איתי, בן יורם ורחל זיידן, נולד בכ"ח באדר ה'תשל"ח (07.03.1978), אח צעיר לטליה ותומר.

גדל ברעננה, התחנך בבית הספר 'מגד' והשלים את לימודיו בבית הספר 'אוסטרובסקי'. בנערותו היה חבר ומדריך בתנועת הנוער 'המחנות העולים'.

התגייס ביולי 1996 לקורס טייס מספר 138 שאותו סיים במגמת קרב שנתיים לאחר מכן. עם כנפי הטיסה קיבל את כינויו בחיל האוויר – 'זיידן', הידוע לכול.

במהלך הקורס פגש את מיכל אהובתו, בעודה מוצבת כפקחית טיסה במגדל הפיקוח בחצרים. לימים אשתו ואם ילדיו.

לאחר השלמת קורסי האימון המבצעי על מטוס עייט ולאחריו על מטוס הנץ שובץ לטייסת הברק 101 'טייסת הקרב הראשונה' בבסיס חצור.

בתפקידיו הסדירים הדריך בטייסת הנץ 116 'מגיני הדרום' בבסיס נבטים, במסגרת קורס האימון המבצעי המתקדם. לאחר מכן הוצב בטייסת האחות 140 'נשר הזהב' שבה שירת בתור סגן מפקד טייסת שני.

בתום הצבתו בטייסת 'נשר הזהב' שובץ להסבת הוותיקים הראשונה של טייסת הסופה 201 'האחת' בבסיס רמון.

באחד בספטמבר 2008 ביצע את גיחתו הראשונה במטוס הסופה המתקדם.

בטייסת 'האחת' המשיך איתי לטוס בדרג מוביל מבצעי והיה כשיר לשלל המשימות ואמצעי הלחימה של הטייסת עד ליומו האחרון.

במשך שנותיו בשירות הקבע מילא תפקידי מטה ושדה שונים ביניהם מפקד גף קציני שליטה במטה חיל האוויר, מפקד טייסת מיון בבית הספר לטיסה, וראש תחום הגנה וסייבר בתקשוב.

סיים בהצלחה לימודי הנדסת מערכות מידע באוניברסיטת בן גוריון בנגב ותואר שני במנהל עסקים.

במרוצת השנים, צבר למעלה מ 3800 גיחות (מעל 2800 שעות טיסה) מתוכן 133 גיחות מבצעיות.

איתי לקח חלק משמעותי במלחמת לבנון השנייה שבה טס 32 גיחות, השתתף במבצעים צבאיים רבים וכן במבצעים מיוחדים שבהם נקלע לסיטואציות מורכבות במיוחד, אשר במהלכן תפקד בהצלחה יתרה ומעוררת הערכה.

בקיץ 2020, לאחר פרישתו משירות קבע, התייצב בטייסת מיון שבבית הספר לטיסה כאזרח עובד צה"ל להמשך הדרכה ומיון על מטוס הסנונית, ובהמשך, אף כממלא מקום מפקד הטייסת במילואים.

איתי אהב את התפקיד ואת חיי המשפחה המתאפשרים בו, ובחודשיו האחרונים פנה לתמוך מהבית, עם ילדיו, בקריירה של מיכל. "אני את שלי כבר קיבלתי, עכשיו תורה של מיכל" ניכר במיוחד שהיה מאושר במקומו בתחום המקצועי, המשפחתי והאישי.

ביום ג', ח' בכסלו ה'תשפ"א (24/11/20), במהלך גיחת מיון מס' 9 במטוס הסנונית, נהרג בתאונה אווירית בדרום הארץ סמוך מאוד למקום מגוריו בקיבוץ שובל.

אִתו במטוס היה פרח הטייס רב טוראי ליהוא בן-בסה אשר נהרג אף הוא.

איתי הותיר אחריו את אשתו מיכל, וארבעה ילדים – יאיר בן שלוש-עשרה, אוריה בן אחת-עשרה, אלונה בת שמונה וליהיא בת שלוש.

