דפי הנצחה

אימא של מלה, כך קראנו לה. מעטים מביננו ידעו את שמה הפרטי. עממית, פשוטה, מאירת פנים, תמיד סיפור או אנקדוטה בפיה. ידעה צרות רבות בחייה. פעמיים החליפה מולדת ובית. שכלה בת, אלמנה בשנותיה האחרונות ויחד אתה איבדנו את היקר ביותר, את חיימיטו שלנו. לא נדע מאין שאבה כוח לאחר מכה כזו לתמוך ולעודד את מלה ומשה. מי כמוה ידע שכול מהו. היא לא הרכינה ראש, והמכות כאילו לא יכלו לה. אסירת תודה הייתה כשבאו לבקרה בחדרהּ או כששאלנו והתעניינו בשלומה כשנפגשנו על השביל.

מופלאה הייתה הידידות בין מלה לבין אמהּ. היה בזה הרבה מעבר לחובת בת לאמהּ. היה קשר, היה דו-שיח, הייתה חיבה – אשריה שזכתה לכך והייתה זו נחמה פורתא.

בשנה האחרונה לא הייתה בריאה. בעקבות ירידה חדה בראייה נאלצה להפסיק לעבוד בקומונה בפינת תיקוני היד. אימא סקורניק ופינת תיקוני היד בקומונה היו שייכים להווי הקומונה ונדמה שעד היום לא תפס איש את מקומה.

אימא סקורניק שמרה על חיוניות ועל הופעה מעוררת כבוד. תמיד נקייה ומסודרת, בגדיה בטוב טעם – רק לא להיכנע, לא לכופף את הראש. כאילו כך קראה תיגר על הגורל. וכך עד הסוף.

אימא סקורניק נאספה אל עמיה והיא בת שבעים ושמונה במותה.

אימא סקורניק מובאת למנוחת עולמים ביום הזיכרון לחללי צה"ל ובכך נייחד לה מקום מיוחד בליבנו ובזיכרוננו.

יהיה זכרה ברוך..

סבא סחר בדברים רבים. גם בתבואה. אפשר היה להגיד שהיה ממעמד גבוה יותר מבחינה כלכלית. היה במצב טוב מבחינה כלכלית.

הם התחילו 'לצאת' בגיל חמש-עשרה. גם אימא הייתה פעילה מאד בתנועה הציונית. שניהם היו ציוניים. אימא הייתה ציונית כללית ואבא היה שמאלני יותר והיו ויכוחים רבים בנושא.

הם נישאו בשנת 1919. אבא היה בן עשרים ושלוש ואימא בת עשרים ואחת. בהתחלה גרו, כפי שהיה מקובל, אצל ההורים ומאוחר יותר הוריה של אימא נתנו להם את הבית ופרנסה. במשך זמן מה אבא היה מורה בעיר אחרת כי אצלנו כבר לא היה בית ספר יהודי ואבא רצה להמשיך לעבוד בהוראה. זה היה קשה מאד לאימא ואחרי שחזר ניתנו להם הבית ופרנסה. נולדו להם שלוש בנות.