה בשבילי מקור לגאווה ואני מבטיח לך שכל החיים שלי אני אספר על סבא שלי הגיבור שבשתי ידיו בנה את הארץ הזאת, ותמיד היה שם בשבילי.

סבא, אני אוהב אותך כל כך ותמיד אני אעריץ אותך ואודה על כך שנפלה בחיקי הזכות הגדולה באמת לקרוא לך סבא שלי ואין שום דבר שיכול לשנות את זה.

באהבה ובהכרת תודה אין סופית,

עומריקו הנכד הקטן

. 

איתי בנם של יפתח ורבקה

באחד הזיכרונות הראשונים שלי אנחנו חוגגים לסבא יושקו, כאן בחדר שלו, יום הולדת שישים. ברגע השיא של האירוע הוא פתח מעטפה שהוא קיבל מהמזכירות ובה מתנה מהקיבוץ: שישים שקלים חדשים )אז הם באמת היו חדשים(. אנחנו, הנכדים העירוניים כבר אז היינו קפיטליסטים חמדנים, התעצבנו שהוא לא בן אלף והוא צחק, היה כיף להצחיק את סבא יושקו, גם כי היה לו חיוך נהדר, וגם כי היה קל להוציא אותו ממנו, פשוט היה צריך לבוא. באנו הרבה. כשבאנו להיפרד ממך ביום חמישי אמרתי לך שבכל תחום בחיים אני מוכן לחתום על רבע ממה שהשגת. אם יהיו לי רבע מהחוויות שלך, מספר הנכדים והנינים, האהבה שקיבלת, החותם שהשארת, מספר השפות שידעת או שטענת שידעת – אני אהיה מאושר. מעולם לא הכרתי אדם שהגשים את משימת חייו באופן מוחלט כל כך כמוך, ספק אם אכיר. חיית דרמות אדירות בפרקטיות מושכלת, עשית היסטוריה בדרך היחידה שכנראה עושים אותה, כל יום עוד קצת.

ביום שהכריזו על הקמת מדינת ישראל כתבת ביומן הקיבוץ על מספר המשקעים ומצב השדות ופשוט הלכת לעבוד, כמו בכל יום אחר בחייך. לפני חודש המדינה הזו, שהקמת עם כמה חברים, כמו שהיום חברים פותחים בית קפה או מקימים להקה, חוותה את המכה הקשה בתולדותיה, בחבל הארץ שהיה ביתך. כבר לא יכולת להבין בדיוק מה מתרחש, אבל אני יודע מה היית עושה אם היית מבין – היית קם והולך לעבוד.

כי סבא יושקו, יותר מכל דבר אחר – סליחה על המילה הגסה – ציוני. לא ציוני של משרדים וסיסמאות וגיוסי כספים, אלא של בוץ ואבק ושמש וגשם, של רעש הטרקטור ומכונות המפעל. ציונות שאפשר לסכם, לתאר את מטרתה כך: להגיע למקום גרוע ולהפוך אותו לסבבה. כמה גרוע המקום שהגעתם אליו? בוא פשוט נגיד שקראו לו ביר זבאללה, וביר לא היה. כמה הוא טוב היום? אפשר פשוט להסתכל החוצה מהחלון, אני חושב שאפשר למחוא כפיים.

סבא, אתה האדם היחידי בחיים שלי שאהבתי באופן רצוף מהיום שנולדתי ועד היום. אתה אגדה בחייך, השראה במותך, נספר עליך עוד המון, לא חסר מה. בכל זאת, מכרת פעם בירה לנאצים וביקשת עודף, ירית בגמל של צבא האויב, היה לך סוודר שהתחילה לסרוג אשתך השנייה וסיימה אשתך השלישית. כמו שאמרתי – חייך שילבו דרמה ופרקטיות.

רות בתם של גונן ואורלי

ב"ה

בשבת לפני שלושה שבועות התחילו אזעקות בירושלים, ומאז ועד עכשיו כל הזמן יש בראש את הפסוקים מתהילים:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:

אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם־אֵלֶּה:

הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:

שׁוּבָה ה' אֶת־שבותנו [שְׁבִיתֵנוּ] כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:

הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:

הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ־הַזָּרַע בֹּא־יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:

מבחינתי סבא שלי הוא שיבת ציון

סבא שלי הוא האפיקים בנגב

סבא שלי הוא הזורע והקוצר

ועוד יבוא ברינה נושא אלומותיו.