איתי היה וייזכר כאדם שמח, טוב לב, חרוץ ומהיר מחשבה.

איש משפחה אוהב למיכל, ואב מסור לילדיו.

חבר טוב ונאמן אשר דאג לסביבתו והיה נכון לסייע לכל.

חבריו לנשק יעידו כי היה קצין, טייס, איש צוות, מדריך, ומוביל מקצועי ומקצוען, אשר דבק בביצוע המשימה על פיה ושלל פרטיה הקטנים ביותר. על הקרקע ובאוויר.

חניכיו יעידו שהיה מדריך וממיין אנושי, חם, אכפתי ומלא בסבלנות ובאמפתיה.

איש אמת בעל יושרה חסרת פשרות, רוח התנדבות, כנות, ביקורתיות וצניעות נדירה.

חיוכו, צחוקו הרם והטבעי, הלך דיבורו האופייני והנמרץ ונוכחותו מלאת החיים יחסרו לנו מאוד.

מבכים את לכתו ומחבקים את המשפחה לעד.

הספד בלוויה שנשאה רונה פויירינג, מזכירת הקיבוץ

אנו נפרדים היום מחברנו איתי זיידן.

איתי ומיכל הצטרפו לשובל לפני כחמש שנים. בשמחה ובאהבה הגיעו עם ילדיהם יאיר, אוריה ואלונה וכאן, בשובל, נולדה ליהיא הקטנה.

איתי – כל העולם היה פרוש לפניך. הכול חיכה לך. סיפרת לכולם שאתה ממתין לסיום פרק הצבא בחייך – להסתער על כל מה שאתה אוהב.

וכמה טוב היית בכל אלו – עם חיוך גדול... הכול היה קטן עליך – לארגן את ערבי יום העצמאות ולדאוג לכל הפרטים הכי קטנים. מקפיד שאף אחד לא יתחמק מחיסול.

סביבך התגבשה חבורת משפחות שאתה היית לב ליבּהּ. אהבת את האנשים סביבך – להיות שייך, משמעותי ופעיל!

סימנת לעצמך לשנות את תחנת ההסעה של הילדים – לא ויתרת... חשבת על כולם... חישבת מרחקים והוצאת סקר במהירות הבזק. שהכול יהיה הכי מדויק וברור לכולם.

ו – הטיולים – אהבת הארץ, היציאה לטבע – גם כאן לא ויתרת על אף אחד – גם על מי שקשה לו ללכת – ביצירתיות וברגישות תכננת את המסלולים ונתת הרגשה לכולם שהם שותפים פעילים.

המצפן הפנימי שלך ניווט אותך תמיד למקום אחד – למשפחה. למיכל ולילדים. ואנחנו כולנו זכינו בך – באור גדול, בחיוך רחב ובהרבה אופטימיות – המון תוכניות לעתיד והרבה חלומות.

אתמול, בתאונה איומה, ממש כאן, ליד הבית, בתוך המטוס שהיה ביתך השני – טולטל העולם והחיים לא ישובו להיות כשהיו.

מיכל, יאיר, אוריה, אלונה וליהיא – מחבקים אתכם באהבה ובדאגה.

להורים – רחל ויורם, לאחים – תומר וטלי ולכל המשפחה המורחבת – קיבוץ שובל אבל אתכם במות איתי.

כאן, באדמת הנגב, הסתיימו חיים צעירים מלאי עשייה ותקוות – נזכור אותך תמיד!

הספד בלוויה – ליאור רייזר

זיידן,

את הבדיחות שלך על מוות כולם פה מכירים. "איזה כיף למיכל, היא תרוויח מכל הכיוונים". כזה היית, רגליים על הקרקע, תשוקה וכישרון למעלה באוויר.

הטוב שבטובים, מלח הארץ, עשוי מכל החומרים. כל דבר עשית עד הסוף. ביקורתי ודעתן, תמיד מצוי בפרטים, אחראי וקפדן. היינו יושבים אצלי במרפסת ושומעים אותך מדבר עם מישהו בבית, תמיד נחרץ והחלטי וגם מקשיב, משתף ובעיקר דומיננטי.

