הלנה-הלה שטאוב, נולדה בקראקוב שבפולין בנובמבר 1922. בת יחידה להוריה מנשה ואתקה לבית הוניגווקס. מנשה, אביה של הלה היה סוחר בדים ועיסוקו זה גרם לאתקה אדמונית השיער להתאהב בו כשהבטיח לה שמלה מבדיו היפים.

הבית היה חילוני, אבל עם מודעות ליהדות ועם זיקה לארץ ישראל. בשנת 1933, כשעלה היטלר לשלטון, אמר מנשה שטאוב לרעייתו ובתו שעליהם לעלות לארץ ישראל, אבל אתקה חששה מתלאות הדרך וחלון ההזדמנויות חלף.

את בתם הלנה שלחו מנשה ואתקה ללמוד בגימנסיה העברית – בית ספר פרטי חילוני עם דגש לחינוך ציוני-לאומי. החינוך היה לשתי התרבויות – עברית-ציונית ופולנית והנערה הלנה ראתה עצמה פולניה לכל דבר ועניין עם זיקה ציונית.

בקיץ 1939 השתנה עולמה של הלה. רוחות המלחמה נושבות בעוצמה. ובסתיו, בספטמבר 1939, כבשו הגרמנים את מחצית פולין והפכו את קראקוב למרכז השלטון הנאצי בפולין.

בשנת 1941 עברה המשפחה לגטו. באחת האקציות של שנת 1942 הופרדה הלה מהוריה. הם נלקחו לבלז'ץ – ונרצחו באותו היום. על יום זה כתבת, הלה, בספרך שהייתה זו "הפעם האחרונה שבה בכית על עצמך".

באוקטובר של אותה השנה נסגר הגטו וכל מי שהיה בגיל עבודה הגיע למחנה העבודה פלאשוב. בפלאשוב שהתה הלה כשנתיים. ומשם עברה לאושוויץ – על הרמפה בבירקנאו עברה סלקציה ונשלחה למחנה הנשים. מאושוויץ שבפולין נשלחה הלה לאדמת גרמניה כדי להמשיך את עבודות הכפייה בברגן- בלזן.

במרץ 1945, עם התקדמות הצבאות הרוסי והאמריקני, נלקחו האסירות לעומק גרמניה וכך כתבת הלה: "הסתכלתי סביב, בדקתי את המקום, החיילים ישנים הלומי אלכוהול, כולם שקועים בשנת ישרים. פניתי לפלה – זאת ההזדמנות שלנו, נסתלק עכשיו".

הלה וחברתה ברחו ליער ובאחד השבועות שלאחר מכן, התבשרו כי תמה המלחמה.

הלה ופליטות נוספות הגיעו לאנטוורפן ושם ב'בית העולים' פגשו את חיילי הבריגדה היהודית וצעירים מ'השומר הצעיר'.

ב'בית העולים באנטוורפן פגשה הלה את חיים מאיירס – חייל אמריקני שערק מהצבא והצטרף לקבוצת ניצולי מחנות וביניהם הלה שחברו גם הם לגרעין 'השומר הצעיר' – גרעין בוכנוואלד.

מאנטוורפן נלקחו למרסיי ושם עלו על אוניית המעפילים 'תל חי', שנוסעיה הובלו על ידי הבריטים למחנה המעצר בעתלית.

במרץ 1946 יצא גרעין בוכנוואלד מעתלית לקיבוץ מסילות. לאחר כשנה עבר הגרעין להשלמה של גרעין 'אילת' שחיכה בנתניה ומשם – לשובל.

בשובל נכנסת מיד לעבודת המטבח שאותה הפלאת לעשות ואפילו בן-גוריון זכה לאכול מתבשילייך. מהמטבח עברת למתפרה והיית אמונה על כל תפירת הבית. במשך שנים קלטת קבוצות של מתנדבי חו"ל שהגיעו לקיבוץ ובהמשך עבדת גם בדואר ובהגשה העצמית.

אהבת לארח – את מתנדבי הקיבוץ, את משפחתו של חיים שהגיעה מארה"ב. התעקשת תמיד שזה יהיה אצלכם. לא לקחת חדר נוסף, אלא רצית להרגיש את כולם קרוב אלייך.

שובל היה בעבורך חוף מבטחים. אמנם שונה ממה שראית בדמיונך כשחשבת על בית בהיותך נערה צעירה בקראקוב. אבל בית שהוא שלך ובו מצאת את מקומך בעשייה יומיומית עמלנית.

שש שנות המלחמה טלטלו את עולמך הרגשי ולמרות היותך ברוכת כישרונות, חדת מחשבה ולשון – לא יכולת להמריא למימוש היכולות הטמונות בך ובחרת באופן מודע להתרכז בחיי המשפחה ובקשרים חברתיים.

