|
|||||
יוסי נולד בדורטמונד ((Dortmund שבגרמניה בשנת 1925 להוריו קרל ומרתה שטיינווג. המשפחה עזבה את גרמניה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה והגיעה ארצה בשנת 1940. עם עלייתו ארצה, התחיל יוסי ללמוד במסגרת עליית הנוער בירושלים בבית הספר המקצועי "קאלן". שם למד, בין השאר, נגרות וערבית ששימשו אותו היטב בהמשך חייו. בגיל שבע עשרה עבר יוסי עם קבוצתו להכשרה בקיבוץ גבע, בהמשך לנווה איתן, למעברות ולבסוף הגיע לקיבוץ "אילת" בנתניה. במהלך שהותו בנווה איתן התגייס יוסי למשטרת היישובים העבריים ("נוטרים") ול"הגנה". קיבוץ "אילת" עלה על הקרקע בנגב ביום כיפור 1946 במסגרת "11 הנקודות" והפך לקיבוץ שובל. עם השנים מילא יוסי תפקידים מרכזיים בקיבוץ שובל ובסביבתו. בין השאר שימש יוסי כמזכיר הקיבוץ, כמוכתר הקיבוץ האחראי על הקשרים עם הבדווים בסביבה, כראש המועצה האזורית בני שמעון וכגזבר הקיבוץ (פעמיים). כמו כן הקים יוסי בקיבוץ שובל את הנגרייה ואת מפעל המתכת. ערכים של יושר, ושל מנהל תקין היו תמיד נר לרגליו של יוסי, גם כאשר ערכים אלו לא עלו בקנה אחד עם ההתנהלות המקובלת בקיבוץ ובתנועה. כך, למשל, דאג יוסי להפסקת הרישום הכפול בהנהלת החשבונות של הקיבוץ, הפסיק את המנהג של חתימת מורשי החתימה של הקיבוץ על שטרות בלנקו של מוסדות התנועה ופעל (ללא הצלחה) לביטול נוהג זה בתנועה כולה. הוא צפה מראש והתריע על כך שנוהג זה עלול בסופו של דבר למוטט כלכלית את התנועה הקיבוצית וכך אכן קרה. במקרים רבים פעל יוסי לתיקון עוולות כלכליות של מוסדות התנועה כנגד הקיבוץ. יוסי לחם למען צדק חברתי ופיתוח יכולותיו וכישרונותיו של כל אדם. הוא נאבק כנגד סעיפים ב"תקנות הקיבוץ" אותם ראה כמנשלים את החבר מזכויותיו הבסיסיות, נאבק בקיבוץ למען השכלה גבוהה לכל בן קיבוץ וחבר קיבוץ, יזם מחשוב ומיכון בתעשייה ובחקלאות בקיבוץ שובל ובקיבוצים אחרים, שאותם ראה כמפתח למימוש הפוטנציאל והיכולות של חברי הקיבוץ. יוסי היה אוטודידאקט. הוא השלים לימודי בגרות אקסטרניים בגיל ארבעים, תואר ראשון בכלכלה בגיל חמישים ותואר שני בהנדסת תעשייה בגיל חמישים ושלוש. יוסי היה ציוני בלב ונפש, הכיר והוקיר את ערכי היהדות ותמך בכל ליבו בהתיישבות של יהודים בכל חלקי ארץ ישראל. ליוסי היו תחביבים רבים: אסטרונומיה, ציור, תרגום שירה ומחזות, חקר המשפחה, היסטוריה ועוד. יוסי היה איש משפחה למופת. הניח אחריו אישה – אילנה, שלושה בנים – אורי, עמיקם ויניב. ואחד עשר נכדים – ניר, ניצן, איתן, עידו, עמית, נטע, תומר, עומר, עופרי, נועם ואמיר. יהי זכרו ברוך. . יוסי צור – לזכרו יוסי נולד בשנת 1925 בעיר דורטמונד ((Dortmund שבגרמניה. אביו היה פקיד גבוה במשרד הדואר והתחבורה, ואמו הייתה פעילה בארגונים ציוניים. בבחירות בשנת 1933 הלך האח הבכור ברחובות וצעק לעוברים ולשבים שיצביעו בעד הינדנבורג ונגד היטלר, אך הפור נפל, והמשפחה הבינה שתם עידן גרמניה המשכילה והנאורה. האב פוטר, אך הותר לו לפעול בתפקידו מאחורי הקלעים. כעבור זמן-מה נחלצו יוסי ומשפחתו משם. הם הגיעו ללונדון יום אחד בלבד לפני שהתחילה המלחמה באירופה, עם פלישת צבא גרמניה הנאצית לפולין. ראשון עלה ארצה האח הבכור, ואחריו עלתה כל המשפחה. יוסי למד שנתיים בבית ספר קלן, עבד שנתיים בפלחה בקיבוץ גבע, התגייס לחיל הנוטרים ושירת בנווה איתן. אחיו, שחי בלהבות הבשן, הציע לו להצטרף אליו, אבל יוסי רצה קיבוץ צעיר, כגון קיבוץ "אילת" שלחוף הים בנתניה. כשהתעניין בדבר, רמזו לו שיש שם שמוצניקים שרופים שלא מקבלים כל ארחי-פרחי, ולכן, על מנת להתקבל לשם, מוטב לו לצבור ניסיון בקיבוץ שומרי כלשהו. אי לכך הלך למעברות, אך לא ויתר על הרעיון ללכת לקיבוץ צעיר. כִּנדוניה לקיבוץ הצעיר הוא בנה כורסה יפה והעמיס אותה ואת מיטלטליו על עגלה, וכך הגיע לקיבוץ "אילת" שבנתניה. אך אבוי, הכורסה התפרקה בטלטולי הדרך, וכך התקבל יוסי לקיבוץ, למרות הכורסה המפורקת. כשהגיעה הידיעה שהקיבוץ יעלה להתיישבות בנגב רקד יוסי בחדר האוכל עם כולם, ואחר כך ניגש למלאכת בניית הצריפונים של שכונת מזו"ט – מהר זול וטוב. כשעלינו על הקרקע עבד יוסי בפלחה וקצר שדות נטושים בבריר ובכוילפה. במלחמת השחרור היה רגם של מרגמת שלושה אינטש במשלטים ופיקד על משלט אל חסי. תפקיד הבנות בפלוגה שישבה בשובל היה לתצפת מעל מגדל המים ולדווח על אירועים מיוחדים. יום אחד, כשאילנה הייתה בתצפית, עלה גם יוסי למרומי המגדל ועזר לה לצפות – גם לעתיד... משותף... אחרי שהחליף את זאב טאוב כמוכתר, הלך יוסי לשיח' סולימן ושאל אותו שאלת תם: למה אין כאן בית ספר? הכול ידעו שבן השיח', ג'דוע, פשוט התנחל בבניין בית הספר והפכו לביתו הפרטי... הצעירה בריגיטה מגרמניה קראה על מעללי השיח' סולימן ועל 40 נשותיו, ושאלה (בתיווכו של יוסי כמובן) אם יואיל לצרף אותה להרמונו. השיח' ויוסי נסעו לבאר שבע וקנו לה שעון זהב, כפיצוי על חלומותיה הוורודים של הצעירה. בתחילת שנות החמישים