|
|||||
. הספדים בלוויה . הספד על עצמי – כתב יהודה, קראה דנית
אני יודע שזה לא מקובל שבר מינן יישא הספד על עצמו. בדרך כלל, תפקידו הוא לשכב בשקט ולא לשמוע איך מהללים ומקלסים אותו. לו שמע היה, בדרך כלל, מזדעזע מההגזמות ומהעיוותים ומסמיק מרוב בושה. טבעו של העניין הוא שקשה לבר מינן להסמיק. מאוחר מדי. זהו גם המקרה הנוכחי. בהתחשב בשיקול רציני זה החלטתי לכתוב את ההספד בעצמי, מתוך ידיעה ברורה שמי שמכיר אותי הכי טוב זה אני. זה יהיה הספד ארוך, מה לעשות. אני מקווה שעברתי מן העול בלא סבל גדול מדי. אומרים שתהליך המיתה אינו נעים, אבל איני יכול לומר איך זה יהיה אצלי, ולכן אינני יכול לדווח על כך. ממילא ידוע לכל היסטוריון שעדויות בעל פה יש לבדוק על ידי הצלבה, אלא שבמקרה זה, זה עניין קשה. מאחר ואינני מאמין לא בעולם הבא ולא בכוח עליון, המסדיר את חיינו ואת מותנו, אני בטוח שמנוחתי לא תהיה עדן, אלא סופית. מילא. רק כמו שכנראה אמר הרצל, אל תעשו שטויות בזמן שאני מת – זה מכוון לבנות, בנים, נכדים ונינים, אבל גם לכל מי ששומע. בסך הכול היו לי חיים טובים, אין לי מה להתלונן. נולדתי כידוע בפראג, להורים שאהבו זה את זה וזו את זו אהבה גדולה – אוּלִי (ULY) וויקטור באואר. מאז שהייתי ילד ראיתי באבא שלי פחות או יותר את האלוהים שלי, עד היום הזה. אני נראה כמוהו, שפת הגוף היא זהה לגמרי, הקול שלי הוא קולו. אני פשוט מחקה אותו. לא הגעתי לרמתו המוסרית וחבל. בשנת 1943 דרשנו להתגייס לצבא או להגנה, אבל שכנע אותנו לעשות את הבגרות, וכך יצאתי לפלמ"ח בתחילת הקיץ של שנת 1944. אחרי שהשתחררתי למדתי שנה באוניברסיטה העברית ואחר-כך קיבלתי את המלגה היחידה שממשלת המנדט נתנה להודי במדעי הרוח ונסעתי לקרדיף שבווילס מצויד על ידי אמא במיטב הבגדים האירופאיים שלא התאימו באופן מוחלט לסטודנט בבריטניה בשנת 1946. עוד בשנת 1945 הייתי חבר במפלגת 'השומר הצעיר' למרות שבעצם גדלתי במפלגת הצופים והייתי אמור להיות בין מייסדי קיבוץ חצרים. במקום זה חזרתי לקרדיף להשליםBA ו- MA. עם חזרתי ארצה נחתתי בקיבוץ שובל בעשרים ושלושה במרץ 1952. הגעתי עם שושנה חכים. קווקי, שנולד יחד איתי בפראג קיבל אותי בשובל. גבריאל כיתאין שהיה סדרן העבודה בקיבוץ שלח אותי לעבוד בפלחה למשך שעות על המזחלת לערום ערֵמות קש. "אם יחזיק מעמד" אמר "יישאר". נשארתי. חיי בקיבוץ למשך ארבעים ואחת שנים היו טובים. הייתי רועה בקר, יעני, קאובוי, רפתן ונהניתי. את הדוקטורט עשיתי אצל פרופסור ישראל הלפרין בשנת 1960, על הפלמ"ח, כי הייתי משוגע. בשנת 1955 התחתנתי עם שולה וחיינו יחד שלושים וחמש שנים. גידלנו שתי בנות. עם אילנה חייתי עשרים וחמש שנים לאחר גירושיי. עבדתי הרבה מאד. עסקתי בפרשות הנוראות ביותר שהיסטוריון יהודי יכול לעסוק בהן ולולא המשפחה והעיסוק במוזיקה עממית לא הייתי יכול לעמוד בזה. גם כשהתחלתי לעסוק ברצח עם עשיתי זאת, קודם כול, מהטעמים המוסריים שקיבלתי