Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לצירקל בתיה ז"ל
(30/11/1924 - 05/06/2022)     (  -  )

.

הספדים בלוויה

רונה פוירינג, מזכירת הקיבוץ

בתיה לבית ליכובסקי נולדה בנובמבר 1924 בברסלאו, גרמניה. בת בכורה להוריה אסתר ויעקב ואחות לאברהם ולרבקה – זכרם לברכה.

בשנת 1933 קיבלו ההורים החלטה נחושה ואמיצה. המשפחה עלתה לארץ ישראל והתחילו חיים חדשים בעיר חיפה.

בתיה למדה רק שמונה כיתות של בית ספר עממי ונאלצה לצאת לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה, אבל המשיכה בפעילות בקן 'השומר הצעיר' ובהמשך השתייכה לקומונה שחלמה על הקמת קיבוץ חדש.

חברי וחברות הקומונה החליטו יחד בשנת 1944 שהקיבוץ יוקם במצפה הים בנתניה. יחד עם קבוצות חברים נוספות הוקם קיבוץ 'אילת-נתניה'.

בשנים ההן בנתניה נרקם הקשר בין שייקה ז"ל לבתיה ויחד הקימו משפחה. איריס נולדה ראשונה ואחריה משה, בת-שבע ז"ל ועלי.

לאורך כל שנות חייהם, היה לבתיה קשר משמעותי עם הוריה – הם נשארו "עולים חדשים" והיא הישראלית שהבינה איך מזיזים כוחות ופילסה להם את הדרך.

בתיה – בשובל הקמת את המתפרה. ידייך הטובות ותבונתך הובילו אותך לשלל תפקידים נוספים בחצר הקיבוצית – בית תינוקות, מכבסה, מרפאת שיניים וכמובן – הנהלת חשבונות שבה עבדת כארבעים שנה ושאותה ניהלת ביד רמה!

בכל הוועדות שבהן היית – אותן גם ריכזת. השתלמות, משק, מילואים, הלבשה, רכב, כספים ועוד. תמיד היית בראש – מכתיבה את התוכן ואת הקצב.

יכולת ההובלה והדומיננטיות שלך קיבלו ביטוי משמעותי בבית המשפחה – את היית אשת הביצוע והמעשה ושייקה השלים אותך בידע, ברוח ובבדיחות הדעת.

היית עוגן איתן לילדייך, לנכדים ולנינים שהתקבצו סביבך עד ימייך האחרונים וזכו ממך ליחס אישי ולתשומת לב לכל אחד ואחת מהם. יחס מיוחד היה לך לתינוקות המשפחתיים והשבט הגדל זיכה אותך בקטנטנים ששימחו את ליבך.

דעותייך הנחרצות, החריצות והדיוק – מהסריגה המסובכת בשלל דוגמאות ועד להנהלת חשבונות גרמו לכך שכאשר בתיה דיברה – כולם הקשיבו! אבל, מאחורי השריון הקשוח הייתה רגישות רבה וגם קריצה של הומור שאפיין אותך.

לאורך השנים חווית אובדנים קשים שכל אחד מהם הותיר צלקת קשה ומכאובים.

נפרדת מאחותך שנפטרה צעירה לאחר מחלה קשה.

הפרידה מיונתן ז"ל – נכד אהוב הייתה מכה קשה ביותר וגרמה לטלטלה משפחתית. את לא ויתרת והמשכת להתוות את הדרך.

שייקה לא התאושש ממותו של יונתן. את המשכת לנווט את המשפחה והחיים זימנו התמודדת עם מותה של בת-שבע בתכם. התנחמת בקשר הטוב עם משפחתה ובמיוחד עם שתי בנותיה, שלמרות פערי המרחק והשפה שמרתן יחד על קשר משמעותי וחם.

איריס, משה, עלי וכל בני ובנות המשפחה בארץ ובחו"ל – קיבוץ שובל משתתף בצערכם.

בתיה – נולדת בגרמניה, עלית לארץ כילדה וכל מה שרצית היה להיות ישראלית. להשאיר את הגולה מאחורייך – להשתייך למקום ולהרגיש חלק משמעותי בו וכך היה.

הקמת קיבוץ ומשפחה, בנית בית ומדינה. עשית הכול בצורה מוקפדת – לא ויתרת על ערכייך ועל עקרונותייך ונגעת בקרובים לך ברכות ובאהבה.

תמו חייך שהיו מלאי עשייה ופעילות – יהיה זכרך ברוך.

