דפי הנצחה

אפרים ידידי,

אינני יודע כיצד להספיד אותך. לא המילים הן שחסרות. הייתי ודאי מסוגל למצוא מילים הרבה המתארות את דמותך, אך כולן כאחת יהיו לוקות בחסר. דומה כי בלעדיך הנוף בשובל יהיה חסר עד כדי כאב נורא. וכי ניתן להספיד נוף?

פנים רבות למילה 'שייך', אך אתה, אפרים, אינך שייך בלבד למקום הזה, לקיבוץ, לנוף בכל הסתעפויותיו – כל אלה הם אתה. השלם על כל חלקיו שבא לידי מיזוג מופלא באישיותך: הסלע האיתן ששיני הזמן לא כרסמו בו. שסערות העִתים לא יכלו לו. שהקיבוץ ואתה, בכל ימי חלדו, בכל שפקד אותו – חד הם.

אתה, אולי יותר מכל אחד מאִתנו היית שלם עם הקיבוץ עד הסוף, בכל רמ"ח אבריך ושס"ה גידיך ולימים הקיבוץ היה שלם אִתך ועם הייחוד שבך.

אתה, שנולדת בגרמניה ואת ימי נעוריך עשית ברודזיה היית יותר 'גזעי' מכולנו. כאיש קיבוץ, פאר היצירה הישראלית המקורית. אולי רק מתי מעט, יחידי סגולה, היו כה נאמנים לעצמם, לאמונתם, לדרך חייהם בכל אורחם ורבעם ללא כל חציצה בין קודש לחול ובין הפשוט והמורכב כפי שהיית אתה.

אתה שתלת עצמך במקום הזה – בקיבוץ, בנוף בארץ, בדרך החיים כאילן עבות ששורשיו העמוקים יונקים מן האדמה הזאת, הטובה והמיטיבה ופארותיו סוככים על רבים וטובים בתוכנו. איש המעשה, הביצוע, הדייקן, האחראי, המסור שלעולם לא יתפשר עם האמת העמוקה שבלִבך. האדם שאפשר היה להסכים או לא להסכים עִמך, אך בעת צרה ומצוקה לעולם אפשר להישען עליך. שאפשר היה לחלוק עליך ואפילו לרגוז, אך בסתר הלב לדעת היטב ששובל של אצילות משוך אחריך בכל אשר תפנה. שהרי זו מהותה של האצילות שאין בה זיוף. האדם השורשי, השלם, הנאמן לעצמו, האדם שהוא מלח הארץ.

ואני ממשיך לחפש את המילים ומנסה למצוא את הביטוי ההולם, ולו במעט, את נתיב חייך ויודע שאין בהן די. כי נדמה לי, שהמילים שלנו הכואבות, הדומעות, המיוסרות קצת קטנות עליך. היה בך, אפרים, משהו חזק יותר, איתן יותר, יציב יותר, שגיא יותר מאשר המילים שלנו. ככל שאתה נאחז בהן, באילו המילים כי אין לנו כלי אחר לביטוי פומבי לעוצמת הכאב. דומה שהן נחנקות בקרבך בעודן באִבן, כאילו רצו לומר – כל זה הוא אתה, אפרים, אך אתה גם יותר מזה – הרבה יותר.

שלום לעפרך אפרים, צירוף נורא של מילים שאתה ממאן לעכלו. תקווה וציפייה ותוחלת של שבועות שבא להן הקץ ונותרו הזיכרונות בלבד שננצור אותם לעד יחד אתכם – טובה, עמוס ורקפת, חגית ודודי, נאוה וג'ד ונועה.

כששתי מכות גורל כל כך קשות הולמות בנו אחת אחרי השנייה – מה נשאר לנו להגיד? אלא רק לתהות שוב ושוב אם אכן זו האמת. והרי אפרים ותאונת דרכים כה קטלנית – מעשה האדם עצמו – פשוט לא הולכים ביחד, פשוט לא נתפסים.

אתה שדגלת תמיד באחריות האישית של הפרט, בהחלטותיו של האדם לקבוע את גורלו בדוגמה האישית בכל שטחי חיינו, אתה נפלת קורבן לבלתי יאומן.

זה לא רק חודש מאז נפרדנו ממך סופית – הלכת מאִתנו כבר לפני שלושה חודשים. ליווינו אותך ואת המשפחה היקרה שלך יום-יום ושעה-שעה בחרדה ובפחד, בתקווה ובציפייה דרוכה ללא הועיל. ולמה? מדוע? אפשר לזעוק ולשאול אך תשובה לא נקבל – והבלתי נתפס אכן קרה.

בשעות הקשות של הקיבוץ, בשעות של אין אונים וחיפוש תשובות היית אתה תמיד בשטח בקבלת החיים, בקבלת הקשיים ובהפיכתם לעשייה פורייה, לעשייה יום-יומית, שעה-שעה כמובן מאליו.

אבד למשפחה היקרה בעל נאמן, אב מסור ונבון, סבא שמח ועליז. אבד לנו חבר וידיד ישר וכן, אבד לכולנו בעל מקצוע מעולה ומסור.

אבדה חתיכת שובל. משענת להרבה חברים ביננו, אבד לנו קנה המידה בשעות מבחן, מצפֵּן ומצפּוּן השזורים יחד בשפה העברית – מצפֵּן ומצפּוּן.

אפרים – זו לא רק אישיות חובקת מעשים ודאגות, מחשבות ותכנון. אפרים זה מוסד שגם אם לא תמיד הסכמת אִתו. פעמים רבות לא הסכמת אִתו וגם רבתָ אִתו, ואף צעקת עליו – הרי נוכחת בכל פעם שהיה כיוון. היו מחשבה, מסירות וסבלנות אין קץ. מבהילה אותי המחשבה שכל זה איננו יותר ושנצטרך להמשיך בלעדיו. זה עדיין לא נקלט אבל יורגש בכל יום יותר ויותר. מי ימלא את החלל הזה? הצוואה שלך ברורה לפנינו, אך איך נבצע אותה בלעדיך? התהום שנפערה גדולה מדי ונצטרך להתרגל למציאות כפי שהיית אתה מצווה עלינו והדוגמה האישית שלך תמיד תלווה את כולנו ובעיקר את המשפחה היפה שלך, אך לא יהיה זה אותו הקיבוץ בלי בנימין ואפרים.