הקבוצה נתנה לך את תחושת המשפחתיות והשייכות שנגזלו ממך בגיל כל כך צעיר. יחד עם חיים הקמת משפחה לתפארת – שבט רב דורי איתן. אחדות המשפחה פעמה בך והארוחות של מוצ"ש היו עוגן משמעותי, יציב וקבוע. דרך הבישול והאפייה נפגשה כל שבוע המשפחה.

הייתה לך דעה על הכול. על מה שקראת ושמעת סביבך וכמובן על מה שנעשה בחצר ובשיחות הקיבוץ. השמעת את דעתך בצורה ישירה וברורה ולא חששת להביע דעה שונה משל כולם.

מגיל צעיר ידעת מכאובי גוף רבים – זיכרון צרוב מתקופת מחנה הריכוז. לא נתת לכל אלה להשפיע על מסלול חייך ועל כוונתך לחיות שנים רבות וכך היה.

אנחנו נפרדים היום מהלה – רעיה לחיים ואם לאיוה ולאלדד, שחייה שזורים בשואה ובתקומה.

הנערה מקראקוב שחוותה את תמצית הרוע האנושי, בחרה בחיים והם האירו לה פנים.

להתראות הלה – יהי זכרך ברוך.

27.04.2021

דברי הספד לאמא – איוה

"הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם..."

היי לי לאם.

היית לי לאם.

לאמא שלי.

ואהבתי אותך ואת אותי. והייתי לך לבת.

אימא אבא וילדה.

עברו שנים והצטרף גם ילד. שהיה לי לאח.

כך נוצרה המשפחה שלנו.

ארבעה בגרעין אחד.

שנים ארוכות, ארוכות, עד יום ראשון האחרון, י"ג באייר, עשרים וחמישה באפריל 2021 – היינו ארבעה.

יום רדף יום ושעה לשעה. דקה לדקה ושניה לשנייה.

ונותרנו שלושה.

אמא שלי היפה... החזקה, הלה מאירס,

נלחמה... לא ויתרה...

נשקתי לך וליטפתי פניך ולחשתי לך קרוב, קרוב איך לימדת אותי על החיים ואיך דרכך אני לומדת על המוות... איך בדרכך חיית את חייך ובדרכך את נלחמת במר המוות ועוברת מהעולם... הזכרתי לך שאת הגיבורה שלי ושתמיד, אבל תמיד, כל יום שאת איתי הוא פחות יום שאהיה בלעדיך...

הא אמי...

סמוך למותך בכיתי...

מילא אותי אובדן נורא.

לא עמדו לי יותר חוטי הלב השקופים שחיברו בינך לביני להבטיח שאוכל לחזור ולגעת בך ואת קיימת בשר ודם.

אני רואה אותך מחייכת מבין התמונות כנערה צעירה ברחובות קראקוב שבפולין. הלנה שטאוב. את לבושה מעיל פרווה וברט על ראשך ותוך חודשיים תפרוץ שואה איומה וחייך יהיו כלא היו. את תשרדי את השואה בכוח החיים האדיר שבך, מכוח העוצמה הפנימית, האינטואיציה והשכל להחליף פת לחם בחתיכת סבון ולרחוץ בחופן שלג...

וכשתשובי אל החיים הם יהיו צנועים. ומכונסים לבנות מחדש מרכז חיים. עם אבא תקימי משפחה. והקיבוץ יהיה לך בית ותקומה ועכשיו גם קבר לנצח נצחים.

אמא שלי, אהובה, זה הזמן של גוזלי הינשוף הצורחים להוריהם... שריקתם נישאת בלילות מצמרות העצים... ואני כמותם, ממשיכה לקרוא לך אמא גם אם אינך עונה לי יותר לטלפון או, כמו פעם כשהייתי נכנסת הביתה ומחפשת אותך...

היו לנו שעות וימים ושנים יפות ויפים. לעיתים רחקנו והרבה מאוד קרבנו ונשארנו מאוחדים ותמיד, תמיד היה הבית משפחה עם אמא, אבא וילדים. בית יציב. מלא ביטחון ואהבה. בית שורשי עם אחיזה ברעיון ובקרקע. מלא ביופי ואסתטיקה, חשיבה, יצירה וסקרנות שאין לה סוף המעידה על תאוות חיים.

הלה מאירס בת תשעים ושמונה וחצי שנים תאריך לידה – תשעה בנובמבר 1922.

בקשת אותי לשמור על אבא אם וכאשר "תלכי" לפניו. שנשמור, אלדד ואני, על השבט שלנו שהולך ונמלא מחדש בקטנטנים. ואני מבטיחה לך שכך נעשה. ביחד. והגרעין שזרעת ישבור שבר ויצמיח שדות מלאים בדגן בדיוק כפי שאת מוקפת בהם עכשיו.