זכיתי, ואין לי מילים לומר עד כמה, בסבא כזה, שהיה איש של מעשים ולאו דווקא של מילים, אבל אם אנסה לתאר את סבא בשתי מילים אני אגיד: אחריות ואהבה.

אהבה עמוקה אלינו ואל המקום הזה, ואחריות עמוקה עלינו ועל המקום הזה.

האהבה והאחריות הזאת נספגה בנו מגיל אפס ותלך איתנו עד 120 בע"ה בכל כך הרבה מעשים של אהבה ואכפתיות, בלי מילים, רק בעיניים.

בכל נסיעה לראות את השקיעה בשדות,

בכל טיול לילה לשמוע את השקט של הקיבוץ,

בארוחות ערב איתכם על המרפסת, ללמוד מהקשר שלך ושל סבתא תמיד בעבודת צוות, מסכמים מי ישטוף כלים ומי ישב איתי.

בשיחות על ספרים, על הילדות ברומניה, על כל דבר שכל כך אהבתי לחקור אותך ולשמוע מה דעתך.

בדאגה שלך.

לבדוק שאנחנו חגורים כמו שצריך, שאכלנו, שהכרית על הספה מסודרת כמו שצריך רגע לפני שנרדמים.

במבט שלך שבודק תמיד מה מצב השדות ודואג האם ירד מספיק גשם השנה והאם הוא ירד בזמן. תמיד, תמיד חקלאי.

סבא,

אני מקווה ומתפללת שירדו לנו השנה גשמי ברכה.

אנחנו זקוקים לכל כך הרבה ברכה.

ומקווה ומתפללת להיות ממשיכה ראויה שלך, בלי לדבר הרבה אבל באחריות עמוקה ובאהבה עמוקה בכל דבר שאני עושה.

סבא שלי, אני אוהבת אותך כל כך.

אתה תמיד איתי.

עוד חוזר הניגון

והדרך עודנה נפקחת לאורך

וענן בשמיו ואילן בגשמים

מצפים עוד לך, עובר אורח.

סבא יושקו החמוד נפטר בגיל 98 וחודשיים.

החל מהיום אין לי סבים יותר, והתמזל מזלי שזכיתי לשני זוגות שעשו עבודה מופלאה בחיי.

יחד עם סבתא לאה, סבא יושקו תמיד דאג שהביקורים בשובל יהיו גן עדן.

קיבוץ שובל לנצח יזכיר לי ציוץ ציפורים בבוקר, גינה פורחת מלאה בגרניומים (פרח שאיני אוהבת במיוחד), סיבוב בקולנועית לספוג את ניחוחות הרפת, רכיבה על אופניים בשבילי הקיבוץ, מגירת חטיפים הלא היא 'המטמון'.

ארוחת צהרים בחדר האוכל ולאחריה ביקור בכלבו, שנ"צ של בוקר, שנ"צ של אחה"צ, חגיגת שבועות בקיבוץ ותמונות על הטרקטורים.

אני בטוחה שהרשימה שמניתי מעלה, מבטאת את החוויה של מרבית הנכדים הזוכים שיש להם סבא וסבתא בקיבוץ.

סבא היה ממקימי קיבוץ שובל כחלק ממבצע 11 הנקודות, שבו הוקם גם קיבוץ בארי.

ביום חמישי האחרון עשיתי סיבוב רגלי בשובל וחשבתי על תושבי העוטף, שגם ראו בקיבוץ שלהם גן עדן, והוא אינו יותר.

אני רואה על פרצופו של אבי, יונתן, את החשש הממשי כיצד יקימו ויבנו עצמם מחדש. אני יודעת איזה מקום אנשי הקיבוץ תפסו בחייו של אבי ועצובה לחשוב על אותם משפחות שקהילת הקיבוץ האהובה שלהם נפגעה.

אני שמחה שיושקו לא ידע מה קורה בימים אלה ושמחה ששאר סביי לא צריכים לחוות את שברון הלב שהימים האלה מביאים עימם.

יושקו, תודה שמלאת עד כמה שניתן את תפקיד האב של אבא, של תמר ושל חנל'ה. אני יודעת שהם חושבים שהם זכו בך.

אני יודעת שבעבור כולם המותג נקרא "יושקו", אבל בשבילי היית פשוט "סבא".

אוהבת