Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לכיתאין שי ז"ל
(16/09/1953 - 03/12/2013)     ( ז תשרי תשיד  -  ל כסלו תשעד )

שי, בנם של גבריאל ז"ל ונעמי, אחיו של בועז, אביהן של גוני ושל יולי. היה חבר שובל עד שנת 1991.

שי נולד בקיבוץ שובל בשישה-עשר בספטמבר 1953, בנם של נעמי וגבריאל, אח צעיר לבועז.

אביו, גבריאל, נהרג בתאונה בשדות הקיבוץ כאשר שי היה בן ארבעה חודשים בלבד.

שי גדל בקיבוץ בחברת הילדים ובהמשך למד במוסד החינוכי "מבואות הנגב". כנער היה אהוב מאד על חבריו והיה מלא שמחת חיים, שובבות וטוב לב.

התגייס לסיירת מטכ"ל ושירת שם כחובש. בתקופה זו בלטו יושרו, טוב לבו ואהבתו את הבריות ומשם צמחו לו חברויות נפלאות.

לאחר שירותו הצבאי שימש כאיש ביטחון בנציגויות ישראליות שונות וטייל תקופה ארוכה ברחבי העולם. לאחר מכן חזר לקיבוץ שובל, לעבודת האדמה שאותה אהב כל כך ושימש כמרכז הפלחה בקיבוץ.

באותה התקופה הוא נשא לאישה את גלי מאירי, חברתו מזה שנים ארוכות, ונולדו להם שתי בנות – גוני ויולי.

אל העבודה בשדות ואל לימודי החקלאות נשא עיניו עוד בהיותו ילד קטן והיה נוהג לומר שכאשר יגדל יהיה "יוגב קשיש". על כן היה ברור שאת המשך לימודיו יעשה בפקולטה לחקלאות. שי הצטיין בלימודיו בתואר הראשון והשני ועשה חייל כמדריך חקלאי ליוגבים. בתחילה כמדריך אזורי ובהמשך כמדריך ארצי.

בעבודתו השקיע שי את עצמו במחקרים כדי לקדם את גידולי השדה בארץ ובחו"ל. הוא השאיר אחריו 376 מחקרים בתחומים שונים של גידולי השדה שלאחר מותו קובצו בספר על ידי חבריו. בתחום החקר התבלט בסקרנותו המקצועית, בחשיבתו החדשנית ובנכונות לחקור ולנסות פתרונות שיש בהם היגיון לצד פריצת הגבולות.

שי נפטר בפתאומיות בשלושה בדצמבר 2013, בעיצומו של ניסוי חקלאי שנערך בחברת "גדות", והשאיר אחריו בני משפחה אוהבים וחברים רבים המומים וכואבים.

יהי זכרו ברוך.

 .
 שי כיתאין איננו
שי הוא בֶּנְ"כִּי שלנו – בן כיתה, אחד מתוך קבוצה, אחד משלנו! רק מי שגדל בקיבוץ יכול להבין כמה קרובים היינו, כמו אחים היינו. שמונֶה-עשרה שנים ותמיד תמיד ביחד – חיבור שמשאיר אותך שייך לתמיד...

אהבנו את שי כמו שהוא: על השקט שבו ועל הסערה הפנימית שהייתה בו. הרגשנו צורך להגן עליו מפני מי שלא הכיר את נסיבות חייו ולא ידע שאבא של שי מת, ואסור לדבר על זה. שי, הספורטאי הכי טוב והכי תחרותי בקבוצה, החתיך עם התלתלים והעיניים הכחולות שהתגייס ל"יחידה". הערצנו את היכולות שלו, את החוזק שלו. ידענו שהוא חבר אמיתי, שאפשר לבטוח בו בעיניים עצומות, שיעזור, שיעשה מה שצריך, ככה בפשטות, בצניעות ולסיום יחייך איזה חיוך קטן, ממזרי...