נוחי אמא בשלום על משכבך.

בתך איוה.

ט"ו באייר תשפ"א. 27 באפריל 2021.

קודם כל אני רוצה לומר לך תודה אין סופית וכמובן גם לאבא. תודה שבחרתם בי ואימצתם אותי כתינוק ואחר כך כילד לגדל ולטפח. יכולתם לבחור בין תינוקות אחרים, אבל החלטתם שדווקא אני אהיה שלכם. מה גרם לכם לבחור דווקא בי? אולי, כמו שאמרת לי פעמים רבות, נראיתי לכם כל כך יפה שלא חשבתם פעמיים (אני רוצה להאמין שכך באמת היה...) בכל מקרה, אני שמח שכך בחרתם כי איני מעלה בדעתי הורים אחרים שהיו מגדלים אותי כמוכם – באהבה, במסירות ובדאגה כאלה שהסירו ממני כל צורך ורצון לבדוק את מוצאי הביולוגי – זה הגיע בגיל הרבה יותר מאוחר. מגיל מאד צעיר – בערך כמו נכדכם תומי היום – סיפרתם לי את סיפור האימוץ ונתתם לי חופש מוחלט לשאול שאלות. אני מצִדי משכתי בכתפיי הקטנות והסתפקתי במה שאמרתם לי. הענקתם לי ילדות כל כך מאושרת שלא חיפשתי לה שום תחליף. עם בגרותי עזבתי את הבית למגורים בארצות רחוקות וגם אז נשמר בינינו הקשר החזק והרצוף – אפילו בעידן נטול אינטרנט וסלולר. כשהקמתי משפחה במרחקים וילדי הראשון טל נולד, התחזקה בי ההכרה שרק בקרבתכם אני רוצה לגדל אותו ואת אחיו לעתיד לבוא. כך, יחד עם משפחת אחותי איוה, הלכה והתרחבה לה במשך השנים חמולתנו הקטנה והפכה לשבט מפואר. שבט שתמיד עמדת בראשו והיית – יחד עם אבא – למרכז עולמנו במשך עשרות שנים. גם לאחר גירושיי התעקשת לשמר את אחדות המשפחה המורחבת. גם כשהיו לנו אי הסכמות וכעסים אחד על השני (בעברית – מריבות), תמיד התפייסנו מתוך אכפתיות ואהבה גדולה זה לזו. אפילו על כך אני מודה לך ולחוכמת השבט שלך. אנו משמרים וממשיכים את מורשתך זו גם עכשיו, אחרי לכתך מאתּנו. אני אוהב אותך לנצח אמא שלי ומאחל לך – כמו שאיחלת לעצמך פעם כששאלתי אותך – מנוחה ועדנה ואם אכן קיימים גלגולי חיים, שתחזרי כאדם עם חיים נטולי הסבל והאֹבדנים שחווית בחיים אלה. כך או אחרת, אני נוצר אותך בליבי ובזיכרוני.

סבתא שלי הכינה אוכל לדוד בן גוריון! לפחות כך מספרים, או לפולה...

סבתא שלי לא וויתרה על אף ארוחת שבת לכל המשפחה גם בגיל תשעים+, ולא הסכימה לאף אחד להיכנס לה למטבח שזה משהו כמו 3000 ארוחות בשישים השנים האחרונות.

סבתא שלי הייתה מכינה לכל אחד בדיוק מה שאהב: פנקייק, טוסט או אגס, לצ'ה, שוקו חם, אבל היו לה גם כמה הפתעות מיוחדות משלה: סבתא שלי שלחה לנו לארה"ב סופגניות!

סבתא שלי המציאה את המתכון הטוב ביותר ללימונדה EVER והילדודס שלנו עושים ממנו הון כי כולם רצים לקנות וזה כבר מותג – הלימונדה של סבתא הלה.

לסבתא שלי יש ארבעה-עשר מעריצים ברחבי הארץ והעולם, כי סבתא שלי הייתה מכינה לי את הבראוניז הכי טובים בעולם בכל יום ראשון כשהלכתי לצבא.
וסבא שלי היה מכין קופסאות קרטון וחותך אותן בדיוק לגודל המתאים ועוטף אותן כמו לבנות חבלה. ובכל קופסא היו בטח מאתיים חתיכות, שזה בערך 10,000 ביסים של חלום. וכל מעריץ היה מקבל ביס כזה בסוף ניווט עם כוס תה חם ומהלל ומשבח אותך סבתא. היית צריכה לראות סבתא את מה שהם כתבו לי אתמול. עשרים וחמש שנים והם זוכרים כל ביס וביס.

וסבתא שלי תמיד ישבה בראש השולחן, בבית ובבית אשחר וגם כשהפכו את השולחנות בחד"א למרובעים היא איכשהו מצאה את ראש השולחן.

