עבדתי עם מורדי לא מעט שנים. העבודה אִתו לא הייתה קלה, ולפעמים גם לא נעימה. עם הזמן למדנו איך לחיות עם הקשיים של כל אחד מאיתנו.

מורדי היה אדם שנוי במחלוקת. מצד אחד היה בוטה ולא נחמד, ומצד שני עשה כל מאמץ לדאוג לעובדים שהיו כפופים אליו, או לאנשים שהיו בקשר אִתו.

הייתה לו דעה נחרצת ולא מתפשרת כמעט בכל נושא, והיה מוכן להתווכח עד אין סוף כשהוא עומד על דעתו ולא מתפשר.

מורדי היה שונה מרוב האנשים שהיו סביבו וכך גם רצה להיראות.

מורדי היה סקרן והתעניין בהרבה מאד נושאים, כגון גרמי שמים, נושאים היסטוריים והרבה נושאים חקלאיים, בעיקר גידולי שדה – חיטה ושעורה.

בכל אותם נושאים היה יושב שעות וימים, קורא ומברר אצל מומחים.

הידע הכללי שלו היה רחב ועמוק.

מורדי עסק בחקלאות וליווה חקלאים בחקלאות מתקדמת. חקלאות דרך מחשבים. דרך לוויינים.

עבדתי עם מורדי בגד"ש שנים רבות, אך מסלולי עבודתנו היו מקבילים ולכן לא פגשתי אותו בשיתופי פעולה יומיומיים.

הוא בפלחה, במיכון ומאוחר יותר במכון הזרעים, שאותו הפך במשך הזמן ל'חברת זרעי הנגב', ואני בשלחין.

בכל תחום שבו היה מעורב התבלטו תמיד כישוריו האוטודידקטים. העמקה יסודית בכל רזי המקצוע וחשיבה מחוץ לקופסה. שמו יצא למרחוק כבר-סמכא בשיטות עיבוד, במיכון, בזני חיטה ושעורה, בחדשנות בחקלאות מדייקת ובמכוני ניקוי ועיבוד זרעים.

קשה היה לעבוד אִתו בשל עקשנותו הרבה וחוסר יכולתו להתפשר, אך אולי זה היה גם יתרונו. הוא לא וויתר אף פעם עד שהדברים נעשו בדיוק, אבל ממש בדיוק, כפי שתכנן ושחזה.

הנושאים הרבים שבהם עסק הביאו את גד"ש שובל ובעיקר את הפלחה, למקום המכובד שבה היא נמצאת היום בהשוואה לכל משקי הסביבה.

באופן אישי פגשתי את מורדי כשהתחילו הדיבורים על מהלך השינוי. בהתחלה עסקנו בהבטחת זכויותיהם של עובדי הבית, כך שיקוימו על פי חוקי המדינה. בהתחלה זה לא היה מובן מאליו למי שעסקו בתחום ושהובילו את התהליכים. לי השגת העניין הזה הספיקה, אך לא למורדי.

כמתנגד גדול למהלך השינוי, אסף סביבו שותפים שחברו לקבוצת פעולה כנגד המהלך. הוא למד את הנושא לעומקו ומשם הביא את טיעוני התנגדותו. בעקשנותו יזם פעולות רבות בניסיון לנטרל את המהלך, למרות שהיה מקובל על רוב החברים. הדבר הגיע עד כדי הגשת תביעה משפטית כנגד חוקיות ההחלטות שהתקבלו לאחר דיונים ממושכים בקיבוץ.

למרות שלא שיתפתי אתו פעולה במהלכיו אלה, ניסיונותיי הרבים לשכנע אותו שזה מה שהרוב הגדול של חברי הקיבוץ רוצים, יעצתי לו לשתף פעולה עם צוות השינוי. כך יוכל ל"משוך את השמיכה" לכיוון שאותו ייצג. חוסר יכולתו המוחלט להתפשר, מנע את המהלך הזה. תכונה זאת היא שהביאה לכך שמעמדו בקיבוץ לא אפשר לו ולנו ליהנות משלל כישרונותיו הברוכים גם בתחום החברתי, מתוך רצונו הכּן לפעול לשוויון ולצדק כפי שראה על פי אמונתו.