בסוף י"ב שאלנו: מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול, והוא, בשיא הטבעיות ענה – "להיות יוגב זקן!" והוא אכן הלך ולמד אגרונומיה ונהיה יוגב, אבל זקן הוא כבר לא יהיה... וזה כל כך עצוב...

שי - שייקה פייקוב, או בקיצור פַיְיקוֹ - ככה קראנו לו - מנהג קיבוצי ידוע לתת שמות חיבה לכל בֶּנְכִּ"י... נמשיך לאהוב אותך כפי שהיית.

חבריך מקבוצת ערבה

מתוך שובעלון 72, כסלו תשע"ד, דצמבר 2013
.

שי, שייצ'ו שלנו,

עברו שנתיים – וזה עדיין בלתי נתפס.

דווקא אני, שהיו לי הכי מעט שנים אתך, מדברת הפעם. כי הרי הגעתי אליכם, ל"ערבה". רק בכיתה י'.

אך בשלוש השנים, עד שסיימנו י"ב, היית בכל המובנים, מה שמכונה "חברי לספסל הלימודים". ישבנו זה ליד זה שלוש שנים ושרדנו את כל חילופי המקומות שנעשו בכיתה – ובאמת היינו חברים טובים.

הבוקר הייתי אמורה להיות בשני בתי ספר שאני עובדת בהם ולהשתתף בשני אירועים מיוחדים. הודעתי שלא אוכל לבוא.

אמרתי לאנשים: "תקשיבו, אזכרה לבן כיתה בקיבוץ היא כמו אזכרה לבן משפחה קרוב ותצטרכו לוותר עלי".

זר לא יבין זאת, אבל זה ממש כך, גם אם "שנות שי" שלי לא היו רבות כל-כך.

החיים האינטנסיביים יחד עשו את שלהם ויצרו קִרבה מיוחדת במינה.

האֵין גורם לגעגוע.

לא פעם אני חושבת עליך, נִזכרת במבט הקורן, בחיוך המבויש, בחוכמה, בהומור, בצניעות – ולא תופסת שאתה אינךָ.

בשנים האחרונות לא התראינו הרבה, אך כמו תמיד, כשאנחנו, בני ובנות "ערבה" נפגשים זה נראה כאילו התראינו אתמול.

היינו חכמים מספיק לתחזק את הקשר הקבוצתי שלנו במפגשים שערכנו אחת לחמש שנים ואני עדיין "אוכלת את עצמי" שלא הצלחתי לשכנע אותך להגיע למפגש האחרון.

אמרת שאתה מעדיף להיפגש במסגרות מצומצמות יותר – ואז הלכת מאתנו כל-כך בפתאומיות והשארת, אותי, לפחות, בתחושה של החמצה גדולה.

בני ובנות "ערבה" – צריך להיפגש יותר!

שי, אנחנו אוהבים אותך מאד. תמיד.

(סמדר צבן באזכרה במלאת שנתיים למותו)

.

דברי עמית באזכרה במלאת שלוש שנים לפטירתו של שי

יושב בתוכי ומחפש בנבכי לִבִּי מילים כדי להיפרד ממך.

שלוש שנים חלפו מאותו אחר-צהריים גשום. מאותו טלפון שקיבלתי מאמא שבישר על לכתך.

אותה מסורת משפחתית, כיתאינית, בלתי נגמרת, שבה הסוף מסתיים פתאום, בחטף, בלי הודעה מוקדמת. וכך, כמו סבך צבי, כמו אביך-סבי גבריאל, כמו אחי-אחיינך תום. ככה, נאמן למסורת המשפחתית, נעלמת.

וכך, לא די במה שאתה ואבא עברתם כילדים. לא די במה שאנחנו עברנו כילדים. כעת, גם גוני ויולי למדו איך לחיות עם הריק, עם הבור הגדול בעולם של לאבד אדם אהוב וקרוב – אבא, בן, דוֹד.