(קראה – בילי קורן)

.
איריס – הספד לסבתא בתיה

לא סתם שמעתם ברקע את השיר 'נומה עמק'. כמו את כל הדברים בחיים אמא שלנו רצתה תמיד לעשות בעצמה ולהחליט בעצמה. וזה השיר שביקשה ממני לשים בלווייתה והסבירה לי: "כשעלינו ארצה, גרנו בצריף עץ קטן בכרמל, מנותק מכל דרך, בלי חשמל, בחורף המים זרמו מן הגג על המיטות ושמנו סירים ודליים לאסוף אותם. היינו מאד עניים וההורים עבדו קשה, אבל כילדים הייתה לנו חוויה טובה של חיי משפחה קטנה חמימה." וכך סיפרה לי: "יום אחד טיילתי בסביבה באזור שיכונים של ישראלים ותיקים קצת מאיתנו ולפתע שמעתי מקומה גבוהה נשפך קול יפה של ילד שר באה מנוחה ליגע ...חשבתי שזה הדבר היפה ביותר שקיים בעולם. המילים על העמק, הטבע, הארץ שלנו שאותה כל כך הערצתי... ולזכר החוויה הזו אני רוצה להשמיע את השיר הזה... אחר כך חוויתי דרך התנועה את ההתיישבות בעמק, את היישובים בית אלפא ונהלל וזה היה עבורי מושא לאהבה ולהערצה. המדינה שלי שאותה כל כך אהבתי ".

מי שהכיר את בתיה יתקשה להאמין שהיא כזו נוסטלגית וציונית, כי הייתה לעתים מחוספסת ביחסיה עם אנשים ובכלל לא נוטה לנוסטלגיה. אבל בכל מה שנוגע לארץ, לקיבוץ, למשפחה היא הייתה כולה מלאת סיפוק ושמחה ממה שהיה לה. סיפרה לי שכשעלתה ארצה מגרמניה בגיל תשע התאהבה מיד בנוף הארץ ולא רצתה שידעו שבאה מהגולה. הוריה דיברו רק גרמנית וכך דיברה איתם אבל בכל מקום אחר דיברה רק עברית ורצתה שיחשבו שהיא צברית. זה היה חלום חייה, להיות צברית ישראלית. אמרה שלא התגעגעה בכלל לביתה בגרמניה כי הפחד כבר חדר למציאות שם ופה הרגישה כל כך חפשיה.

אז אחזור אחורה, הרבה אחורה, לספר על אמנו בתיה. היא עלתה ארצה עם הוריה ושני אחיה – רבקה ואדולף שעוברת לאברהם. השנה הייתה 1933, היטלר עלה לשלטון. העיר ברסלאו, יהודי צעיר קומוניסט ביקש מסתור ללילה או שניים בביתם של הוריה אסתר ויעקב. הם הלינו אותו והוא נסע. אחרי מספר ימים קיבלו ממנו גלוית תודה: "הגעתי לפראג, תודה שהצלתם את חיי ".למחרת, בעקבות הגלויה, הגיעו חיילים גרמנים לשאול על הגלויה. סבתא אמרה להם שנתנה לילדים לשחק עם התמונה היפה אבל באמת שרפה את הגלויה והם לא מצאו דבר אבל החייל האחרון שיצא מביתם אמר לסבתא שלא כדאי שבעלה יהיה בבית בשבוע הקרוב כי יבואו לקחת אותו לדכאו. סבא נסע באותו היום לברלין לסדר ניירות להגירה ולאחר ויכוח ביניהם – היא רצתה לחזור לפולין להוריה ולשבעת אחיותיה והוא לישראל, למזלנו, הפעם, אולי הפעם היחידה, דעתו קבעה ותוך שבוע הם יצאו באונייה אדריה לישראל עם שלושת הילדים. בהמשך, הושמדה כמעט כל משפחתה של סבתא. בתיה תמיד סיפרה לנו על הבובה שלא הרשו לה לקחת ושהיא כעסה מאד על סבתא בשל כך. פה מתחיל לבוא לביטוי האופי החזק העצמאי של בתיה. מה שהיא רצתה היא עשתה! בתיה הצטרפה ל'השומר הצעיר' והעריצה כל דבר שהיה קשור לתנועה. עזבה את הבית בגיל שמונה-עשרה לקומונה של 'השומר הצעיר' לאחר שכבר בגיל ארבע-עשרה התחילה לעבוד ולא למדה בבית ספר תיכון מחוסר אמצעים של הוריה. עבדה בבית חרושת נעמן קרמיקה כשלוש שנים. עברה עם חבריה לנתניה להכשרה לקראת הקמת קיבוץ ושם הכירה את בעלה הראשון חנן שהיה מהגרעין הדרום אפריקאי. לאחר תקופה לא ארוכה של נישואין החליטה שחנן לא מתאים לה, והיא כמו בתיה, עשתה מה שמתאים לה. היא התגרשה מחנן והתחברה עם שייקה אבינו ז"ל שהגיע עם החברים שהגיעו מבן שמן. שייקה אהב אותה מאד אבל סחב אחריו משא כבד של מות כמעט כל משפחתו, גדל כיתום בפולין ועלה עם אחיו ארצה בגיל אחת-עשרה. בתיה שהייתה נערה יפה ומחוזרת החליטה להתחתן אתו ולמשוך אותו החוצה מתוך המציאות הקשה שאליה נולד. כך סיפרה לי. והיא הצליחה. הם התחתנו כחודש לפני שנולדתי, עם טבעת של וילון וכוס מפלסטיק, מרדה בכל מה שהיו בו סממנים דתיים. בשבילה הדת הייתה גלותיות, משם באה ולשם בשום אופן לא רצתה לחזור. לכן, לפי אופייה, עשתה הכול נגד דרישות הדת למרות שהוריה היו דתיים ואולי דווקא בגלל כך. בהמשך נולדו לה משה, בת שבע ז"ל ועלי הצעיר. שייקה היה איש רוח שנתן בבית את ההגות והספרות ובתיה הייתה אשת המעשה. מגיל צעיר הייתה זו היא שהחליטה וטיפלה בהוריה וכשזקנו, הביאה אותם לשובל ודאגה להם. רבים שעומדים פה עוד זוכרים את סבא יעקב וסבתא אסתר.