בשנתיים האחרונות ניסינו יחד לקדם את נושא שיוך הנכסים שהתבסס על ההחלטה שהתקבלה עם קבלת השינוי ושטרם בוצעה.

מורדי, כמו בכל נושא, השקיע את רוב זמנו, את מרצו ואת יכולת המחשבה בעניין וחיבר אותי לנושא, לאחר שהבין משיחותינו הרבות שהנושא יקר גם ללִבִּי.

ימים רבים ישב ותכנן תכנית שהביאה את כל המרכיבים שכללו חישובים כספיים, מצגות המבהירות את הנושא ומחזקות את טיעוניו, מפגשים עם עורכי דין ונציגי קיבוצים שעשו את המהלך. הוא הוביל ודחף בעקשנות את הנושא תוך גילוי דבקות מופלאה במטרה.

עיקר תפקידי היה לנסות להביא לניסוחים מתונים ועדינים יותר שיוכלו להתקבל על השומעים.

הצלחנו, לאחר שגיבשנו צוות קטן וקיבלנו תמיכה ציבורית, להגיע לשיח עם הנהלות הקיבוץ, להציג בפניהם את התכנית ולהוכיח את היתכנותה. בישיבות מורדי שלט בחומר הסביר וענה על כל שאלה שעלתה, בסבלנות רבה ועם מוטיבציה גדולה לשכנע את הצד שמנגד.

המצב המיוחד עם התפרצות מגפת הקורונה קטע את המשך המהלכים שתכננו.

מותו תפס אותי לגמרי לא מוכן. ידעתי שמצב בריאותו בשנתיים האחרונות לא היה מהמשופרים, את בקשותיי שיטפל קצת בעצמו, דחה בהינף יד. הוא לא שיתף באינפורמציה אישית אף פעם כך שאת המצב לאמיתו לא יכולתי לדעת.

צר וכואב לי מאוד על לכתו הפתאומי. חיינו בשובל לא יהיו כאתמול. מהלכים רבים שהיו מתוכננים לא יגיעו כנראה, לכלל מימוש, בלי מורדי האיש היקר והמיוחד הזה בנוף קיבוצנו, שלא זכה להערכה, שלה היה ראוי.

אשמור את זכרו לעד.

דודי

12.04.2020

דברים שנשאה ניצן, באזכרה ליום השנה

דוד שלי,

דוד שלי היה איש שונה. איש אחר.

הוא היה אחד שיכול להתווכח עם כל העולם. רק בשביל ההרגשה שהוא בדעה שונה ממישהו והוא תמיד היה בטוח שהוא צודק.

הוא היה מתווכח עם אבא שלו, עם אימא שלו, עם אחותו עם האחיינים שלו.

עם קיבוץ שלם. עם כולם.

הוא היה אנטי קונפורמיסט.

בחור בריא שתמיד ניסה לשכנע אותי לאכול רק בשר כל חיי. כי כך אהיה בריאה, כך אהיה חזקה. כמוהו.

אני אפילו לא זוכרת בן כמה הוא היה אבל הוא היה בסביבות השישים אם לא קרוב לשבעים.

אם לא בכלל עבר אותו. אף פעם אי אפשר היה להבחין בגיל שלו. הוא היה חזק כמו שור.

דוד שלי בחר לחיות בלי אישה. ובלי ילדים. אבל זה לא אומר שהוא לא הגשים את החלומות שלו. או לא היה מאושר.

כשהוא הראה לי את התמונות מחופשות הסקי שהוא אהב, העיניים שלו נצצו בדיוק כמו כשאני רואה מבט של בחור מאוהב.

דוד שלי אולי לא הראה, אבל הוא אהב. את כולנו.

הוא תמיד איחר לנו לארוחות והביא מתנות משונות אבל...

הוא היה מספיק בשביל כולנו.

בשביל השונים מאיתנו הוא אפילו היה יכול להראות כמו דמות להערצה.

זה היה הוא נגד כל העולם. נלחם על הדעה שלו. בערכים ובאמונות שלו.

לא היה אכפת לו מה אומרים. או איך כולם משכתבים את החיים.

הוא חי את החיים שהוא רצה לחיות. הוא כתב לעצמו את הסוף סיפור מהאגדות.

הסוף הזה לא היה נראה לאף אחד כמשהו שיש לו סוף.

ואז...

ואז פתאום, הוא... הוא נפטר. מדום לב. כנראה...

סתם כך, כשהיה על הספה המוכרת שלו וישן.

ככה בבום הבן אדם שהיה קופץ לנו מידי פעם בקיבוץ ואת הריח של המרצפות בבית שלו אני עוד זוכרת, הלך. נעלם.

עלה למעלה, ואני המון זמן עוד חשבתי שהוא יקפוץ לי שוב פעם לעין לאיזה רגע.

אף אחד לא האמין.

שמרדכי, האיש והזקן. פתאום נראה שככה... נעלם.

לרגעים אתה הזכרת לי את עצמי.

והיום אני אפילו כועסת שהיית כזה עקשני. לא נתת לנו להיות חלק מהעזרה שלך.

למרות שאני בטוחה שרצית שנהיה לפחות חלק יותר גדול מהחיים שלך, אבל לא אהבת לקבל עזרה

רצית להיות עצמאי.

ככה אהבת לחיות.

אולי אחרת היינו יכולים לצבור יותר חוויות.

אבל דוד. אהוב ויקר, שהרבה פעמים גם הפחיד והיה קר.

אתה מזכיר לי את עצמי עם השייכות שלך לשונות. למוזרות הזאת. לעקשנות.

אני קונפורמיסטית הרבה יותר ממך. אותי אנשים רואים כשייכת, אני עוד ילדה. אני עוד קטנה. אבל ללא ספק מזדהה.

אני לא יודעת אם נחקק לך הרגע הזה בראש כמו שלי הוא נחקק . אבל...

הרגע הזה שהשמעתי לך שירים, וניסיתי להראות לך כמה שאנחנו דומים. כמה שניסיתי שתראה כמה אני שונה. בדיוק כמוך. ואוהבת סגנון מוזיקה ישן. שאת הגֵן הזה קיבלתי ללא ספק ממך. השמעתי לך שירים ישנים שאני אוהבת, ולאט לאט התחלת להבין שאני מתחברת למה שאתה שומע. ואמא אמרה לי כל הזמן, ״עזבי ניצני, הוא אוהב רק את הביטלס, אין לך זיכוי... את אוהבת את מה שאת אוהבת. את לא צריכה על זה זיכוי."

אבל.. הנה, היום אני מוצאת את עצמי שנה בדיוק אחרי הבשורה הזאת שהלכת לעולמך.

רואה סרט שקוראים לו הביטלס. וזוכרת כמה הערצת. וכמה אני מעריצה.

לא רק את התכונה הזאת שקיבלתי ממך. ואת המוזיקה הכול כך מיוחדת וטובה ששמעת.

אלא אותך. אני נזכרת בך.

וברגע כמו זה, הדבר המושלם שהייתי צריכה זה אותך.

בדיוק אמרו לי לנקות את הראש ואמרתי ששכחתי איך עושים את זה.

אז הנה, הפעם, ולראשונה, נזכרתי בך וזה ניקה לי את הראש בשנייה.

לשבת פה על הספה ולשמוע מוזיקה טובה זה הדבר היחיד שאני צריכה.

ורוצה.

אני מתגעגעת.

למרות שלא היית חלק מאוד דומיננטי בחיים שלי. והיית דמות מאוד משונה.

אבל תדע, שדווקא בגלל זה, ודווקא בגלל שהיית מי שאתה.

לוחם צדק אחד

אני אוהבת אותך.