וסבתא שלי, כאילו לא די במה שעברה בחייה, כל יקיריה שאיבדה, איבדה גם אותך.

כשהגעתי לביתה עם ההורים, כששאלה מדוע באנו, פי נדם, נאלם, לא הייתי מסוגל לבשר את הבשורה.

אני חושב על חייך ועל חיינו ומחשבות וזיכרונות מציפים אותי.

זוכר ימים של קיץ וחופשים אצל סבתא בקיבוץ.

זוכר שהיינו באים אליכם לנתיב העשרה או למזכרת בתיה ושתמיד אפשר היה לסמוך עליך שתכבד עם מלוא הלב – הכיתאיני היחיד שעושה 'על האש'.

זוכר כשיולי נולדה ובאנו לבקרכם בירושלים.

זוכר אותך נוסע להביא את יונתן מהבסיס לאחר שתום נהרג. זוכר אותך בוכה בכי תמרורים על הספה בצריף שלנו. בכי שלא הבנתי אז, כילד, והיום אני מבין גם מבין.

זוכר שכשהיינו באים אליכם לארוחת שישי, וכשלגלי לא היה כוח לבשל, היינו זוכים להתכבד בשניצל ובצ'יפס המפורסמים של שי.

זוכר את ההומור העצמי שלך ואת ההומור על העולם ועל הדברים שכביכול לקחת בקלות, אבל לא.

זוכר אותך בתקופה הקשה שלך אחרי הפרידה מגלי ואחר כך, במשרד החקלאות מפציר בי לדאוג לעצמי ולפנסיה שלי ולצאת ללמוד ואני הרגשתי שאתה מדבר מתוך חרדה, מתוך פחד שאחז בך.

זוכר את שירותי ההסעה הבלתי נגמרים שנתת לבנות. השיא היה בהקפצה של יולי לחיפה.

זוכר את הימים, כשעזבת את משרד הביטחון וקדרות ירדה עליך ורציתי להגיד לך שהשתניתָ, שרואים שקשה לך. שהלחץ לא הולם אותך. שזה לא אתה.

וכשבאת לבקר אותנו אחרי שזוהר נולדה הפצרתי בך לטוס לצרפת וכל כך שמחתי שנסעת ושנהניתָ עם יולי. אני זוכר הרבה. בשנתנו בקנדה, אולי גם בגלל המרחק, הייתָ בלִבִּי רבות. רק שם עיכלתי שהלכת. רק שם הבנתי שהגיע הזמן להיפרד.

בציר הדורות שלנו שבו הלכתם גבריאל, אתה ותום, קווי דמיון מצטלבים באישיות ובהתנהלות שלכם בעולם.

דומים הייתם. אנשים בעלי יושר ויושרה. נאמנות עיוורת לאמת ולמיטב. בענווה ובשקט מובילים אחריהם רבים. אהובים מעל כולם.

פעם אמרת לי שהייתה תקופה שהלכת למשפט ושזה שינה אצלך את החשיבה. ובלבי אמרתי "למה לא המשכת?"

פעם אמרתי לך שחבר שלי, שעבד אתך ב'הזרע' התקשר אלי ושאל "מה הקשר שלך לשי כיתאין? הוא הדוד שלך?" התפלא, "אתה יודע שהוא שם דבר, מספר אחת בעולם החקלאות?". בפעם אחרת פגשתי באירוע חבר של חבר שלמד אגרונומיה ושאלתי אם הוא מכיר אותך. "מה, הוא דוד שלך?" שאל. ועיניו של הצעיר הקשוח נפקחו כאילו פגש סֶלבּ.

לֶקח לעתיד אני לוקח והוא תמיד לזכור ולהגיד. חבל לי שלא אמרתי לך כמה אתה חשוב ומשמעותי עבור כולנו, כמה אנו גאים בך, במי שאתה.

מאז שהלכת משפחתנו המורחבת אינה אותה המשפחה. חסרונך מורגש בכל פינה – בבית של סבתא. בארוחות שישי וחג, ביחסים בינינו.