תכנן הממשל הצבאי את גירוש הבדואים, כולל שבט אל-הוזייל, לאזור הרי חברון. יוסי והמוכתרים של הקיבוצים השכנים הצליחו, לאחר מאבק, לבטל את הגזירה. הדבר זכה להוקרה בקרב הבדואים. כשנגנבו בלילה אחד שבע עגלות מהרפת בשובל פנה יוסי לגשש ממשפחת רומיילי שיעזור לנו להשיב את הגזֵלה. הגשש הלך בעקבות העגלות, ויוסי נסע אחריו בטרקטור. הגשש ידע שלא ניתן להוביל את העגלות בלילה אחד עד עזה, ואכן, העגלות נמצאו בבַּיְקָה נטושה אחת והוחזרו לרפת. כך התהדק הקשר עוד יותר עם משפחות אל-עוברה ורומיילי. יוסי נבחר לכהן כראש המועצה האזורית. הוא יזם את סלילת הכביש ללהב והעביר את משרדי המועצה לצומת בית קמה. בהמשך הקים את "אבשלום" כאיגוד חקלאי משותף לישובי המועצה, הנהיג את הדישון הנוזלי ורכש קטפות כותנה. בד בבד המשיך ללמוד בהתכתבות, וכך עשה בגרות ושני תארים אקדמיים בכלכלה. כשהגיע לשובל גרעין "רגב" כהשלמה לקיבוץ הסתבר שבין חבריו היו כמה בוגרים של בתי ספר מקצועיים. יוסי, שהיה אז גזבר, שלח את הבחורים להשתלמות בתעשייה האווירית והקים את המפעל לעיבוד שבבי שבו יעבדו. הוא רכש גם את מכונות ה-CNC הראשונות. ב-1975 יצא יוסי ללמוד באוניברסיטת בן גוריון וקיבל כעבור שנתיים שני תארים, בכלכלה ובניהול תעשייתי. ב-1977 נבחר לתפקיד גזבר פעם נוספת. בתקופה זו דאג לביטוח הפנסיוני של יוצאי גרמניה ולצבירת חסכונות לעתיד לכלל הקיבוץ. ב-1980 יזם יוסי את טיול הקיבוץ למצרים, בשני מחזורים. בגיל 65 התפנה יוסי גם לתחביביו. הוא נסע לגרמניה וחקר את תולדות המשפחה לפנַי ולפנים, תרגם את "נתן החכם" של לסינג לעברית, מחזה שהומחז והוצג בקיבוץ. יוסי תרגם גם כמה מכתביו של שיקספיר לעברית ואהב לדקלם אותם. היה לו ידע עצום באסטרונומיה, ושבילי השמים ומסילות הכוכבים היו נהירים לו כשבילי שובל. את הטלסקופ קיבל כמתנה וּכְאוֹת הוקרה על פועֹלו במועצה האזורית. כל אירוע אסטרונומי ריגש אותו, והיה לו חוג מעריצים שליווה את חקירותיו. יוסי היה איש אשכולות, תורם, יוזם, בעל דעה ומלא תושייה. יהי זכרו עמנו תמיד. . יוסי נולד בעיר דורטמונד בגרמניה בשלושים ביוני 1925 לקרל ולמרטה שטיינוג. כבר בילדותו חווה את החוויות האנטישמיות הראשונות, כאשר ילדים גרמניים קראו לו ברחוב בשמות גנאי של יהודים ושרו לו שירי רשעות ונאצה. חודש אחרי עליית היטלר לשלטון כבר אסרו את אביו וכלאו אותו למשך שלושה שבועות. הכישרונות והתחביבים הרבים של יוסי קשורים רובם לילדותו – אהבתו: לאסטרונומיה, לציור, לספרות ולשירה גרמנית שאותם יתרגם בהמשך לעברית. במיוחד את שירי היינה וספר של לסינג. לאחר שראו את ההרס והביזה של ליל הבדולח, החליטו הוריו לשלוח את אחיו הגדול אברהם לארץ עם עליית הנוער. יוסי, הוריו וסבתו עזבו את גרמניה בשלושים ואחת באוגוסט 1939 – יום לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בזכות סרטיפיקטים שאחיו אברהם השיג לאחר פניות חוזרות לנציב הבריטי העליון בארץ. למחרת בבוקר כשהם נחתו בלונדון העיתונים כתבו שגרמניה פלשה לפולין והתחילה מלחמת העולם השנייה. אחרי חצי שנה באנגליה עלתה המשפחה דרך צרפת (שעדיין לא נכבשה) לישראל. המשפחה התפזרה בין קרובי משפחה שהיו בארץ ויוסי התחיל ללמוד, במסגרת עליית הנוער בירושלים, בבית הספר המקצועי "קלן" נגרות – ששימשה אותו אחר כך במשך שנים רבות למד גם ערבית, שפה שליוותה אותו כל חייו. בגיל שבע-עשרה עבר יוסי עם קבוצתו לקיבוץ גבע – ספג את האיכות האנושית הגבוהה שהייתה שם, למד ועבד בחקלאות למשך כשנה וחצי. יוסי חלם להשתייך לקיבוץ צעיר מראשיתו ועבר לקיבוץ נווה איתן להכשרה חקלאית. שם הוא התגייס למשטרת הישובים העבריים ונהייה נוטר ובהמשך עשה קורס על מרגמת "3 שמאוחר יותר, במלחמת העצמאות, יעשה בה שימוש. יוסי רצה להקים קיבוץ חדש בנגב והחליט לעבור ל'השומר הצעיר' ולהגיע לקיבוץ צעיר שנקרא אילת ושישב בנתניה. בקיבוץ אילת הקים יוסי נגריה שהעסיקה ארבעה נגרים חברי קיבוץ ועבדה בעבור יישובי הסביבה. בזמן ההפוגה הראשונה עלה יוסי לירושלים להביא אוכל להוריו ולבית ההורים שאמו ניהלה בירושלים. עוד בזמן ההפוגה הראשונה עבר יוסי עבר לשובל ובהמשך השתתף כרגם בקרב על עיראק סוידאן ובקרבות באזור קיבוץ רביבים. בתשעה באב 1948 עלה יוסי על מגדל המים של הקיבוץ שעליו אילנה עבדה בשמירה וביקש את ידה. אילנה ענתה בחיוב ומאז במשך שישים ושלוש שנים הם קיימו זוגיות יפה שעליה יוסי אמר: "אהבתי לאילנה והערכתי את אופייה ואת חכמת החיים שלה, רק גוברות עם השנים". נולדו להם: אורי, עמיקם ויניב. יוסי, כמפקד משלט תל חאסי, נשלח יחד עם אילנה לשמור שהצבא המצרי שהיה מכותר בכיס פלוג'ה לא יפרוץ את המצור. בסיום מלחמת העצמאות היה יוסי מזכיר הקיבוץ והשתתף במבצע "מזו"ט" – מהר, זול וטוב – העברת חלק הקיבוץ שהיה בנתניה לשובל – כשהוא אחראי על הנגרות. אחר כך יזם וביצע, עם צוות הנגרות, עבודות נגרות ביישובי הסביבה. בשנת 1951 התחיל יוסי את תפקיד המוכתאר – והיה אחראי על הקשר עם הבדואים בסביבה, במשך שבע שנים. הוא יצר איתם קשרים טובים ומועילים לכל הצדדים, כולל הקמת בתי ספר לבדואים. בשנת 1958 קיבל יוסי את תפקיד ראש המועצה האזורית בני שמעון. הוא הקים את החברה הכלכלית האזורית לפיתוח אזור בני-שמעון, רכש ציוד חקלאי בעבור כל יישובי המועצה, הקים את המחלקה הסוציאלית והרחיב את תחומי המועצה ואת היקפי פעילותה. כמתנת סיום הוא קנה תמורת שש מאות לירות טלסקופ בקוטר "4 ששימש אותו שנים רבות. בשנת 1962 חזר יוסי לעבוד בקיבוץ שובל ברפת ולמד בלימוד עצמאי את כל המקצועות לבחינות הבגרות עד לקבלת התעודה. בשנת 1965 תרגם יוסי את המחזה "נתן החכם" של אפרים לסינג מגרמנית לעברית והשתתף בהצגה זו שהכין הקיבוץ לחג העשרים בשנת 1966. בשנת 1966 התחיל יוסי שלוש שנים בתפקיד גזבר הקיבוץ. שיפר שיטות עבודה, יצר רזרבה כספית לקיבוץ, דאג לחסכון פנסיוני לחברי הקיבוץ, טיפל בהקמת מפעל לעיבוד שבבי בשובל ונלחם בדברים שלא נראו לו כמו, למשל, תקנון הקיבוץ. בשנת 1970 נבחר יוסי להקים ולרכז את מפעל המתכת. יוסי דאג לבניית מבנה מתאים, להכשרה מתאימה לעובדים, להזמנת מכונות ולהזמנת עבודות בעבור המפעל. יוסי ריכז את המפעל עד שנת 1975 ודאג לשדרג את המפעל לציוד חריטה ממוחשב. בשנת 1976 התחיל יוסי ללמוד כלכלה באוניברסיטת בן גוריון וסיים את התואר הראשון בתוך שנה. בשנת 1977 התחיל יוסי ללמוד לתואר השני של מהנדס תעשייה וניהול וקיבל תואר M.SC בתעשייה וניהול. בשנת 1978 חזר יוסי לתפקיד גזבר למשך חמש שנים, עזר לפתח ענפי משק חדשים כמו מכון לייבוש זרעי מלפפונים. בשנת 1984 התחיל יוסי לעבוד באיגוד התעשייה הקיבוצית ושימש בתפקיד מנהל היחידה למחקר ופיתוח במשך חמש שנים. יוסי אהב לעזור ולהיות מעורב בייזום פרויקטים רבים של מחקר ופיתוח במפעלי תעשייה של קיבוצים רבים. יוסי נלחם נגד התופעות שהביאו בהמשך לפשיטת רגל של הקיבוץ הארצי והתק"ם. בשנת 1989 חזר יוסי לעבוד בקיבוץ: בחדר האוכל ואחר כך במפעל, נתן תורנויות ברפת ובלול וחיפש עבודות חוץ. יוסי פנה יותר ויותר לתחביבים שלו: תרגום שירים מאנגלית וגרמנית לעברית, הרחבת עצי המשפחה של הוריו ושל הורי אילנה, הקמה של תערוכות באסטרונומיה, ציור ועוד. יוסי למד אנתרופולוגיה באוניברסיטה וניסה לתת ביסוס תאורטי לרעיונות קיבוציים. יוסי נאבק נגד דברים שלא נראו לו: הערבות בלנקו – צ'קים ללא הגבלת סכום ותאריך של הקיבוצים, תקנון הקיבוץ, בעד הקיבוץ השיתופי ודברים נוספים אבל לא הצליח לשנות את תהליכי השינוי העיקריים שעברו קיבוצו, שובל והקיבוץ הארצי. יוסי ליווה באהבה רבה את החתונות: של אורי עם אלה, של יניב עם אסתר ושל עמיקם עם דניאלה. בהמשך נהנה ועזר בגידול הנכדים: ניר, ניצן, עמית ונועם הילדים של אלה ואורי ; עידו, נטע ועומר – הילדים של עמיקם ודניאלה ; איתן, תומר, עופרי ואמיר – הילדים של יניב ואסתר. עמיקם יוסי בונים אתר אינטרנט שלתוכו מועברים דברים רבים שיוסי כתב וצייר. קישור לאתר: http://www.global-report.com/joseph//
בכל אחת מהשורות של תיאור חייו כלולים עוד הרבה מאוד: כישרונות, יכולות, מעשים, תום לב, יסודיות, צניעות, חזון, רצון טוב ואהבה רבה: למשפחתו, לקיבוץ לאנשים שאיתם בא במגע ולמדינת ישראל. זכרו הטוב אתנו. . סבא יוסי כידוע, ממלכת הצומח נמצאת באופן מובהק תחת חסותה של אילנה, אך הרשינו לעצמנו לחרוג מן הסדר המוסכם ולומר כמה מילים מן הלב. לפני שיורד היורה והגבעות מסביב מתכסות בכסות ירוקה, עוד לפני שבוואדיות של להב עולות ופורחות החלמוניות, ניתן לראות באזורים נרחבים של ארצנו את פריחת החצבים. עבורנו, במובנים מסוימים, סבא יוסי משול לחצב. החצב אינו מגלה את כל סודותיו במבט ראשון. תחילה נגלה עמוד תפרחת זקוף, גבוה ומאוד החלטי, שלובן פריחתו נראה למרחוק. במידת מה, כך גם סבא יוסי. אדם יפה וגבה קומה אשר החלטותיו כמו נובעות מתוך ידיעה ברורה, יושר פנימי עמוק ושאיפה בלתי מתפשרת לצדק. כמו החצב, ששורשיו חוצבים עמוק בקרקע, כך היו גם שורשיו של סבא יוסי נטועים עמוק במשפחה, בתנ"ך ובעקבותיו גם באדמת הארץ. אם לא די בשורשיו העמוקים, בזקיפות קומתו ובפריחתו הלבנה, החצב בוחר לו דווקא את העונה הפחות פופולארית, כאשר הקרקע יבשה והשמש יוקדת. לכאורה הולך נגד הזרם, איתן בדרכו שלו. ניתן לחשוב שכל אורחות חייו של החצב הנן הרפתקה ומצב רוח חולף, אולם לא כך הם פני הדברים. במשך כל ימות החורף אוגר החצב את מימי הגשמים המאפשרים את צמיחתו בתנאי אקלים קשים. וכך, כמו סבא יוסי, העושה בתבונה וביסודיות את אשר על לבו בכוונה מלאה ובחשיבה קדימה. בדבר אחד ההשוואה אינה תואמת – בעוד החצב מצוי ונפוץ – כמוך סבא – אין. אילנה אוהבים, מחזקים ונמצאים איתך, איתן, תומר עופרי ואמיר (הנכדים של יוסי, ילדיהם של יניב ואסתר צור) כ"ז חשוון תשע"ב 24.11.201 . בית אבא עם יוסי צור באחד הימים עבר הסופר הגרמני המפורסם היינריך בֶּל בכפר דְרוֹבֶה הסמוך לדורֶן וראה שם בית