בתיה רצתה שנקרא לה בשמה ולא אמא. ולמה? לא בגלל הקיבוץ, היא הסבירה לי שעבורה כילדה זו הייתה בעיה לקרוא להוריה פאפא ומוטי. אלה היו הוריה אבל היא לא רצתה לדבר גרמנית ואבא ואמא היה מלאכותי בעבורה. לכן חשבה שלקרוא בשמות זה הכי טוב, שמעה ילד של שכנים קורא להוריו בשמות וכך החליטה לעשות אתנו, ילדיה. אף פעם לא התחרטה על זה בגלל דעות הסביבה. זו הייתה דעתה וכך עשתה.

היא התמודדה עם מותו של שייקה אבינו שבו טיפלה עד יומו האחרון ועברה כאב קשה עם מותה של בת-שבע אחותנו. בגיל שמונים ושתיים עוד טסתי אתה לארה"ב לבקר את בת-שבע בסוף ימיה ונפעמתי מהכוחות של בתיה לחוות את החולי הנורא של בת-שבע ולאחר מכן לטוס בחזרה לארץ ולהמשיך בחיים.

בתיה הייתה אמא ברורה. מה שהיא רצתה היא דרשה ואמרה גם אם זה היה לפעמים לא נעים. היא ידעה לדרוש מה שמגיע לה וכך היו הקשרים שלה עם פרופסור זאגר, מנהל היחידה לטיפול נמרץ לב בסורוקה. דיווחה לו על מצבה, דרשה שיגיע כשהייתה מאושפזת, ביקשה את הטוב ביותר למען בריאותה ושמרה על קשר רציף אתו. אנחנו רק המשכנו את הקשר הזה כשכבר לא יכלה יותר לתקשר אתו בעצמה. נראה שטיפולו האריך ושיפר את חייה לא מעט כחולת לב.

כילדה חוויתי אמא חזקה, שלא מפחדת לומר דברים והיו לי חיים בטוחים בזכות הכוחות שהעבירה. גדלנו כולנו בשלמות עם החיים בארץ ובקיבוץ, שני הורינו בחרו ואהבו את הקיבוץ אבל גם נתנו חופש בחירה מוחלט בהחלטות על חיינו וכל אחד מאיתנו יצא לדרכו מי בארץ ומי בעולם הגדול.

זוכרת אותה בגן יושבת ליד מיטתי עם חצאית כחולה ארוכה עם קישוט לבן מסולסל בשולי החצאית. תמיד אהבה יופי ועסקה בכך כתחביב. עבדה בתחילה כתופרת של הקיבוץ, תפרה את כל הבגדים לילדים ולמבוגרים, הכניסה מכונת גזירה אוטומטית, תמיד אהבה שכלולים והליכה קדימה. בגיל שלושים וחמש עברה להנהלת חשבונות, אהבה את העבודה וגם שם הכניסה מחשוב וקידמה. כתחביב הייתה צלמת ופיתחה תמונות של ילדים ונוף. היא גם סרגה סריגה אמנותית וכולנו, ילדינו ונכדינו עוד זכו לבגדים מעשה ידיה. השתמשה בז'ורנלים בכל השפות, העיקר שיהיו הכי טובים ואכן, יצירותיה היו יפהפיות וישנן לנו עד היום.

עם האופי הנחוש והקשה לעתים שלה, היא הייתה אמא שדאגה לנו, לילדינו ולנכדינו. תמיד התעניינה ואירחה בביתה בשמחה. עד הסוף היו על השולחן ממתקים שאנחנו אוהבים ודאגה שתמיד יהיה מה לטעום ובמה לשחק לילדים הקטנים. היו לה שלושים ושישה נכדים ונינים והיא זכרה את כולם ורצתה לראותם ואנחנו זכינו לדאוג לה ולהיות אתה עד כמה שאנחנו יכולים והיא הייתה אישה שמחה עד סוף ימיה.

ברצוני להודות למישל שטיפלה בה בנאמנות אין קץ וספגה ממנה גם כעסים שידעה להתמודד אתם. תודה רבה מישל.

ולהודות לאורלי שעמדה אתי בקשר צמוד כל הזמן ולמרפאת קיבוץ שובל שטיפלה בה שנים רבות בנאמנות. לפרופסור זאגר שעמד מאחורינו בכל השאלות וההחלטות והשפיע על בריאותה בתמיכה רפואית ונפשית.

היי שלום אמא גדולה שלנו. נזכור אותך באהבה תמיד.

דברי נועם, בִּתו של עלי

סבתא בתיה שלנו,

יש כל כך הרבה דברים שאפשר להגיד עלייך, כל כך הרבה מילים לתאר אותך, את הבן אדם המיוחד, המדהים והחזק שאת. אבל כל מה שאני באמת רוצה הוא לדבר איתך, לנהל איתך עוד שיחה, לצחוק איתך, להתעצבן איתך ואז לצחוק עוד. זכינו להמון שנים איתך, אבל זה עדיין לא מספיק.

כמה מוזר יהיה לא לקבל ממך טלפון ביום ההולדת כל שנה, לא משנה הגיל או המצב. קשה להאמין לזיכרון הזה שלא הפסיק להדהים אותנו. זיכרון לימי ההולדת של כל הנכדים, למספרי טלפון גם שנים אחרי שאין שום סיבה לזכור אותם. יכולת להעמיד אותנו על טעויות בשמות או בתאריכים, גם בסיפורים מלפני חמישים שנה ויותר.

תמיד נתת לנו את התחושה שאנחנו הכי מיוחדים בעולם. ידעת בדיוק איזו גלידה אנחנו הכי אוהבים, איך להכין את הטוסט עם הגבינה הכי טעים. לכל ילד ונכד ידעת מה "חייב" להיות אצלך בארון בבית כשהוא מגיע. בימי שבת תמיד מילאת לי בעצמך כלי מלא בצקניות, כדי שאוכל לאכול בחדר אוכל וגם שיספיק לי לכמה ימים בבית. וגם תמיד התקשרת לוודא שבאמת הספיק לי לכמה ימים, ושאני אוכלת אותן ונהנית. מצוקת הבצקניות בשנים האחרונות היא נושא שכאב מאוד לשתינו, ונהגנו לדבר עליו ארוכות ובפירוט. אני מבטיחה להמשיך להיות לא מרוצה מהן בשביל שתינו.

סבתא, את באמת הבן אדם עם שמחת החיים הכי גדולה שאני, ואני בטוחה שגם עוד רבים, אי פעם הכירו. זה אחד הדברים שאני מקווה לקחת ממך. לקחת אושר והנאה אמיתיים מדברים קטנים כמו הציפורים שבנו קן על המרפסת או הפרח הלבן שפתאום פרח בעציץ על השולחן. אני זוכרת שפעם מצאנו לך אתר אינטרנט לשחק בו Mahjong שממש נהנית ממנו. התקשרת לספר שיש שם דמות קטנה של פנדה שמחייכת כל פעם שאת מצליחה במשחק ובוכה כשאת לא מצליחה, וחשבת שזה כל כך מצחיק, וכל כך נהנית מהדבר הקטן הזה. זו השראה. זה משהו אחד מבין רבים שאני מבטיחה לקחת איתי.

גם בימייך האחרונים המשכת לצחוק, המשכת לענות לנו שהכול בסדר כששאלנו. לרגע לא הפסקת להיות מי שאת, כמו שהיה לך חשוב. את כל כך עקשנית, לא היה ספק לרגע שגם בסוף, הכול יהיה כמו שאת רוצה. וזה מנחם, אבל לא מקל על הגעגוע. אנחנו מתגעגעים, ותמיד נתגעגע, ותמיד נאהב המון. אני אוהבת אותך, ואנחנו אוהבים אותך.

 




הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

צירקל בתיה



shoval abc
ab מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות