הייתי בן תשע וחצי כשהגיעה אלי הבשורה המרה על נפילתו של אחי הבכור – אבידע.

זו הייתה חופשת הפסח ואני זוכר שהתלוויתי לגילי חכים שעבד על טרקטור בשדה. השעות נקפו ואיתן השעמום שהלך וגבר. מרחוק הבחנתי לפתע בחנוך פיק, המחנך שלי בכיתה ג', שועט לעברי, חוצה בסערה ברכבו את פסי השלף הצהובים. הופתעתי, אבל שמחתי שמישהו בא סוף, סוף לחלץ אותי מהנסיעה הבטלה הזו הלוך ושוב. הניגוד בין השמחה על הופעתו לבין הבשורה שנשא באמתחתו היה עצום. למעשה בלתי נתפס.

שנים חשבתי בתמימותי, כי שרדתי יחסית בשלום את מותו של אבידע, מבלי שזה יותיר בי צלקות. הוא תפס אותי, המוות, ילד קטן, לא מעוצב עדיין, גדל בסביבה של משפחה תומכת, שבראשה אמא בעלת לב ענק, המסוגלת להכיל את העצב הכבד מנשוא על אובדן בנה בכורה, ובד בבד להמשיך לגדל במלוא תשומת הלב את יתר הבנים, מבלי להחסיר מהם דבר. על אלה נוספה הנכונות של הורי לחתום לי על שירות ביחידה מובחרת – שירות שפרנס לכאורה את השאיפה, או למעשה את הצורך העז, להידמות לאבידע וללכת בעקבותיו.

השנים הנערמות שהותרתי מאחוריי הטמיעו בי את התובנה שכנראה טעיתי.

והיו להתהוות התובנה הזו לא מעט נ"צ שאספתי בדרך. אני זוכר את המפגשים האקראיים במהלך השנים עם אנשים שהכירו את אבידע ופתאום התברר להם שאני אח שלו. לא אשכח את ההתרגשות העצומה שאחזה בהם – התרגשות שהדביקה גם אותי והביאה אותי, לפרקים, לסף בכי.

וימי הזיכרון. אנחנו משפחה של אנשים ציניים שעוד לא מצאו נושא, סמל או אירוע שלא ניתן להתבדח עליו. וכל המוסיף הרי זה משובח. לבד מיום הזיכרון. היום הזה הפך עבורי ליום מקודש ובכל שנה הייתי נוכח איך משפחתי הגרעינית – עירית והילדים – מתכנסת סביבי, מחבקת ומכילה, כאילו קיבלו איזה מסר סמוי, שמעולם לא נאמר באופן מילולי, שאת היום הזה כולנו ביחד מקדישים להתייחדות עם זכרו של אבידע כמו-גם עם זכרם של החללים הרבים הנוספים שנפלו במערכות ישראל.

ובסוף הגיעו הדמעות. והן כנראה המתינו שם שנים ארוכות, במעמקי הנשמה, עד שהצליחו לטפס באיטיות ובעקשנות למקום שממנו החלו לזלוג החוצה, חונקות בדרכן את הגרון, ממיסות שכבות עבות של ציניות, מקבלות רוח גבית מהילדים, שהפכו את אבידע לדמות שאליה הם נושאים עיניים, ולא בוחלות בקבלת סיוע מהגיל המתבגר המפוגג את חספוס ימי הנעורים.

ואז הפנמתי באופן סופי שמותו של אבידע ילווה אותי עד ליומי האחרון.

אבל לא פחות ממותו תלווה אותי מורשתו.

אבידע היה בראש ובראשונה איש של שלום וככזה הוא האמין בכל ליבו שההצדקה היחידה ליציאה למלחמה היא כדי להגן באופן ממשי על החיים של תושבי המדינה. אבל יותר מכך, הוא האמין שהמטרה הנעלה של הגנה על חיי אזרחי המדינה, איננה יכולה בשום אופן לשמש עילה לפגיעה באנשים חפים מפשע.

אנחנו חוזרים ומספרים ומשננים בגאווה גדולה את סיפור הפחתת כמות חומר הנפץ, במהלך מבצע "אביב נעורים", במטרה שלא יגרום נזק לבניין הסמוך שבו התגוררו תושבי ביירות, כי הסיפור הזה מתאר באופן מדויק עד כאב את החומרים מהם אבידע היה עשוי.

קצין צעיר בדרגת סגן שלא חשש ולא פחד להילחם על אמונתו – ואין מדובר באיזה רעיון מבצעי השש אלי קרב, אלא דווקא באמירה מוסרית המקפלת בתוכה את ההכרה בצורך להגן על אזרחים שאינם שייכים בשום צורה להגדרת המשימות של הפעילות המבצעית!

כמה אומץ, וביטחון עצמי ואמונה יוקדת ב"צדקת הדרך" צריך כדי להעז ולנהל את הוויכוח הזה עם גנרלים עטורי דרגות ועתירי ניסיון וגם, בסוף, לקבל את מבוקשך!

זה היה אבידע. אנושי, ערכי, מוסרי, אמיץ, רגיש למצוקות הזולת, נלחם על דעותיו ולא נרתע משררה.

ובימים אלה אני חש יותר מתמיד כי מוטל עלינו לעמוד על המשמר ולדבוק בערכי המוסר הדמוקרטיים שהם תמצית הקיום שלנו במקום הזה, לא רק כי זה הדבר הנכון לעשות, אלא גם כדי לשמר ולטפח את מורשתו – המורשת של אבידע.