|
|||||
. . הדסה בן-עמי – ביום השלושים ליונתן: להיכנס לחדר האוכל ולעמוד מול תמונתו המהממת ביופיו ובאופיו של יונתן הקוראת לאזכרה – לא מתקבל על הדעת. לא רוצים להיפרד, רוצים לדבר בו. כבר עבר חודש מאז האותיות השחורות הנוראות על לוח המודעות שהלמו בכולנו וזעקו את זעמנו ואת הכאב הנורא, הייתכן? ושיירה ארוכה בתוך ים של כומתות ירוקות. כל כך הרבה קרה מאז. היום, ביום השלושים אנחנו מול המצבה הטרייה יחד אתכם, משפחות צירקל ושנקר היקרות לנו כל כך על כל שלוחותיהן – ארבעה דורות, ובועז ומאיה – התקווה והמשענת. יחד אִתנו בלִבּנו גם נעמי ומשפחת כיתאין האהובה למודי כאב וסבל, חלק ממשפחת שכול ענקית של שבעים ושלושה קורבנות. איך אפשר להבין? יש לנו רק שאלות ותשובות – אַין. חמישים שנה של משפחת הקיבוץ. חיים משותפים שכולנו יחד חווינו את הטוב ואת הרע, את הקל ואת הקשה. והקשה מכול – קורבנות המלחמות הבלתי נסלחות – הורים קוברים את בניהם. בנים יקרים, בני המקום היפה הזה. עם אמונה שיודעים שעושים את הדבר הנכון, עם שורשים חזקים באדמת הארץ הזאת. יונתן הקורבן העשירי ותום כיתאין האחד-עשר של חיילינו מאז נפילתו של גדעון, הקורבן הראשון במלחמת השחרור, במאי 1948. הנכדים הראשונים למייסדי הקיבוץ – לבתיה, לשייקה ולנעמי. במשך חמישים שנה למדנו שאין חיים בלי מוות, ואין תשובות. במלחמה, כשבני אדם ניצבים מול בני אדם אין תשובות? יש רק הכרח וחוסר אונים? למה? איפה אנחנו ומנהיגינו? רק בזכות הלוחמים אנחנו קיימים? חמישים שנה בקיבוצנו היפהפה – התרחבו המשפחות, התרבו הדורות, גדלו העצים. הפכנו ליחידה חיה ונושמת, פורחת וצומחת. יצר החיים גדול מכל. הפצעים לא יגלידו לעולם. החיים דוהרים בקצב מסחרר ותמיד אנו זוכרים – בזכותם. הם הלכו קדימה וידעו לאן וידעו מדוע. כֻּלם, אחד-אחד, ידעו והתנדבו. פגשתי את יונתן בביקורו האחרון בשובל. תמיד הייתי שואלת אותו לשלומו. הפעם הוא בא מלבנון, עם פנים רציניים ועיניים יפות, מחייכות, ענה בכנות – 'מצוין, אני מרגיש טוב מאד'. לא הבנתי איך אפשר לחזור מלבנון עם תשובה כזאת, אבל שמחתי בשבילו והוקל לי. היה לי ברור שאם טוב לו במעשיו גם ההורים והסבים מרוצים. למדנו להכיר היטב את יונתן בחודש האחרון מתוך הרבה סיפורים ומקריאה בעיתונים. התמונה בחדר האוכל מבטאת את הכול. אפשר רק להתפעל מבגרותו, מאחריותו, ממנהיגותו ומהקשר הנפלא עם פיקודיו. והם באו בהמונים – אחוות לוחמים, רצו להיות יחד. סיירת צירקל איבדה את האבא שלה, כפי שהם אמרו עליו. הם מצאו בית פתוח וחם אצל סוזי ומשה – נוער נפלא, גאה ושמח. ראינו איך חיזקו את ההורים, וההורים בעוצמתם הקלו עליהם ועלינו את המבוכה. And we know how proud Jonathan always was with you, Mary and Shenk – not to be shy to take you to hisבית ילדים to show you his Kibbutz and his friends. He had dreams and plans and so did you for your first grandson – אנחנו פה, we are here for you and your dearest ones. אנחנו פה ולא נשקוט עד שיוגשם חלומנו שלנו ושל בנינו – השלום בארץ הזאת. זאת בוודאי הבטחת הדור הבא לך ולכמוך. .קישורים אישיים:
נזכור את כולם - משרד הביטחון | גלעד לזכרם - בני שמעון |
הוסף |
|
|
|
|
|
צירקל יונתן | |