ביום הולדת ארבעים מיכל התקשרה להזמין אותי להרים. חשבתי שנהיה רק החברה הקרובים. הגעתי אליך והבנתי שאני אחד מיני רבים. כל הקיבוץ היה שם וכל אחד מרגיש שהוא ראשון המברכים.

תכננת שניסע יחד לאירופה כדי לעשות כיף עם הילדים. "מגיע להם", אמרת, "אחרי כל כך הרבה שנים". דאגת להתקשר, לשכנע ולסגור את כל הפרטים. הכול תוכנן לקרות במאי, והסברת כמה זה גאוני, שילוב של כל היתרונות האפשריים.

חוץ לארץ נסגר והתוכניות השתנו, אז מינפת את זה, וההחלטה התקבלה. כל שכבה תצא לטיול, שמשלב תוכן, ערכים והליכה. וכמקובל בחיל הכנפיים תכננת את זה עד רמת הפותחן והמלקחיים. אני זוכר שישבנו בערב כל ההורים במדורה ואתה לקחת את כל הילדים איתך לבד לסיור לילה ללמוד על העגלה. והם הלכו אחריך, לשמוע את קולך. לא הסכמת שזה יהיה סתם טיול. צריך חידון לנסיעה, קהאוט של היכרות והכל מלא ערכים ולמידה.

כשיצאת לחפש"ש לקחת פיקוד על הילדים. ראיתי אותך כל היום מסתובב עם לילוש בשבילים. אז שאלתי אותך "מה נסגר זיידן, אתה בקרשים?" ואמרת "אני את שלי לקחתי עכשיו תורה של מיכל להגשים". נהנית לקחת את יאיר ואוריה לחצרים, והשקעת את הזמן שהיה לך בילדים.

כזה היית, אחד שמחבר, אחד שמדבר, ביקורתי עם כריזמה שקשה במילים לתאר. תמיד אהבתי לבוא אליכם הביתה, לשבת ולדבר. אם הייתי יוצא מהבית אליכם, קוציק הייתה אומרת "תנסה לקצר".

אבל כשמדברים עם זיידן אי אפשר לקצר. גם אני לא רוצה לקצר. על כל נושא יש דעה מהוגנת להיגיון. תמיד הפרקטיקה מנצחת וכל נושא הופך ברגע למתכון.

יאיר הוא בן בית אצלנו וכך תמיד יישאר. מספיק לשמוע אותו כדי להבין על הקשר ביניכם. מצטט אותך מילה במילה, מעריץ את הדרך והצורה, אוהב אותך ללא פשרה וכמוך: כל דעה בסלע נצורה.

גם בעבור הילדים שלנו, היית משמעותי. כל אחד קיבל סופ"ש בטייסת. היה חשוב לך, הכרת בערך שהזמן הזה ייתן להם, רצית להראות להם ולחבר אותם לעשייה.

בעיני עצמך היית בשיא של החיים. מצאת את הנוסחה לשלב בין המשפחה למה שאתה אוהב לעשות. הסתובבת תמיד עם חיוך, היית מאושר.

היית הרוח החיה. לא משב רוח קל, אלא סערה שסוחפת אותך בכניעה, כזו ששומעים מהקצה השני של השכונה, הדיבור החזק, השריקות ושיחות העומק. אתה משאיר אותנו לבד עכשיו. כמה חלומות נשאר עוד להגשים, כל חלום מתוכנן לפרטי פרטים. אנחנו פה כל החברים, לא רוצים להפנים. השארת אותנו בלי חיים, הבית התרוקן, אין אחריך כלום. קשה לתאר את הריק שנוצר.

מיכל אהובה שלנו,

זיידן השאיר אחריו חלל. ואנחנו החברים מחזקים אותך ומבטיחים לעשות כל מה שנדרש כדי לעזור. אנחנו רוצים שתדעי שלמרות שאיתי לא כאן את אף פעם לא תהיי לבד. כמו שזיידן היה בשבילנו לכל דבר, אנחנו נהיה כאן בשבילך ובשביל המשפחה ברגעים הקשים, השמחים וסתם ביומיום.

ולךָ, זיידן – מידי פעם, כשנראה F-16 חוצה את הרקיע, נסתכל על השמיים ונקווה שאתה שם, מביע איזו דעה נחרצת ומחייך את החיוך המדהים שלך לכיווננו. אנחנו כואבים, עצובים ואוהבים אותך מאוד.

כל החברים !!!

זיידן, רק לאחרונה סיימת עשרים וחמש שנות שירות בחיל האוויר, מפקד ותיק, קצין מוכשר, טייס מוביל, לוחם מהשורה הראשונה ב'טייסת האחת' וממקימיה, ומדריך שבחר והכשיר עשרות לוחמים לחיל האוויר.

אבל לפני כל אלה היית האדם שאתה: אדם צנוע, ישר ואמיתי, אכפתי ואוהב אדם, שמח ואוהב את החיים. אנשים כמוך הם מה שהופך את חיל האוויר למה שהוא – אנשים שפועלים מתוך שליחות ועושים באהבה. לא כי חייבים.

המראתם והייתם צריכים גם לנחות. לא נשקוט עד שנבין מה קרה לכם שם באוויר. לא נרשה לעצמנו שזה יקרה לנו שוב, נתחקר ונלמד מהטעויות. לא נפסיק לדבוק במשימתנו החשובה.

אזכרה ביום השנה לנפילתו של איתי (26.11.2021)

דברי יריב שגב

איתי, חבר יקר או כמו שכולם קוראים לך – זיידן

עברה שנה, שנה שלמה בלעדיך.

אני מוכרח לחלוק איתך שהכאב והחלל שהשארת עצום. זה יומיומי ותופס אותי בכל כך הרבה מקומות ככה סתם, משום מקום, עולה בי המחשבה עלייך בכל כך הרבה סיטואציות. מה היית אומר? מה היית חושב? איך היית מגיב?

נכנסת לחיינו הקהילתיים כל כך מהר ובאותה מהירות בלתי נתפשת עזבת אותנו. מותיר את כולנו המומים וכואבים ועם חלל עצום.

כשפגשתי אותך לראשונה, זה היה כשלבשת סרבל טיסה בגן צופית, נכנסת כרוח סערה עם כל כך הרבה אנרגיות חיוביות. הותרת עליי רושם עצום במפגש מקרי, מהיר, זריז וחפוז. חלקתי את זה עם טלי ואמרתי לה באלו המילים "אני רוצה להיות חבר שלו..." מי שמכיר אותי יודע שזה לא המשפט הראשון שהייתי מוציא על מישהו ובמיוחד לא אחרי שזו הפעם הראשונה שפגשתי אותו ואפילו לא החלפתי אִתו מילה...

מכאן והלאה חתרתי למגע. היו לנו הרבה מפגשים ושיתפנו פעולה בהמון פעילויות משותפות שגרמו לי ועוד לרבים אחרים ללמוד ולהעריך את תכונותייך. כנות, ישירות, חותך ישר ולעניין, לא הולך מסביב קובע ופוסק גם בדברים שלא באמת היית מבין בהם 😊. שמעתי, מכל כך הרבה הורים איך זיידן מארגן, מוביל ומוציא לפועל טיולים לכל הילדים ודואג לכל פרט ופרט... האמת, שהדבר שבו לא זכיתי ממך הוא שיהיה לנו ילד באותה שכבת גיל. לא נורא, דאגת לשלוח לי את כל הטיולים, את הלו"ז ואת רשימת הציוד המפורטת. אני פשוט דאגתי להעתיק ולשמור. למי שלא מכיר זה נראה כמו קבוצת פקודות מדויקת עם חלוקת אחריות מדוקדקת, שיבוץ קרבי למכוניות ומסלול מדויק שכולל מספר דפאו"ת לכל מזג אויר עם יכולת לתמרן ולעשות שינויים.

זכיתי לארגן אִתך ועם צוות נפלא את ימי העצמאות של הקיבוץ. גם כאן בלטת במנהיגות, בכריזמטיות ובהובלה. שברת מוסכמות ומנהגים של שנים כי פשוט חשבת אחרת. וכשזיידן חושב אחרת פשוט מבצעים. הצבת לנו אתגרים ומשימות ודאגת שכולנו 'נסכים' אִתך בסוף. אפילו את אורית שברת וגרמת לה להגיד "עם מה שזיידן אומר אני מסכימה..." זה לא דבר של מה בכך לכל מי שמכיר את ההוויה השובלניקית.

זיידן, גם בקבוצת הריצה זכינו בך. בכל ריצה, בכל מצב, עולות המחשבות עליך. וכן, תמונת הפרופיל של הקבוצה נושאת את תמונתך עם החיוך הכול כך מיוחד.

באת לריצה רק כאשר ידעת שהכול סגור בבית, שהילדים במיטות. זה היה התנאי הבלתי מתפשר שלך. "משפחה לפני הכול", כך אמרת וכך נהגת. הכול מותאם לפי החזרה של מיכל ולפני זה אין עם מי לדבר.

בריצות עצמן, אחרי שנכנסת לכושר וכמעט הגעת ליעד המשקל, היית מרביץ בנו תורה. מסביר ומלמד והאמת, לא חשוב היה הנושא. הקשבתי בשקיקה. ריצה איתך הייתה תמיד דבר מעניין ומאתגר... אין ספק שהריצה הזכורה לי ביותר היא זו שבא שמרת על איפוק. מהקילומטר השלישי ועד שעיניך ראו את הבית פשוט לא דיברת... רק התאפקת. ושכהגעתי הביתה והסדרתי נשימה זכיתי לעוד וואצטאפ כל כך מעניין שאת תוכנו אני ואתה נשמור לעולמים.

פעם אחת זכיתי לחינוך אמיתי ומתקן מצדך. הכול בציווי עם מסקנות והחלטות לביצוע. כך כתבת "האופניים של הבן שלך גדולות עליו. תנמיך לו את הכיסא" ואחרי כמה דקות הודעה נוספת עם הסבר מנומק כאילו ביצעת תחקיר מפורט... "כותב לך את זה כי נפל מהן. הוא לא מגיע עם הרגליים". כששאלתי אם הייתה תאונה מייד הרגעת והוספת הוכחה למה שכתבת "כן, בקטנה. אבל לא היה נופל אם הכיסא היה נמוך יותר".

כזה היית זיידן – חבר אמיתי, אומר הכול ובגובה העיניים.

אני זוכר מקרה אחד שבו חזרת מגיחה מבצעית ויסלחו לי כל שומרי הסוד לרגע... שאלתי אותך במבט דואג תוך כדי ניסיון נואש להסדיר נשימה "אבל תגיד זיידן איך התחמקת אתה? מה עשית שונה?"

ענית לי בכזאת נחישות "מה זאת אומרת שגב, תמרנתי... פשוט ביצעתי תמרון". ואני, בעיניים מלאות בחרדה לא הבנתי על מה אתה מדבר... המשכת, "זה עניין של ירידה משלושים אלף רגל לעשרים אלף רגל בשניות..."

אני רק מספר את זה וכולי מוצף ברגשות. כמה תעוזה, כמה ענווה זיידן. דברים שלי נראו תמיד ועדיין נראים כך כבלתי אפשריים היו היומיום שלך וכל זאת מבלי לדבר, או להתנשא.

איש יקר, היית חלק מאיתנו בשובל לכל כך מעט זמן אבל השארת חותם על כולנו. חותם שגורם לי באופן אישי לחשוב עלייך כמעט כל יום, אתה קופץ לביקור ומיד נעלם. תעשה טובה ותשקיע בנו קצת יותר... אתה יכול, חבר.

הֵיה חזק ושמור עלינו מלמעלה כמו שעשית בעודך בחיים במרחבים ובשקט שכל כך אהבת.

זיידן, איש יקר וחבר אהוב, נזכור אותך תמיד עם החיוך והלב הרחב.