קברות עתיק, עם מצבות שונות מאלה שרואים בבתי קברות ברחבי גרמניה. קברים ללא צלבים וכתובות בכתב לא מוכר. זה היה בית קברות של יהודים, אמרו לו אנשי המקום. לשווא חיפש הסופר יהודים מהכפר שיספרו לו את תולדותיהם. אבל סקרנותו גברה והוא ערך מחקר גדול וכתב ספר על תולדות קהילת היהודים בכפר דְרוֹבֶה ובו פרש חמש מאות שנות היסטוריה של יהדות גרמניה. מתברר שכבר לפני ארבע מאות שנה ערכו תושבי הכפר פוגרום ביהודים שלהם. מוצאו של סבא מצד אבא של יוסי צור הוא מהכפר הזה, שברבות הימים הסתפח לעיר דורטמונד, שהתפשטה ואספה אותו אליה. בכפר ברינג האוזן שבדרום וסטפאליה, ערך יוסי מחקר על תולדות משפחתו מצד האמא. הוא מצא שם בבית העלמין מצבות שנשאו את השם אייכנגרין, החל מן המאה השבע-עשרה ושיחזר אחד עשר דורות של המשפחה. יהודי גרמניה אהבו בלב ובנפש את ארצם, את תרבותה ואת מורשתה. עד לעליית הנאצים היו היהודים משמנא וסלטא של האינטליגנציה ונטלו חלק בחיי המדע והתרבות של גרמניה. אבל הגרמנים מעולם לא "סלחו" להם את יהדותם ואפילו אם המירו את דתם, עוד דבק בהם ה"כתם" היהודי. מספר יוסי: האבא שלי, קרל שטיינוֶוג, היה פקיד גבוה בשרות הדואר הגרמני. בשנת 1930 הוא ניהל את סניף הדואר בעיר מַאיֶין, עם צוות של שמונים פקידים שסרו למרותו. אמא באה ממשפחה ציונית. היא הייתה חברה בתנועת 'בּלַאוּ וַויס', הייתה בהכשרה והתכוונה לעלות ארצה. כשהתחתנה, עניין העלייה נדחה, אך תמיד נשאר באופק. היא הייתה פעילה בהתנדבות בקק"ל ובחוגים הציוניים. עם עליית היטלר לשלטון בינואר 1933, בהיותי בן שבע וחצי, פוטר אבא מעבודתו ואף נאסר לכמה שבועות. הוא לא הועמד לדין כי הנאצים עדיין לא חוקקו את חוקיהם נגד היהודים. הם השתדלו עדיין לשוות מראית עין "חוקית" למעשיהם. מכיוון שלפי החוק אפילו לא יכלו לפטר אותו מעבודתו אחרי שלושים שנות עבודה בדואר, מינו אותו למנהל מחלקה בדואר בעיר קלן וכאילו אחראי על ארבע מאות פקידיו. באופן מעשי הוא ישב במשרד לבדו ולא היה במגע עם הכפופים לו. הוא ניצל את הזמן ללימוד עברית ו... ערבית. בשנת 1935 חוקקו הנאצים את חוקי נירנברג, שמנעו העסקת יהודים במשרות ממשלתיות. כעת יכלו לפטרו באופן חוקי ואפילו קצבו לו פנסיה ממשלתית, הכול לפי החוק. בגרמניה התגוררו אז כמה אלפי משפחות שהיגרו לשם מפולין ולא היו אזרחים גרמניים. הנאצים החליטו לגרש את כל המשפחות האלה חזרה לפולין. אספו אותם ופשוט זרקו אותם מעבר לגבול. הפולנים לא שׂשׂוּ לקבל בחזרה את היהודים, לא נתנו להם לנוע לתוך פולין והם חיו בתנאים נוראיים בין הגבולות. צעיר יהודי, הרשל גרינשפן, שמשפחתו עברה את הזוועה הזאת, הגיע לפריס וכנקמה, רצח ביריית אקדח את פון-ראת, המזכיר הראשון של השגרירות הגרמנית. בעקבות הרצח, ערכו הנאצים פוגרומים ביהודים בכל רחבי גרמניה בתשעה בנובמבר 1938. הם ניפצו חנויות ובתי עסק ובזזו אותם, שרפו בתי כנסת ובתי מגורים וכל הרחובות מלאו שברי זכוכית נוצצים. הפוגרום זכה לכינוי "ליל הבדולח". בעקבות הפוגרום הזה נפקחו עיני רבים מהיהודים לראות נכוחה את מה שצופן להם העתיד בגרמניה הנאצית. כל האשליות שהנאציזם הוא בר-חלוף ושגרמניה תשוב לשפיותה, נגוזו. על סמך הפנסיה שקיבל, פנה אבא וביקש רישיון עליה לארץ ישראל, בציינו שהפנסיה תאפשר לו חיים בארץ, בלי ליפול למעמסה כל-שהיא על הציבור. את אחי הבכור אברהם שלח ארצה בעליית הנוער. הוא היה בן ארבע עשרה ונקלט בבית ספר "נתן" שבצפון תלפיות בירושלים, קרוב מאוד לארמון הנציב העליון הבריטי. פנייתו של אבא לעלייה לא נענתה, בטענה שמכסת העלייה מלאה. אחי אברהם, בחושיו החדים, הבין שגרמניה גוררת במהירות את אירופה למלחמה והחליט לעשות מעשה. הוא כתב מכתב לשכן שלו, הנציב העליון, וביקש ממנו שיתנו מיד רישיונות עלייה למשפחה שלו שנמצאת בסכנה בגרמניה. במכתב תשובה, החתום בידי מר אדווין סמואל, בנו של הרברט סמואל, הנציב היהודי הראשון בארץ ישראל, נאמר שאיננו יכול להיענות מיד לבקשה, כי יש פניות קודמות. בחודש יוני 1939, כתב במכתב שני שהוצאו למשפחה הסרטיפיקטים המיוחלים. בינתיים בגרמניה, "פרחו" מחנות הריכוז של הנאצים ואנשי אס. אס. והמשטרה, עם רשימות מסודרות של יהודים, פשטו על הבתים ושלחו את הגברים למחנות הריכוז. גם אבא היה כמובן ברשימה, אבל משום מה לא הגיעו השוטרים לדירה שלנו... לימים נודע לנו שבכל פעם שבאה המשטרה לאסור את אבא, היה שוער הבית אומר להם שלא כדאי להם לעלות לקומה הרביעית, כי הרי האדון שטיינווג כבר נאסר מזמן. צדיק אחד בסדום הרשעה. אני למדתי בקלן בבית ספר יהודי "יבנה". מנהל בית הספר היה נוסע לאנגליה ומשתדל לשלוח כיתות של ילדים לשם וכך הציל הרבה ילדים. אחרי המלחמה, כשביקרתי בבית הספר הזה בקלן, ראיתי על לוח הזיכרון לנספים את שמות הילדים בני כיתתי, שמות המורים ואת שם המנהל, שיכול היה להישאר באנגליה, אבל חזר לגרמניה כדי לנסות להציל, גם ברגע האחרון, את תלמידיו. הוא נשלח להשמדה בשנת 1942 יחד עם