מאבא שלי. הכרתי ראשי ממשלה, מלכים, נשיאים, נאמתי נאומים גדולים, שהרי לדבר ידעתי, והראייה היא הספד זה. ידעתי לבטא את עצמי. הכיבודים אכן דגדגו את האגו, ואשקר אם אכחיש זאת, אבל העיקר היה לקדם את הבנת הדברים וזה כלל גם את נושא רציחות העם. הייתי ממקימי קבוצה בינלאומית אשר עסקה בנושא להלכה וגם באופן פוליטי. IHRA -ו GAHAMA ומה נשאר אחר יהודה באואר? ערימה גדולה של ספרים ומאמרים. כל זה יישכח בסופו של דבר, כמו שכל דבר בעולם הזה נידון, בסופו של דבר, לכליה ולשכחה. נותרו חמישה ילדים בוגרים, שתי בנות שלי ושלושה בנים של אילנה, שמונה נכדים וארבעה, בהמשך יותר, נינים, וכמה אלפי תלמידים בארץ ומחוצה לה. אלה, אולי קלטו משהו ממה שניסיתי ללמד אותם, ושמא משהו קצת מעבר לכך. האם הייתי פטריוט ישראלי? ציוני? למרות שלא נולדתי פה, זאת ארצי, אותה לא הייתי עוזב גם לו הציעו לי אוצרות – בעצם, הבטיחו לי ולא נעניתי. אני מקווה שהצאצאים כאן, לא יעזבו אותה, כי נכונה הקלישאה השחוקה: אן לנו ארץ אחרת, ואין לנו עם אחר, אם כי הוא מזופת מאד. כפי שאמר פעם חיים וייצמן: "זה העם היהודי הכי טוב שיש לנו. צריך לעשות אִתו מה שאפשר". אני משתייך לעם הזה אף כי באופן עקרוני קשה לי להיות חבר בקבוצה אנושית שמוכנה לקבל אותי חבר בה. אבל הרי לא בחרתי להיות יהודי, נולדתי לתוך העסק הזה שלא באשמתי. האמת היא שלא רק השלמתי עם זה, אלא אני אפילו מרוצה מכך. אם להיוולד לתוך קבוצה אתנית כלשהיא, עדיף להיוולד יהודי. זה עם מרתק, מעצבן, דוחה, מלהיב, זוועתי. נפלא. אינני מאמין באוטופיות, כי כל אוטופיה מובילה, בסוף, לרצח. אבל אני כן מאמין שאפשר לתקן, ולו במעט. אפילו את היהודים. אפילו את העולם ולו – טיפה. אז, כאמור, השתדלו. סליחה על ההספד הארוך הזה, אני מבטיח לכם שלא אכתוב עוד אחד. ואל תבכו – תחייכו קצת. כדאי לחייך, אפילו לצחוק, כל עוד יכולים. אז תנסו. שלום לכם. (2021) . דברי דנית ובנימה אישית – אבא – אם יש מישהו שאפשר לומר עליו כי מיצה את החיים וידע לעשות את בחירותיו, זה אתה. יש שיר ידוע של פרנק סינטרה שנקרא I did it my way – הוא שלך. החותם שהשארת יישאר תמיד כמו גם ההומור, הפיליטונים, השירים, החיוך ופשוט – אתה. אוהבים עד בלי קץ נוח לך ברגבי האדמה שאהבת. נתגעגע ונזכור בחיוך. . ענת בשם בנותיו של יהודה אבא, יש מעטים שזוכים בפייס ויש עוד פחות שזוכים לאבא כמוך. בזכותך שהינו בארה"ב שנתיים בעודנו ילדות, שנה באנגליה כנערות בוגרות. התארחו אצלנו בשובל אנשים מעניינים מאוד ואכלו מהעוגות של שולה, אמא שלנו. ליווינו אותך למפגשי האיירה ברחבי העולם, הארגון שהקמת ולו שלושים ושתיים מדינות (או שכבר הצטרפו עוד?) לזיכרון השואה ולמניעת רצח עם. פגשנו מלכים, נסיכות, ראשי ממשלות ומי לא. קיבלת שלל פרסים בעולם ולאחרונה אפילו מכתב הערכה ממלך אנגליה, צ'ארלס. הינו ונמשיך להיות גאות בך. כבוד גדול מאוד הוא לנו להיות בנותיך. בנוסף, היו לנו הרבה חוויות ביום יום. הזיכרון שלך היה הרבה מעבר לרגיל, למשל כשנסענו איתך להוואי לאחר שהיית שם פעם, ידעת לשחזר ולכוון אותנו למקומות שרצית להגיע אליהם ללא מפה תוך ציון כל שמות הרחובות והסמטאות, כולל שמות בתי הקפה והאתרים וההיסטוריה של כל שם ואתר. לפני שבועיים הצעתי לך שנכניס את מספרי הטלפון עם שמות אנשי הקשר לטלפון שלך. מיד שאלת: "למה? אם את רוצה לחייג, תשאלי אותי ואגיד את המספר". כך עשיתי עד יומך האחרון. בימי שישי אחר הצוהריים היית יוצא לדשא עם הגיטרה והשכנים היו מתקבצים לשיר יחד איתנו שירים ישראלים ושירי עם. זו הייתה חוויה מרגשת ומעצימה. מהכישרון הזה זכו בני כיתתי. בכל יום הולדת כאשר היית מלמד אותנו שירים בשלל שפות, כל שנה שפה אחרת: פולנית, הודית, צרפתית, וולשית, צ'כית, הוואית: (טה הו וואילה) ... 'איש אשכולות' אמרו עליך. ממש! למשל, כשפגשת רופאים, בדקות הראשונות הם נתנו לך מהידע שלהם ובכל יתר הפגישה אתה החכמת אותם. עדכנת אותם למשל על מקור שמם, מוצאם של אבותיהם ופירוש שם הישוב שממנו הגיעו. ריתקת כל אדם שזכה לפגוש אותך! זהו אבא. אנחנו צריכים להתרגל. כולנו. אנחנו יודעות כמה אהבת אותנו וכמה שאנחנו אהבנו אותך. אהבה אינה תלויה במקום, בגוף או בזמן ולכן אנחנו ואתה נשאר תמיד קרובים בלב, אוהבים ואהובים. דנית וענת 18.10.2024 . טל, בתם של דנית וגדי רוב האנשים שהגיעו לכאן היום, הגיעו כי זכו להכיר את פרופסור יהודה באואר, אבל עבורנו, אתה סבא. הסבא שהרים על הכתפיים ברחבי השדות. הסבא שהושיב על הברכיים ושר שירים בהוואית, וולשית, צ'כית, גרמנית, אנגלית ובאין ספור שפות אחרות. הסבא שכל הזמן סיפר סיפורים, כי כשיש לך זיכרון שלא נגמר, תמיד יש סיפור בקנה. הסבא שתמיד ידע להצחיק, ובעיקר לימד שמותר לצחוק על הכול ואין פרות קדושות. הסבא עם מגירת השוקולדים מכל רחבי העולם. הסבא שהכיר לי את עולם המוסיקה הקלאסית. רציתי לומר לך תודה. תודה שתמיד היית שם – כותל שמקשיב ומייעץ רק אם מבקשים עצה. תודה שהראית לי עולמות שלא הייתי מגיעה אליהם בלעדייך. תודה שהיית הסבא הכי טוב שיכולתי לבקש. תמיד הייתי ותמיד אהיה גאה לומר שאני הנכדה שלך. אוהבת המון. .הדס, בתם של ענת וצדוק
סבא מילה פשוטה וקצרה עם משמעות עצומה. אם תשאל מה שלומי כעת, אענה לך כתשובתך בתקופה האחרונה – ״תודה, זיפת". אבל פייר, אני שמחה בשבילך. כמה דקות לפני שנפרדת מאיתנו, שאלתי אותך מה ישמח אותך, וענית לי "להיות צעיר בארבעים שנה", התשובה האינטואיטיבית שלי הייתה "זה לא אפשרי ובכל זאת מה משמח אותך?" – התשובה הייתה ״בכנות, המשפחה". אז מאושרת בשבילך שתוכל עכשיו לחזור להיות צעיר בארבעים שנה כפי שאמרת לי – תתחבר עם אוהביך, תטייל בנופי הוואי ובנופים אקזוטיים אחרים, אבל אל תשכח מדי פעם לחזור ולבקר אותנו בחלומות. סבא – תודה על כל העצות שנתת לי בדרך, על הדברים שכדאי לי לעשות ופחות, על השיחות סביב הלימודים (אין ספק שזה תמיד העלה לי חיוך), על המחמאות שלך לעוגות שהכנתי, על ההמלצות השוות לטיולים ברחבי העולם, על ההתעניינות שלך בי, שהאמנת בי ועל הזכות ללוות אותך בכנסים, בטיסות ובאירועים – זה תמיד מילא אותי בגאווה שאתה סבא שלי. ובייחוד סבא, תודה שחיכית ונתת לאמא, ליעלי ולי שעה אחרונה של צחוק, שנינות ואהבה. אוהבת ותמיד אוהב – הדסי. . יעקב אשר, מנכ"ל מכון מורשת
המפגש הראשון שלי עם פרופסור יהודה באואר, זכרו לברכה, היה כאן, בחדר האוכל של שובל בשנת 1981 כשהגעתי לשובל מכפר הנוער בן-שמן במסגרת גרעין נח"ל. זה היה באוגוסט, יהודה לא לימד בירושלים והיה בתורנות בחדר האוכל. בוקר אחד, כששתינו את הקפה שלפני העבודה, התנגן לו ברדיו אות הפתיחה לשיעור במסגרת קורס שיהודה העביר באוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל. יהודה ניגש לרדיו ולמחאת החברים העביר לרשת א, כי את הקורס הזה הוא כבר שמע והמרצה די משעמם... תמונה שנייה, גם היא מחדר האוכל הזה, היא של יהודה, היושב במוצאי שבת עם כל המוסדניקים בפינת חדר האוכל שבה הוצבה הטלוויזיה, (אז עדיין לא היו מקלטי טלוויזיה בחדרי החברים), ורואה את שידורי הספורט, כאילו הכי טבעי בעולם שאחד מחוקרי השואה החשובים בעולם, יושב עם חבורת דרדקים בתחילת שנות העשרה לחייהם ומתלהב מכל גול ומכל מהלך. כזה היה יהודה, חבר קיבוץ צנוע, מלא הומור וניצוץ של ממזרות בעיניו, לצד היותו חוקר מעולה, מורה משכמו ומעלה, איש רוח ותרבות שלא נשאר בד' אמות המחקר ההיסטורי. מלבד כל תפקידיו הרבים ועשייתו האקדמאית והציבורית לאורך יותר משישים שנה, יהודה היה ממייסדי מורשת, שנקראה אז – בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'. כל המייסדים האחרים היו לוחמות ולוחמים במסגרת הגיטאות או בפעילות הפרטיזנים ביערות. ביניהם – אבא קובנר, חייקה גרוסמן, ישראל גוטמן, שיחד עם יהודה יהפכו לחוקרים מהנחשבים בעולם בתחום השואה, רוז'קה קוראצ'ק, ד"ר שלום חולבסקי ועוד. יהודה היה היחיד שלא הגיע משם, לא כניצול ולא כלוחם. סיפורו של יהודה כיצד שוכנע על ידי קובנר לזנוח את ההיסטוריה הצבאית ולעבור לזו של השואה, מעיד על יהודה לא פחות ממה שהוא מעיד על קובנר. בהמשך היה ממקימי 'ילקוט מורשת' וחבר של כבוד במערכת המדעית של הילקוט ממש עד ליומו האחרון. בשם 'קבוצת חבצלת' – מוסדות תרבות וחינוך של 'השומר הצעיר', ובשם 'מורשת' – המרכז הבינלאומי לתיעוד, לחקר ולהוראת השואה ע"ש מרדכי אנילביץ, שזו לי זכות גדולה להיות מנהלו ולהיכנס לנעליהם הענקיות של יהודה וחבריו, אני מבקש להביע את תנחומינו לבנות, לבנים, למשפחה כולה ולכל אוהביו ומוקירי זִכרו. . נשאו דברים גם: דני דיין – יו"ר יד ושם. פרופסור דינה פורת – ההיסטוריונית הראשית של יד ושם. ענת מאור – ח"כ לשעבר. שותפה ש יהודה בהדרכה ובהוראה של כיתת 'ניצנים' בנגבה. יעקב אשר – מנכ"ל מכון מורשת. אראלה דונייבסקי – חברה. ד"ר טלי – הרופאה של יהודה. . |
![]() |
הוסף |
|
|
|
|
|