אם יש משהו נוסף שאני לוקח עִמִי הוא לא לשמור את כאבינו, כאבי החיים, צפוּנים ונעלמים. גופך החזק לא החזיק את לבך הרגיש שעצר לו.

נוח עכשיו, שי.

אנו נשתדל ללכת, לזכור, לדאוג לַבנות ולזכור אותך. שנוכחותך תהיה עמנו תמיד.

 

מילים שאמרתי לך, שי, אהוב לבי עד יום מותך ועד בכלל,
אבי בנותי,

מול קברך, בשלישי לדצמבר 2013 בגשם עצום ורב שלא הפסיק גם כשאתה הפסקת, להיות.

בתעודת הפטירה שלך, שי, רשום-

"גבר בן 60 נמצא מת במקום עבודתו." שבע מילים - יבשות כמו רוח מזרחית בקיץ, סיכמו הסתלקותך , אתה שהיית בן הזוג שלי 26 שנה ואבי בנותי.

לא, בחנוכה הזה לא קרו לנו ניסים.

את הנר השלישי הדלקנו יחד ובנר הששי נהיה חושך. ואת החושך הזה עוד אף חברת סטארט אפ לא הצליחה לגרש. את החושך שמתים אהובים משאירים אחריהם.

לאחרונה החלטת לחזור לחקלאות ,בשבילך פירושו של דבר היה לחזור לחיים ושמחנו על כך מאד.

בצהרי היום בו מתת, כנראה עוד חיכית בסקרנות לחורף המתמהמה ואולי גם הבטת מעלה וביקשת מהשמים שיורידו גשם על האדמה שהיתה אהבתך הגדולה, שהיתה אהובתך , האדמה שהייתה חייך הטובים. מעכשיו הגשם ישקה את השדות וגם את קברך.

לזיכרונות יש נטייה לצאת ממחילותיהם כשמישהו מת אבל איזה זיכרון אבחר מ – 26 שנה? גם לא אמנה את מעלותיך - ראשית כי היית נבוך מכך ושנית כי כל מי שמכיר אותך יודע בדיוק איזה אדם היית ורשימות המכולת האלה לא יכולות באמת לתאר מהות, או חוויה אבל אני כן רוצה לומר שהיית איש אציל נפש ואני רוצה גם לומר שאין עוד אנשים כמוך. ולא יהיו.

הדבר שהיה הכי חשוב לי ולך זה שנתנו חיים לגוני ויולי - אהובות ליבנו, היקרות לנו מכל, ואהבת אותן כל כך ושמחת בהן מאוד, ואתה ומידותיך הטובות וכל מה שהיית, משתקפות בהן יום יום.

ועכשיו הבנות שלנו יתומות מאב שהיה יתום מאב כל חייו. וזה משא כבד מאוד בגיל כל כך צעיר אבל גוני ויולי יקרות ליבנו, אהובות שלי, אתן, עם הזמן, וקחו לכן את הזמן, תלמדו לחיות בשמחה גם עם החסר הזה. כי באמת החיים חזקים מכל וכי יש לכן שורשים חזקים וכל תאי גופכן מרופדים כל חייכן באהבה אין סופית.

גם אחרי שנפרדנו שי ואני, היתה בינינו ברית נצח שלא נאמרה ולא נחתמה אבל היתה ברורה לשנינו , אבל בחיים האלה בריתות לא מחזיקות והמוות הוא מפר בריתות ידוע.

אז עכשיו אתה שוכב כאן , איננו לגמרי, באופן סופי.

אתה שוכב כאן באדמת שובל ומסביבך השדות שכל כך אהבת ובהם ידעת ואהבת לחיות ובהם גם מצאת נחמה.

נוח על משכבך בשלום אהוב נעורי, אבי בנותי. אנחנו נזכור אותך וגם נאהב אותך תמיד.

גלי.



הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

כיתאין שי



מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות