שרונה ומוות – שתי המילים לא מתקשרות. יופי – חן – ואצילות. יפת מראה – ויפת נפש. ככל שמשפט זה יכול לבטא. שרונה אדם חושב – שום דבר לא בא בקלות. להבין – לרדת לשורשים של הדברים – ורק כך לקבלם. נאמנות – נאמנות לידידה – נאמנות לדרך חיים. וחפוש אחרי שלמות. להגיע לפסגה – ועוד פסגה, (האם אפשר?) התנועה בחיפה – הדרכה, קומונה, כהכנה להגשמה בקיבוץ. "אבא, כמה קמטים חרשתי אני במצחך." כותבת שרונה. אבל משהחליטה על קיבוץ כדרך חיים עשתה זאת עם כל הלב. שרונה ביום העליה לשובל – קוראת את מגילת היסוד. מי כמוה ידעה לבטא את רגשותינו ואת יום חג זה. שרונה כחלק מנוף שובל בשעות הבוקר המוקדמות בדרכה אל הלול – כששתי צמותיה הכבדות צנופות במטפחת – שרונה הדואגת ללהקת האפרוחים הראשונה שהגיעה לקיבוץ. שרונה – כאם צעירה – כולה אושר. ולעיניה החומות הגדולות – כמו נוספה רכות. פסח! לובן המפות, פרחי בר על השולחנות, הנברשות המאולתרות מפיצות אור רך – ושרונה בחולצה לבנה – פניה זוהרים – והיא חלק מיפי החג. שרונה רצתה בחיים שלמים. לא היתה מוכנה להתפשר. היא היתה גאה מדי. היא לא אומנה לכופף את קומתה. ומשבאה סערה בחייה – – – היא כרעה ונפלה. וכך נזכור אותך שרונה – בכל יופייך ושלמותך. ורק עץ ברוש זקוף וירוק ממשיך לעמוד ליד קברך – וצופה פני גבעת שובל שכה אהבת.