כל התלמידים והמורים של בית ספר "יבנה". ההורים חשבו שעִתותיהם בידיהם והם יכולים לתכנן את העלייה ארצה בלי להיחפז. הם הזמינו ליפט לאחסן בו את המשלוח של חפציהם וכרטיסים לאנייה שאמורה להפליג בשישה בספטמבר מנמל טרייסט. אבל המצב היה כבר קריטי. היטלר דרש מפולין את נמל דנציג, שחלק מתושביה והפולנים ופטרוניהם הצרפתים והאנגלים התחייבו שהפעם לא יהיו ויתורים. אחי אברהם האיץ בהורים לעזוב הכול ולצאת מגרמניה. בזכות קשרים עם הקונסוליה הבריטית בקלן, הצליח אבא לקבל ויזות מעבר לאנגליה. הקונסול הסכים לתת ויזות, אך לא כלל את הסבתא בחשבון. המשפחה סירבה לצאת בלי סבתא. לבסוף הואילה פקידה אחת לסדר ויזה גם לסבתא והמכשול האחרון הוסר. הוויזות הגיעו בשלושים ואחת באוגוסט. אבא השיג לנו כבר כרטיסי טיסה לשעה חמש אחר הצהריים. הותר לנו לקחת חמישים מרק לנפש. את המזוודות אמרו שישלחו בטיסה באה. נחתנו בלונדון בחצות הלילה עם מאתים מרקים שלא היו שווים הרבה. טלפנו לקרובי משפחה שגרו בלונדון והם נתנו לנו את כתובתם ואמרו לנו לקחת מונית על חשבונם. הם קיבלו אותנו בזרועות פתוחות וטיפלו בנו יפה, למרות שנפלנו עליהם כך בחצות הלילה, בלי הודעה מוקדמת. למחרת בבוקר, בסיור הראשון ברחובות לונדון, ראיתי בכל פינה את כותרות העיתונים זועקות: HITLER INVADED POLAND!!!. שאלתי את אבא מה פירוש המילה INVADED והוא הסביר שזו פלישה... אז התחוור לנו שהמזל הטוב שיחק לידינו: נחתנו בלונדון שלוש שעות לפני פרוץ המלחמה, בטיסה האחרונה וזאת בזכותו של ילד בן ארבע עשרה שפעל בתושייה ועשה הכול כדי שמשפחתו תנצל. כעבור חודשיים החליטה ממשלת אנגליה לפנות את כל הילדים מלונדון. אני הגעתי למוסד לילדי פליטים בכפר קרוידן. האווירה שם הייתה נוראה. הילדים הסתובבו שם מבלי לדעת דבר על גורל הוריהם. העסיקו אותנו שם בעבודה ובלימודים וכך התוודעתי לראשונה לעבודה בחקלאות. הוצאנו סלק סוכר בידיים מהאדמה הקפואה. קיבלנו יבלות אבל גם עשרים פנס לשעה. משכורתי הראשונה. בפברואר 1940 התארגנה קבוצת יהודים, שנתקעו באנגליה בגלל המלחמה ושהיו להם סרטיפיקטים לעליה. הפלגנו מנמל ניו הייבן, נמל קטן בדרום אנגליה. חצינו את התעלה בשיירה מאובטחת לעיר דְיֶיפּ שבצרפת. למעשה היינו אזרחי ארץ האויב, כשצרפת במלחמה איתה והיינו נתונים להשגחה תחת עינה הפקוחה של המשטרה. כך הגענו למרסיי ועלינו על האנייה הצרפתית "פַּטְרִיָה", אותה אנייה שעתידה לטבוע בנמל חיפה. היא הובילה חיילים וסוסים לנמל בּיזֶרטה שבתוניס ועמדה להמשיך משם לבירות. היה זה מחזה מיוחד לראות בביזרטה את הסוסים מפרפרים באוויר, בתוך המנשאים המיוחדים של מנופי הנמל שפרקו אותם. הגענו לבירות ומשם באוטובוס ערבי לראש הנקרה. שם כבר חיכה לנו אחי אברהם. הגענו לארץ ישראל. ראיין וכתב: שמעון אגסי. (שובעלון 22 ; ינואר 2005) . דברים באזכרה ביום השנה לפטירתו של יוסי דברי עמיקם אבא שלנו – דברים על הקבר אבא, עברה שנה בלעדיך ואתה חסר לנו מאד. לא זכית לרקוד בחתונה של נכדך הבכור, ניר, אך אימא מילאה את החסר ורקדה בשביל שניכם. לעומת זאת, אבא, זכית לדברים רבים. אני אמנה רק שלושה. זכית לגדל משפחה נהדרת. שבט למופת. עם אימא ביחד, כמובן. המשפחה שלנו, בניך, כלותיך ונכדיך, שהייתה לך מקור לגאווה, היא באמת משפחה מיוחדת במינה. ואני אובייקטיבי לגמרי. זכית להיות שותף בהקמת המדינה. עם אימא ביחד. 2000 שנה חיכה לזה העם היהודי, והנה, אתה זכית לראות את עם ישראל מתקבץ במולדתו משבעים גלויות, מקים מדינה לתפארת, עם כלכלה פורחת, עם קליטת עלייה, עם מוסדות מתפקדים, עם שפה שהייתה רדומה במשך דורות, וכל זה בלי שיהיה לנו רגע אחד של שקט מאויבינו מסביב. אתה, אבא, היית כאן ברגע הנכון והיית שותף לתהליך היסטורי זה, שעליו יכלו רק לחלום דורות על דורות של יהודים. זכית להיות שותף פעיל בהקמת קיבוץ. עם אימא ביחד. אחד הניסיונות החברתיים המעניינים ביותר במאה העשרים. ניסיון שפרץ דרך ושהתווה כיוון לפני קום המדינה ואחריה. זכית להיאבק על דמותו של הקיבוץ ועל דמותה של התנועה הקיבוצית. ראית בבהירות רבה את תפקידו של הקיבוץ ואת תפקידו של חבר הקיבוץ. היית נאמן לדרכך ולעקרונותיך תמיד, גם אם לא תמיד עמדת במרכז הקונצנזוס. ויותר מכל, אבא, זכית להיות מודע לכל זה. היית צלול עד יום מותך. כל הזמן חזרת ושיננת לנו עד כמה אתה רואה את עצמך בר מזל שזכית לכל אלה. וגם אנחנו זכינו. זכינו לאבא מדהים שאין, לא היה ולא יהיה כמוהו. . דברי אחאב רון יוסי שלי, מדי פעם, בעיקר בלילות, אני מרים מבט לשמים המלאים בכוכבים ונזכר ביוסי. זיכרון מגיל תשע או עשר בערך. אני ילד והוא איש מבוגר, הנדמה לי כאיש הכי חכם בעולם. אני לא אחד ששואל אלא מקשיב לשאלות של אחרים ולתשובות של יוסי. והוא בתשובתו, לוקח אותנו, הילדים, למסע קסום בין כוכבים. בדיבור עם המבטא הגרמני, מתגלגלים על לשונו שמות כמו קסיופיאה, אנדרומדה, יופיטר ונפטון. הירח הופך מגוף מואר בשמים לגורם שמימי, עם מסלול סביב כדור הארץ ומכתשים שנוצרו על ידי מטאוריטים. השמים והחלל מתחברים לסיפור היסטורי ששזורים בו אנשים ענקים כגלילאו, כיוהאנס קפלר, כטיכו ברהה וכקופרניקוס. ואנחנו, הילדים, בולעים בשקיקה את הסיפורים בעודנו מביטים בפלקט על הקיר שעליו מצוירים כוכבי הלכת וצבירי הכוכבים המרכיבים את המזלות. לא אגזים אם אומר שיוסי, באהבתו לאסטרונומיה ולחלל, טבע בי את הרצון לדעת עוד ועוד על כל הקשור לפיסיקה של העולם סביבנו. אני זוכר שבהיותי סטודנט לאסטרופיזיקה בבן-גוריון ישבתי אִתו מספר רב של פעמים בחדר האוכל, מספר לו איך למדתי לחשב את גודל שביל החלב בעזרת קרינת ה- 21 ס"מ שנפלטת בספין 1/2 של האלקטרונים והוא מתקן אותי שבעצם מדובר בספין 1/2-. זיכרון נוסף עולה בי בכל פעם שאני נוסע למילואים. הנה אני טייס צעיר, בונה את תחילת דרכו בחיל האוויר ומנסה לעשות זאת עם היותי קיבוצניק הגר בעיר תל אביב. ויוסי הממלא את תפקיד הגזבר ביסודיות האופיינית לו, מזמין אותי לפגישה ומספר לי שהוא לא הסכים שיתנו לי רנו ארבע ישנה אלא רכב חדש, כדי שדבר לא יפריע לי בדרכים הארוכות בין הטייסת לקיבוץ. אני זוכר כמה התרגשתי והודיתי לו על העמידה הזו, האיתנה, לצִדי. בשנים האחרונות מצאתי את עצמי יושב אִתו בחדר האוכל וכמו תמיד, השיחה זורמת. הוא מתעניין במה שקורה ב'מפעל', כך הוא קרא לנטפים. אני מספר לו על עבודתי, על הנסיעות הארוכות בארץ ובחו"ל ועל הנושאים שבהם אני עוסק. הוא מקשיב לי בתשומת לב, ובדרכו הייחודית לוקח את השיחה למקומות חדשים ומעניינים. והנה אני, כבר בן חמישים ועדיין הילד שמאזין ושותה בצמא את דבריו. בכל פעם שאני עולה לחדר האוכל, בפנייה בשביל ליד גן תות אני מסיט את מבטי שמאלה ומחפש את יוסי האמור להגיע בצעדו האיטי והמוכר במעלה הדרך מצומת פיק. יודע שהוא כבר לא יגיע ובכל זאת מחכה. אולי שוב נוכל לשבת בחדר האוכל, אני אקשיב והוא יוביל אותי בשיחתו בדרכיה הנפלאות של הפיזיקה.. דברים באזכרה ביום השנה החמישי לפטירתו של יוסי דברי אורי צור שלום לכולם. אנחנו מציינים היום חמש שנים לפטירתו של יוסי. יוסי היה עבורי כמו מגדלאור – גבוה, חזק, בטוח ומאיר את הדרך. אני בטוח שלכל אחד מאתנו שהכיר את יוסי יש הרבה פינות חמות בלב אליו, הרבה זכרונות טובים, הרבה דברים שהיה שמח לספר ליוסי, לשוחח איתו ולשמוע את דעתו. המשפחה עברה בשנים אלו הרבה שינויים שחבל שיוסי לא השתתף בהם, כגון: 4 חתונות, 4 נינים שנולדו, המשפחה שגדלה והצטרפו אליה: טל, שירה, נופר, חמוטל, נועה, שליו, תמרה, נעמי וכרם ועוד דברים רבים שקרו. דמותו ונוכחותו של יוסי מלווים אותי כל השנים והוא היה דמות משמעותית במיוחד עבורי כל חיי. עדיין אני מרגיש פעמים רבות את חסרונו ויש בי את העצב והכאב ששוב לא אפגוש את נוכחותו המלאה ומלאת החיים. אפיין את יוסי: הסקרנות, ההתעניינות והידע הרב שהיה לו. אפילו עכשיו כשקראנו את המכתבים של אביו קרל כשהוא מספר על החוויות של להסתובב עם יוסי בלונדון ואיך יוסי למד להכיר במהירות את העיר הגדולה. יוסי היה כמו בור סוּד שלא מאבד טיפה וזוכר את כל מה שראה ושחווה גם אם זה קרה עשרות שנים קודם – הוא סיפר את זה כאילו זה קרה הבוקר. יוסי למד כל חייו. למד מתוך עניין, סקרנות והנאה – מרבית הזמן בלימוד עצמי. תמיד ביסודיות הייקית שלו ובאהבת הלימוד. אני זוכר את השמחה שבה היה מקבל את המשפחה שלנו בכל ביקור בשובל, את השמחה שלו על כל שיחת טלפון ואת התחושה עד כמה המשפחה חשובה לו ועד כמה הוא גאה בה. יוסי ידע לקבל אנשים קבלה מלאה ללא ביקורת ועם הרבה הערכה ותודה. אני זוכר באהבה את כל הטיולים והאירועים איתו ועד כמה הוא ביטא בהם את אהבתו ואת כישוריו הרבים. יוסי אהב מאוד את המשפחה הקרובה והרחבה והיא הייתה תמיד כמו עוגן בשבילו. הסיפור שבו המשפחה לא עוזבת את גרמניה עד יום לפני פרוץ מלחמת העולם וכך מסכנת את חייה אבל לא מוכנה להשאיר את הסבתא של יוסי בגרמניה נראה לי כסיפור מכונן על המחויבות העמוקה למשפחה. הקשר העמוק והמשמעותי: להוריו, לאברהם אחיו, לאילנה, לילדים ולנכדים שלו אפיינו אותו ולכולם הוא ביטא אהבה ונתינה ללא גבול. אני זוכר את ההתרגשות הרבה והכבוד הרב שליווה כל ביקור אצל אמו מרתה או אחיו אברהם. יוסי היה אדם מוכשר במיוחד בעל כמות רבה של תחומי: לימוד, עניין וידע. כל אחד מאתנו הנוכחים כאן והרבה אחרים שהכירו את יוסי קיבלו ממנו מתנות רבות ושונות. אפיין אותו היותו אדם חוקר רחב אופקים – מידע מופלג באסטרונומיה, עצי משפחה של 13 דורות, ... וגם הקפדה על פרטים קטנים – אני זוכר אותו משוחח על צורת הניקוד של מילה או חריזה נכונה של שורה בשיר שתרגם. יוסי היה יזם בנשמתו. אם זו הנגרייה שהקים מאפס ושניהל בקיבוץ אילת ואחר כך בשובל, או המפעל לעיבוד שבבי שהקים מכלום או המועצה האזורית שהוא העביר אותה למקומה הנוכחי, הקמה של החברה הכלכלית של המועצה האזורית ועוד. אני זוכר דברים שיוסי סיפר לי על הקשיים, הלבטים, ההתמודדויות, השמחות על ההצלחות שהיו לו או האכזבה מדברים שפחות הצליחו בכל אחד ממשימות אלו. בתור עובדה – הנגרייה ובניין המפעל עומדים עדיין והמועצה האזורית פועלת במקום שאליו עברה לפני חמישים וחמש שנים. זכור לי ביטוי שהוא נהג להשתמש בו הרבה מבצע מזו"ט – מהר, זול וטוב כביטוי לניסיון שלו לעשות את כל התפקידים שלו בדרך זו. בכל דבר שהוא עשה היה תמיד שילוב של: מחשבה מעמיקה, מקוריות, התמסרות מוחלטת, יסודיות, יחס של אהבה עמוקה, תעוזה, לימוד מתמשך, יכולת הסתכלות גם בהיבט הרחב וגם בפרטים הקטנים, יחס אישי ואנושי לאנשים שאִתם עבד או להם נתן שרות והכול נעשה בצניעות ובשקט פנימי. קיבוץ שובל, שהקמתו ופיתוחו היו במרכז תשומת הלב של יוסי במשך מרבית חייו וחברי הקיבוץ שהיו חבריו לדרך במשך 66 שנים יצרו ביחד יש מאין – מקום ירוק ופורח בעל חשיבות בהיסטוריה של מדינת ישראל. אני מסתכל בהשתאות ובהערכה על כל השנים האחרונות, בחייו – על שפע התחביבים ותחומי העניין שהוא פיתח, איזה אדם ברוך כישרונות הוא היה. כדוגמה אני מסתכל על עצי המשפחה שהוא טיפח ואיך הוא הגיע דרכם לאנשים רבים. למקומות רבים שאליהם נסעתי בארץ הוא אמר – כאן יש לנו את קרוב המשפחה הזה והוא ישמח אם תבקר אותו או כשנסעתי לאנגליה הוא נתן לי כתובות של קרובי משפחה שלא הכרתי ושעם חלקם אני בקשר עד היום. אני בטוח שלכל אחד מהנוכחים כאן ושהכיר את יוסי יש פינות חמות בלב של זיכרונות יפים ומשמעותיים. אני מצטער שהוא לא זכה להכיר את: הכלות, הנינים, החברות של הנכדים ולא זכה להמשיך וללוות את כל אחד עשר הנכדים שלו, הכלות והבנים בהמשך דרכם בחיים ולהמשיך לתמוך ולקיים את הזוגיות היפה עם אילנה. אילנה – אני יודע שעיקר הקושי של לכתו של יוסי נופל עלייך ומאחל לך שתמשיכי למצוא כוחות, עניין וטעם גם בחיים בלעדיו. אני שמח שהתחילו ללמוד אסטרונומיה במוסד ויש המשך לתחביב ואהבה זו שלך. יוסי אני מודה לך על כל השפע שיצרת, על השנים הרבות של: אהבה, חום, עזרה ודוגמא אישית שנתת לכולנו. יהא זכרך ברוך.
אורי 23.11.2016 . דברי איתן (נכד) פעמים רבות יוצא לי לדבר עם תלמידי על מקורות השראה. על אותם מעשים, רעיונות ואנשים שפועלם משפיעים עליהם ומתווים את דרכם. לרוב, שיחות אלו מתגלגלות לבחינת מעשיהם של דמויות ציבוריות מפורסמות. אנו מחפשים אנשים ישרי דרך וצנועים. אנשים חולמים שפועלים לממש חלום אישי וקולקטיבי, אנשים ששואפים לבנות את עצמם ואת החברה שסביבם ביחד. אנשים שדבקים בחלומם ושמוכנים לשלם בעדו מחיר. אנשים שביום יום שלהם ממשים את רעיונותיהם ואת אהבתם. כשאני מקיים את אותו בירור עם עצמי בוודאי שסבא יוסי נמצא שם. כל כך הרבה רעיונות שהנחו את יוסי ואופן מימושם במעגלים השונים שבהם נכח, מהווים עבורי מקורות השראה ממש. - יש ללכת עם האמת שלך ברוח גבית ויש לשמור עליה גם כשהרוחות משתנות. - יש לנסות לבנות חברה אוטופית בתוך הגדר ויש להרחיב אותה אל מעבר לכביש. - יש להקים מפעל ולעמוד בראשו ויש להקים מפעל ולדאוג לאחרון הפועלים. - יש לדאוג למיצוי זכויות אישי ויש להלחם למען עשיית הצדק ותשלום פיצויים עבור אחרים. - יש לאהוב חקלאות ויש לדעת בדיוק כמה מילימטרים של גשם ירדו בכל רגע נתון. - יש לאהוב שירה ויש לתרגם שירה ומחזות מגרמנית. - יש לאהוב תנ"ך ויש לדקלם פסוקים שלמים על הר סיני. - יש לאהוב שח ויש להפוך את המשחק לכלי חינוכי של ממש. - יש להיות פנסיונר ויש להתנדב לחליבה בגיל 80+. - יש להתעניין בכוכבים ויש לבנות עם הילדים שלך מצפה כוכבים ולהדביק באהבתך לדבר את כל הסביבה. כמה הייתי רוצה לקיים שיחה איתך, יוסי, כאדם בוגר, על מקצת מחשבותיך ומפעלי חייך. מתגעגע מאוד. . מרטה סבג – דברים באזכרה ליום השנה החמישי לפטירתו של יוסי אני רוצה לתאר בכמה משפטים סיפור אחד ששמעתי מפיו של יוסי. זה היה לפני הרבה שנים, כשבחדר האוכל שלנו עוד הגישו גם ארוחת ערב. פעם, באחד הערבים, כשמשה ואני עלינו לאכול, ראינו שליד שולחנם של אילנה ויוסי נותרו עוד שני מקומות פנויים. רצינו מאד לשבת לידם ולסעוד איתם. פחדנו שיתפסו לנו את המקומות הטובים האלה ולכן מיהרנו לשים את האוכל על המגשים שלנו והלכנו ישירות לשם. כך התמזל מזלנו, ובמשך תקופה ארוכה ישבנו וסעדנו בחברתם הנעימה של אילנה ויוסי ובנוסף לזה זכינו לשיחות מעניינות והקשבנו לסיפורים המיוחדים של יוסי. בערב חורפי אחד, כשסיימנו לאכול את המרק החם והטעים ועוד מיני מטעמים שונים, יוסי פתח בשיחה. וכך הוא אמר: "כעת אני אספר לכם על אירוע אחד מתקופת הילדות שלי". וזהו הסיפור – "בבית הורי כשחגגו לי את יום ההולדת של שש השנים נכנסה לפתע השכנה וביד מתנה קטנה עבורי, ארוזה להפליא. ברוב התרגשותי הסרתי מיד את העטיפה, כי סקרן אותי מאד לראות מה קיבלתי. כשראיתי שהמתנה באריזה היפה הייתה סדרה של רביעיות קלפים ובהן הקבוצות והשמות של הכוכבים, התמלאתי באושר רב. מאותו היום התחלתי להתעניין ברצינות במדע של הכוכבים ובחקר מבנהו של היקום. הסינים אומרים שכל מסע ארוך מתחיל בצעד אחד קטן. מאוחר יותר נוכחתי לדעת שהצעד הקטן שלי התחיל עם מתנתה של השכנה, והתפתח אחר כך, למסע ארוך בכל שטחי האסטרונומיה" וכאן נגמר הסיפור. לסיום, אני רוצָה לומר – שמאד-מאד אני מתגעגעת לארוחות ערב אלה ובעיקר לשמוע את דברי הטעם הרבים של יוסי זיכרונו לברכה. 23.11.2016 . דברי אחאב רון פעם, לפני הרבה שנים, חיינו היו פשוטים ויפים. עם משחקי הילדות התמימים וסקרנות אין-קץ, בין בתי הקיבוץ הלבנים ושבילי הבטון עם החריצים והצורות עליהם. דשאים עצים, ואנשים. היינו הילדים של הקיבוץ, ולכל אחד מהמבוגרים סביבנו היה המאפיין הייחודי לו. נמוכים וגבוהים, רזים ושמנים. פטפטניים ושתקנים, עמי ארצות – וחכמים, היודעים לספר את סודותיו הכמוסים של העולם. ובין אלו, בקומתו הגבוהה ובלוריתו המיוחדת, בלט יוסי צור. בעבורנו הוא היה אחד ומיוחד. רצינו רק לשבת שעות סביבו ולשמוע עוד ועוד על הפלנטה שלנו, על כוכבי הלכת, על המאורות הגדולים ועל היקום הרחב. בסיפוריו הנה היינו לצִדו של גליליאו במגדל, צופים בכוכבים. ישבנו ליד ניוטון וחיברנו תפוח שנופל מהעץ אל מילים קסומות כמו גרביטציה וכוח צנטריפוגלי. לרגע היינו שם יחד עם טיכו ברהה, יוהאנס קפלר וכל הפיסיקאים הגדולים, מגלים את צפונות התבל כולה. אני זוכר לילות בצריף המִצפה, עם הקירות המכוסים פלקטים ועליהם הכוכבים והמרחקים העצומים ביניהם, שהדעת אינה תופסת. איך בחרדת קודש היינו, אחד אחר השני, עולים על קצות האצבעות להביט דרך עינית הטלסקופ אל כוכב נוגה הזוהר, מאדים הכתמתם, ובשיא הלילה – אל הטבעות המדהימות של כוכב שבתאי. ימי ילדותינו חלפו, ונעורים באו. והנה אני בשכונת שובל ב, עוצר את יוסי לשאול על מאמר שקראתי בעיתון המדעי, שותה בצמא את הסבריו. תמיד בשפתו המיוחדת, עם המבטא שאותו אהב להדגיש, מהלך בין הטיפות, נשאר ברור ומובן, נזהר שלא להיכנס לנוסחאות המורכבות המתחייבות בתחום הפיסיקה המודרנית. קוונטים ויחסות פרטית וכללית הופכים פשוטים וברורים דרך הסבריו וסיפוריו. מתגייס, שנתיים עוברות להן, והנה אני כבר קצין צעיר, צובר ידע על עולם התעופה. בחופשות ובשבתות אנו נפגשים בשבילי הקיבוץ. יוסי תמיד מתעניין, רוצה לדעת על חיל האוויר, על המשימות והמערכות, והנה הוא הסקרן וכעת תורי לספר ולהוסיף לו ידע מאותו עולם שבו אני איש המקצוע. ילדות, נעורים ובחרות מוקדמת עוברים להם, אני כבר משרת בקבע ויוסי גזבר הקיבוץ. לא אשכח איך נעמד יוסי על רגליו האחוריות, כדי שאקבל רכב חדש לשימושי ולא את הרנו-4 הישן והמקרטע. זוכר אותו אומר לי שיהיה זה אך נכון להשקיע בקצינים הצעירים של הקיבוץ מעט יותר, כדי להגדיל את הסיכוי בבחירתם בקיבוץ בהמשך כדרך חיים. בסוף שנות העשרים שלי, אבא צעיר ולקראת הלימודים, אהבנו להיפגש בארוחת הבוקר, לשבת יחד, ולשוחח. מוצא עצמי תמיד יוצא מהפגישות עשיר בידע, חכם יותר, מצפה לפעם הבאה. בחירתי בלימודי פיזיקה באוניברסיטה, אני בטוח, הייתה נטועה עמוק בחוויות הילדות שלי. שם, מול שמי הלילה, מביט בכוכבים, מאזין ליוסי ורוצה להבין איך כל העולם הזה באמת עובד. והנה אני סטודנט, ובימי שבת – בחליבות הערב או הבוקר, היינו נפגשים, מרכיבים יחד את מערכות החליבה על הפרות ומשוחחים על מה שלמדתי. חליבה של ארבע שעות עוברת ביעף, כשיוסי מספר על הנובל של איינשטיין, איך גילו שגלקסיית שביל החלב היא בכלל ספיראלית, ואני – שוב כספר הפתוח. שנות התשעים, אני מזכיר הקיבוץ ויוסי בא למשרד במקלט. חשוב לו לומר לי את דעתו על ערכי המקום, כדי שאתמוך בו. בבקשה לאפשר לאנשים המבוגרים לעבוד, לא לפטרם בתואנות התייעלות, ושחס וחלילה לא ניפול למלכודת הקפיטליזם הקיצוני. במפגשים האלו גיליתי כמה אנו דומים בתפיסת חיינו את המקום הזה, שהוא בין מקימיו ואני בין ממשיכי דרכו. שנות האלפיים. עולם ההשקיה המתקדמת מרתק את יוסי. ושוב אנו נפגשים על השבילים ובחדר האוכל. כעת תורו לשאול, ללמוד, סקרן כנער, חד מחשבה, רוצה לדעת את כל סודותיה של "נטפים". ואני מוצא עצמי שמח למפגש אִתו, וכמו תמיד יוצא עשיר יותר, יודע יותר. עולם הציור הוא תחום משותף לשנינו. עוד משנות השבעים, בשיחות הקיבוץ ובמפגשים, יוסי וחוברת הנייר, עם העפרונות, משרטט ביד אמן סקיצות ופורטרטים. אני זוכר יום שישי, לאחר תליית תערוכה מציוריי, הוא ניגש אלי, טופח בגאווה על כתפי ובעיניים בורקות מספר כמה הוא שמח לראות את היצירות. יוסי – איש רעים לשבת אִתו. חכם, כספר הפתוח, ערכי עד מאד, צייר אמן. אני שמח על המזל שנקרה בדרכי, לפגוש אותו כילד, ללמוד ממנו כל כך הרבה, לקבל השראה ולהיות שותף לדרך חיים. אני מוצא עצמי מדי פעם מביט בשמי הלילה, חושב על יוסי, ומתגעגע לעוד פגישה אִתו, כעל השביל, ברפת, או בחדר האוכל. חברים רבים היו וישנם במקום הזה, בשובל, ובשבילי – יוסי תמיד יהיה אחד, יחיד וכל כך מיוחד. . קישורים אישיים: לחץ כאן לאתרו האישי של יוסי צור | יוסי צור - מאמר של חנינא פורת |
הוסף |
|
|
|
|
|
|
צור יוסי | |