שרונה ומוות – 
שתי המילים לא מתקשרות.
יופי – חן – ואצילות. 
יפת מראה – ויפת נפש. ככל שמשפט זה יכול לבטא.
שרונה אדם חושב – שום דבר לא בא בקלות.
להבין – לרדת לשורשים של הדברים – ורק כך לקבלם. 
נאמנות – נאמנות לידידה – נאמנות לדרך חיים.
וחפוש אחרי שלמות.
להגיע לפסגה – ועוד פסגה, (האם אפשר?)
התנועה בחיפה – הדרכה, קומונה, כהכנה להגשמה בקיבוץ.
"אבא, כמה קמטים חרשתי אני במצחך." כותבת שרונה.
אבל משהחליטה על קיבוץ כדרך חיים עשתה זאת עם כל הלב. 
שרונה ביום העליה לשובל – קוראת את מגילת היסוד. מי כמוה ידעה לבטא את
רגשותינו ואת יום חג זה. 
שרונה כחלק מנוף שובל בשעות הבוקר המוקדמות בדרכה אל הלול – כששתי צמותיה
הכבדות צנופות במטפחת – שרונה הדואגת ללהקת האפרוחים הראשונה שהגיעה לקיבוץ. 
שרונה – כאם צעירה – כולה אושר. ולעיניה החומות הגדולות – כמו נוספה רכות. 
פסח! לובן המפות, פרחי בר על השולחנות, הנברשות המאולתרות מפיצות אור
רך – ושרונה בחולצה לבנה – פניה זוהרים – והיא חלק מיפי החג.
שרונה רצתה בחיים שלמים.
לא היתה מוכנה להתפשר. היא היתה גאה מדי. 
היא לא אומנה לכופף את קומתה. 
ומשבאה סערה בחייה – – –
היא כרעה ונפלה. 
וכך נזכור אותך שרונה – בכל יופייך ושלמותך.
ורק עץ ברוש זקוף וירוק ממשיך לעמוד ליד קברך – וצופה פני גבעת שובל
שכה אהבת. 
.
מתוך העלון (23.03.1951)

.