סבתא שלי ניצחה את הגטו, את הנאצים, את אושוויץ, את מנגלה הנורא ואספה את כל האומץ שיש בעולם וברחה באמצע הלילה מצעדת המוות אל החופש והחיים.

וסבתא שלי התחבאה מתחת לספסל בקומנדקר כשלוחמי הבריגדה הבריחו אותה בגבול. וסבתא ירדה מהאונייה והזעיפה פנים לבריטים המעונבים וסבתא קפצה על ארגז הטנדר של סבא והגיעה לצוק בנתניה ולמדבריות ביר-זאבאללה.

וסבתא שלי הצליחה למצוא את קרן האור שהפיץ סבא מתוך האפלה הגדולה ביותר שידע האדם ונאחזה בה ולא הרפתה שבעים ושמונה שנים.

ולסבתא שלי הייתה זוגיות שמספרים עליה באגדות אבל היא אף פעם לא התחתנה – פשוט כי לא היה צריך. בעצם היא התחתנה הרבה פעמים במקום כל נשות הקיבוץ שלא הגיעו לבניין הרבנות בתל אביב כדי לא להחמיץ עבודה.

סבתא שלי הייתה השראה לסבא ואם תשאלו אותי היא זו שמופיעה בכל כך הרבה מציוריו...
רק פעם אחת ראיתי אותו מופתע ממנה כשהיא גילתה לו בשקט, בשקט
שלא הצביעה מרץ אלא כחול לבן...

כי סבתא שלי תמיד אהבה חדשנות ויצירתיות – בדים חדשים, ציורים חדשים, עיצובים חדשים, ובתים חדשים, ובני זוג חדשים. את כולם היא אהבה
בלי סייג ובלי תנאי.

ולסבתא שלי הייתה חוכמת חיים שאין גם לאלף אנשים ולכל נכד ונכד הייתה רוקמת בכל יום הולדת ברכת חיים ובכמה מילים קצרות הייתה מגישה לנו עולם ומלואו.

וסבתא שלי הקימה קבוצה, הקימה קיבוץ, הקימה קהילה, הקימה משפחה
סבתא שלי, FACKING, הקימה מדינה!

וכמה אנשים כבר יכולים להגיד "סבתא שלי" בגיל ארבעים וחמש? כי סבתא שלי היא הסבתא שלי ולא רק בעבורי היא הייתה "הסבתא שלי".

אני אוהב אותך סבתל'ה ומדמיין אותך מתחבקת עם אמא ואבא, אתקה ומנשה, שכל כך התגעגעת אליהם ומלטפת את צ'יבי שלך.

נוחי לך סבתא, מגיעה לך קצת מנוחה אחרי תשעים ושמונה שנים ואחר כך תכיני סנדוויץ טעים וטרמוס חמים וצאי לך להרפתקה הבאה...

מכתב לסבתא הלה – אלדור

סבתא הלה, סבתא שלי האהובה,

לא אהבה להאריך במילים. זו פריבילגיה, ודאי הייתה אומרת, של אלה שאין להם עבודה לעשות.

לסבתא היה משהו חכם, או מצליף, או שניהם יחד, להגיד על כל נושא שבעולם. והיא ידעה לבחור את הרגע המתאים בתזמון של מנצח על סימפוניה. לא תמיד היא אמרה את שלה בלהט השיחה – לפעמים הייתה מחכה דקות ארוכות, למשל, לשעת הקינוח כדי לחתום את הנושא במשפט נחרץ אחד.

עם השנים למדתי שסבתא המתינה לרגע שבו נשמע ונזכור את דבריה, במקום לרגע שבו נשיב להם.

בשנות נעוריי לא תמיד אהבתי 'לדבר' עם סבתא בטלפון. כשאמא הייתה מעבירה לי את השפופרת בהפתעה, לא ידעתי מה להגיד. תבינו – סבתא שלי לא אהבה להאריך במילים. אך היא כל כך, כל כך אהבה להקשיב ואוי ואבוי לנער כמוני שחשב שאין לו משהו מעניין להגיד.

עם השנים למדתי שסבתא מוכנה לסבול הרבה שטויות – אבל היא לא הייתה מוכנה בשום אופן לראות מישהו במשפחה מתבייש בעצמו.

סבתא הלה לא הרשתה לאף לא אחד מאתגרי החיים האדירים שעמם התמודדה להפריע לה להיות סבתא שלי. כשעברתי לאירופה, אירופה הייתה מגיעה איתי לביקורים בארץ. השיחות שלנו הפכו עמוקות ושקטות יותר, לפעמים גם ארוכות יותר. ופעם אחת סבתא אמרה בסוף: "אי אפשר רק לשנוא כל החיים".

עם השנים למדתי כמה היה לה חשוב שאדע – כשקשה לא חייבים לבכות, אפשר גם לצחוק.

בימי הולדת סבתא תמיד הייתה מקריאה ברכה עם ציטוט.

מהיכן הציטוט? מהספר "מי יבכה כשתמות", הייתה מכריזה בגאווה.

ויום אחד סבתא הראתה לי את הספר ואמרה "מי באמת… מי?"

סבתא שלי, מסתבר שאני. בוכה וצוחק, ואוהב אותך בכל ליבי.

הנכד שלך, אלדור

(קראה אלגום)

סבתא ספרי לי, ספרי לי איך חייך היו כמו מנגינה.

לעיתים מהירה, מאתגרת, לעיתים איטית ורכה.

ספרי לי איך אחרי כל מה שעברת – תמיד נשארת אופטימית.

הקמת מדינה, קיבוץ, בית ומשפחה.

סבתא, סיפרת לי שכשהייתי ילדה, חברה ואני היינו באות אליכם הביתה. מתחפשות, עושות הצגות ופותחות את ארון הממתקים הקטן בכניסה למטבח... אמרת לי "לכי תפתחי, את זוכרת... מאחורי קוביות הסוכר".

גם את המחסן המיתולוגי לא שוכחת, בתוכו גוש מסטיק ענק ומטאטא קטן. קנית לי אותו שאוכל לנקות יחד אתך את המרפסת ולהשקות עציצים.

והכי מצחיק סבתא, לקינוח קראת לי למטבח, הכנת לי גוגל-מוגל הכי טעים בעולם, שעד היום אין לי מושג איך הסכמתי לשתות.

סבתא ספרי לי, איך תמיד בדרך שלך גם כשהיה כבר קשה, לא וויתרת ואספת את כל המשפחה לארוחות בשבת. אני ממש זוכרת אותך עומדת במטבח עם הסינר עם הנקודות הצהובות, מכינה אוכל של בית ואמאל'ה – איזה עוגות!

קרובים, רחוקים, ימי הולדת, חתונות. חבר שהפך לבעל וגם נינים...

כולם ישבו יחד סביב השולחן, כי אצלך זה היה המקום הטבעי.

גם כשחזרנו לביקורים, על הספסל הקבוע בסלון עמדה שקית לכל אחד מלאה באהבה עם הקדשה אישית בכל חג.

סבתא זוכרת כמה צחקנו על המרפסת בקיץ? כשאת הווילון שלי לשעבר תפרת ולבשת כשמלת פרחים? ומה עם אותו מטאטא שהגיע לי בקושי עד הברכיים שמצאנו במחסן

אחרי כל השנים?

סבתא התבגרתי, גם לי קמטים.

סיפרתי לך כשהייתי בהריון, התרגשת, דיברנו על שמות עבריים כמו של פעם, עטופים צלילים יפים כמו שאהבת.

באתי לבקר אותך, ישבת בחדר הקטן עם עיתון. דיברנו על לימודים, עבודה, ילדים... הייתי עייפה. ואת – כמו תמיד, הקשבת. לפני שהלכתי נשקנו ואמרת לי "אלגומי, שמרי על עצמך תמיד מטופחת ויפה".

תראי סבתא, גם החולצה שלבשתי לזכרך היום הענקת לי באחד החגים.

סבתא ספרי לי, איך גם לפני שנפרדת...קראת לנו בדרך שלך, ללא מילים להיות לצִדך. וכשעמדתי שם לימדת אותי, איך עוזבים את העולם ממש כמו בסרטים הכי יפים.

ומה היית אומרת על הטקס שערכו לזכרך? נכון יפה ומכובד?

כי לאישה אצילה ואלגנטית כמוך לא היה יכול להיות משהו אחר.

סבתא עכשיו תורי לספר לך.

אחזור על אותה מנגינה שסיפרתי לך מעל מיטתך...

תמיד תהיי בליבי, אוהב אותך לנצח ואזכור את יופייך.

אנחנו מניחים שאת בכלל לא רוצה שנעשה כזה סיפור מזה שהלכת לעולמך, ושלא נציין את זה בשום טקס כזה או אחר. בדיוק כמו שלא היית בעד הרעיון הנחמד (לפחות בעינינו) לחגוג לך יום הולדת תשעים בזמנו. אבל בכל זאת, תרשי לנו עכשיו להיפרד ממך בקצרה.

כל כך הרבה חוויות, רגעים, שיחות, ארוחות וזיכרונות יש לנו ממך. כל פעם משהו אחר צף בימים האחרונים, שהיו מלאים במחשבות עלייך. אולי אין מילים שיתארו את הייחודיות של הלה מאירס, שֵם שתמיד היינו גאים להשתייך אליו. כמה חבל שאישה חזקה, מיוחדת ומעוררת השראה כמוך עוזבת את העולם ואת החיים שלנו.

אחת המסורות שתלווה אותנו תמיד בזיכרון היא ארוחות שבת בערב אצלך ואצל סבא בבית. לא משנה מה הסופ"ש כלל בתוכו, איפה בילינו ומה היו התכניות, על הארוחה הזאת מעולם לא העלינו על דעתנו לוותר. היינו באים תמיד בשמחה ועם תיאבון, ואת השלמת בדיוק את מה שהיינו צריכים – אירוח חם, חיוך, התעניינות בחיינו וכמובן ארוחה חמה שמילאה לנו את הבטן עם כל המאכלים המפורסמים שלך שכל כך אהבנו ועדיין אוהבים. תמיד שמחנו לשמוע מה דעתך על סוגיות שונות בחיים כמו אופנה, החלטות בחיינו, ריכולים קיבוציים וההופעה החיצונית שלנו. ("אור אתה נראה כמו משורר צרפתי, טל אתה נראה מלומד עם משקפיים, שיר יש לך קרעים במכנס"). גם אם זו הייתה מחמאה, וגם אם ביקורת נוקבת, הדעה שלך הייתה בעלת המשקל הגדול בעבורנו. אמנם יכולנו לשמוע את דעות בני גילנו וללכת על פיהן, אבל העדפנו להקשיב לך.

השנים החלישו אותך וזה היה מורגש בכל חלקי המשפחה. כאילו הדבק שהחזיק אותנו יחד מתחיל להיחלש. פתאום כבר אין ארוחות בשבת בערב, אין יותר קינוח אחרי ארוחת שישי בחד"א וזה כל כך חסר לנו. למרות זאת, תמיד נשארת נחושה לקיים בכל זאת את מה שאפשר. לדוגמה, כשהדרכת את מליקה במילים שלך להכין לנו את המאכלים שאת היית מכינה בעצמך. יחד עם סבא גידלת וחינכת אותנו, את שבט מאירס-ארבל.

סבתא, איזו זכות הייתה לנו להכיר אותך. זכות לספר לך על החיים שלנו ולשמוע את סיפור חייך פנים מול פנים וגם לספר אותו לאחרים.

אנחנו יכולים לעמוד פה עוד שעות ולדבר עליך אבל ניתן גם לאחרים.

אנחנו אוהבים אותך ונמשיך לאהוב תמיד – הנכדים טל, אור ושיר.

(קראה - שיר)

דברי הדס מאירס בלוויה

הלה יקרה!

חברתי האהובה והטובה!

כבר זמן מה, שאני צופה בך מן הצד, מהחלון של בית אשחר, הולכת ומתרחקת לי...

המון מילים התרוצצו לי בראש, כדי לאמור לך בסוף ימייך ולאחר שתלכי... מנסה למצוא אותן אבל הן נעלמו לי... התחלפו בהרגשה של ריקנות גדולה, שנותרה בי בלכתך מהעולם הזה, העולם שחיית בו את חייך העשירים והמלאים כל כך.

אז תראי, לכולנו פה בסופו של דבר מכנה משותף אחד – לאמור לך מילה אחת גדולה וחשובה – ת ו ד ה!

והתודה הפרטית שלי היא על האהבה ועל המקום, שהיה ושעודנו בליבך בשבילי.

גם ולמרות שרשמית, נותקו כבר מזמן קשרי המשפחה ביננו, את עדיין חמותי ואני כלתך ומשפחתך משפחתי – לתמיד. (ותודה לך אלדד על ההכלה של רצונה של אמא...)

את וחיים יש לכם לב ענק ובית חם ומגן וכישרון מיוחד לאחד ולחבר ולתת מקום של כבוד לכולם וכך עשיתם, לי ולילדים ולמשפחה המורחבת שלי, את העולם הזה מקום בטוח ויפה, מעמיק ומעניין, נעים וטעים ובעיקר – מכיל ואוהב מאוד.

תודה ענקית לך שהעשרת כל כך את חיינו ועל שהיו לך, אחרי ששרדת את המלחמה ההיא, את הכוחות, האהבה והאופטימיות, להיות אִתנו ובשבילנו, כל כך הרבה שנים.

ועכשיו, יקירה, נוחי לך, לעולמים...

באהבה רבה מהדס

שובל, 25.4.2021

דברי הספד – גייל מאירס

הלה הייתה כמו כפית מיץ לימון שמוסיפים למרק בסוף הבישול... טיפה חמצמצה שמאזנת את טעם המנה כולה.

בכל פעם, כשביקרתי בקיבוץ בתקופה שבה הייתי סטודנטית, זמנים שבהם נסעתי בשרשרת אוטובוסים מחיפה לצפון הנגב, או בתקופות כשגרתי לבדי בירושלים ובאתי לנוח בחיק המשפחה, עד השנים שהבאתי קודם בן זוג, ואחר כך ילד ראשון ושני, הייתי נכנסת לבית, מורידה את התיק שלי בחדר הקטן, ומתיישבת בשולחן כדי להיחקר על חיי.

עם כוס לימונדה של הלה או מאג של Taster's Choice ביד, שוחחתי עם חיים והלה. לאחר שהם ענו על שאלותיי בנוגע לבריאותם ולמצב רוחם באופן מינימלי, הלה הייתה פונה אליי ומבקשת עדכון. בעברית המיטבית שלי בכל עת (אם התחלתי לדבר אנגלית, היא הייתה מזכירה את הביטוי הנפוץ משנותיה הראשונות בארץ: "יהודי, דבר עברית!") הייתי מספרת על הקורסים שלי באוניברסיטה, על פרויקט יהודי-פלסטיני שאפתני שניסיתי להקים, ועל העליות והירידות של הקריירה והחיים שלי לאורך שלושים שנה.

חשבתי שהלה תלעג למפעלים היותר אידיאליסטיים שלי, אבל היא מעולם לא עשתה זאת. היא שאלה המון שאלות והתעניינה בתשובות. חיים היה אומר משהו כמו, "את מרוצה? זה טוב."

הלה לא דיברה הרבה על החוויות שלה בשואה אבל גם לא הסתירה אותן. המספר שעל זרועה נותר גלוי, גם כאשר עורה השתזף מעט בשמש הנגב ורכש את הנמשים והקמטים של הגיל. היא סיפרה את סיפורה בספר מלא בפרטים צלולים והרהורים עמוקים.

בשנה שעברה, בני איתן שבדרך כלל לא מתנדב לדבר, התנדב לדבר עליה במהלך טקס יום השואה בכיתתו.

להלה היו סטנדרטים גבוהים, והייתי גאה לקבל ממנה שבחים. למשל, כשהיא שמה לב לעובדה שאף פעם לא הגעתי אליה בידיים ריקות, אלא הבאתי פירות שקניתי בדרך מדוכן לצד הכביש או איזו עוגה שאפיתי במיוחד. אני שמחה שהיא קיבלה את הלל מיד כבן משפחה ושהילדים שלי מיהרו לחבק אותה או מכבוד, או מאהבה. אצל הלה, כבוד ואהבה היו כרוכים זה בזה.

בגיל תשעים ושמונה היא הייתה מוכנה להיפרד מאתנו, ואני כבר מתגעגעת אליה. אל הלימונדה המרעננת ואל השיחות הלא פחות מרגשות שהיו בינינו.

היי שלום.

"אז איזה שם אפשר לתת לסרט הזה?" את שואלת אותי.

"איזה סרט?" אני שואלת.

"הסרט הזה!" את עונה.

"הסרט של החיים?" אני שואלת.

"בדיוק!" את עונה. "ידעתי שתדעי למה אני מתכוונת", את מוסיפה.

"אז באמת, איזה שם אפשר לתת לסרט הזה?" אני חוזרת על השאלה.

"צריך לחשוב", את עונה, ואחרי דקה ארוכה של שתיקה את מכריזה:

"חיפוש הנסתר".

חיבקתי אותך ודמעה קטנה שלי נגעה בלחי שלך.

לא, זה לא היה בשנת 1965 כשהלה וחיים הפכו להיות להורים השובליים שלי.

זה היה לפני שלושה חודשים, בינואר 2021, בפגישותינו השבועיות בחצר בית אשחר.

לפני דברי ימי הקורונה הייתי מגיעה לבית אשחר בערב, כשכולם כבר הלכו לישון, ואפילו חיים כבר נפרד ממך בנשיקה עד למחרת.

היינו יושבות לנו ומשוחחות. שיחות שנחרטו בלבי. חלק נפש שלך שנשאר עמי ולא ירד עמך לאדמה. הפגישות האלו היו תמיד בימי שלישי ועל כן זכו ממך לשם: ימי שלישי עם ראלי.

ואחר כך קורונה שסגרה עלינו.

משנתחדשו פגישותינו הן היו בסגנון של חיפוש הנסתר.

שבוע לפני יום הולדתך התשעים ושמונה שרת לי שיר ילדות שאהבת אודות נהר הוויסלה שזורם מהר במרחבים הפתוחים, אבל כשהוא ממשיך לזרום מהר גם בעוברו

דרך העיר קראקוב, הוא לא יכול לראות את יופייה.

ביום הולדתך נתתי לך במתנה שיר שכתבתי לך, בערך כך:

זו אשר זורמת

כמו הוויסלה השוצפת,

לזו אשר חולפת

על פני שדות ומרחביה,

ושלא כמו הוויסלה, את,

רואה את קראקוב

את רואה הכול.

כשכתבתי את שיחותינו שהתחדשו אחרי הקורונה, קראתי להן: ימי שלישי עם הלה.

היינו ודאי יכולות להשיח עוד ועוד, אלא שאת, הרואה הכול, הולכת לך לחפש אחר הנסתר במקום אחר. כאן, ביקום הזה, אי אפשר כנראה למוצאו.

רק עוד רגע, הלה, רק רציתי לגלות לך שוב את מה שלא נסתר, את הנגלה, אשר גיליתי לך פעמים רבות:

אני אוהבת אותך כל כך.

שלושים לאמא שלי – איוה

לפני פחות משבוע היינו בתוך מלחמה.

כל פעם שנשמע 'צבע אדום' ורצתי לממ"ד מלמלתי "אמאלה". לא חשבתי לרגע על העובדה שאת כבר לא איתנו. הביטוי "אמאלה" ברגעי הפחד הוא כל כך ראשוני ואוטנטי ומושרש עמוק בתוכי ואצל כל ילד גם אם הוא מבוגר כמוני, עד שאי אפשר לעצור אותו גם כשאמא כבר לא בחיים. הוא פשוט שם ושם הוא גם יישאר.

שוב ושוב אני מעלה לנגד עיני תמונות שבהן אני רואה אותך הולכת ונחלשת. שומעת את המאבק שלך נגד הדעת המשבשת את חייך, שומעת איך את הולכת לאיבוד בתוך עצמך, רואה את ההתכנסות פנימה ואת הקריסה של הגוף. חווה כל פעם מחדש את רגעי התשישות ומרגישה את הכאב חוזר ועולה לנוכח סבלך שהלך וגדל.

אני רואה את פנייך. את העיניים הצלולות, את חוסר האונים וקשה לי מאוד. הלוואי ולא היית עוברת את הגסיסה הזאת, אמא. אבל החיים לא וויתרו לך על שום דבר. תמיד נאלצת לעמוד על שלך, להילחם, לזכות במה שהגיע לך בזכות. לחיות. להיות רעיה על אף הטראומה הנוראה. להיות לאם. להיות חברת קיבוץ ולהיאבק על ערכים עקרונות ומקום.

רק על הנכדים לא היית צריכה להילחם. הנכדים והנינים הגיעו בשפע... ואספת אותם סביב שולחנך באהבה ובחוכמה רבה.

איני פנויה עדיין לזכור את כל חייך. את השמחה והצחוק, את האושר והחום, את מגע עורך וניקיון בגדיך. איני מסוגלת עדיין לעבור פרט-פרט מכל חלקי הייחד שלנו ולזכור ולשמור, כי בשניות האלו מציפות אותי הדמעות, כי שם אני מרגישה את האובדן הגדול של לכתך מאיתנו.

נכון לעכשיו אני מסוגלת להתמקד בחלקים בודדים. בימים וברגעים שקדמו למותך. במוות שלך ובשואה. לכן גם בחרתי להשמיע היום לזכרך את השיר כל מקרה שנכתב על ידי המשוררת הפולניה שאהבת והערכת ויסלבה שימבורסקה שתורגם על ידי רפי וייכרט , הולחן ומושר על ידי מוני אמריליו.

אני מתבוננת עליך אמא. עוד לא מתקרבת ולא נוגעת. רק מתבוננת. ואוהבת אותך מאוד. נוחי בשלום על משכבך.

י"ד באייר תשפ"א ; 25.05.2021

שלושים לאמא שלי – איוה

לפני פחות משבוע היינו בתוך מלחמה.

כל פעם שנשמע 'צבע אדום' ורצתי לממ"ד מלמלתי "אמאלה". לא חשבתי לרגע על העובדה שאת כבר לא איתנו. הביטוי "אמאלה" ברגעי הפחד הוא כל כך ראשוני ואוטנטי ומושרש עמוק בתוכי ואצל כל ילד גם אם הוא מבוגר כמוני, עד שאי אפשר לעצור אותו גם כשאמא כבר לא בחיים. הוא פשוט שם ושם הוא גם יישאר.

שוב ושוב אני מעלה לנגד עיני תמונות שבהן אני רואה אותך הולכת ונחלשת. שומעת את המאבק שלך נגד הדעת המשבשת את חייך, שומעת איך את הולכת לאיבוד בתוך עצמך, רואה את ההתכנסות פנימה ואת הקריסה של הגוף. חווה כל פעם מחדש את רגעי התשישות ומרגישה את הכאב חוזר ועולה לנוכח סבלך שהלך וגדל.

אני רואה את פנייך. את העיניים הצלולות, את חוסר האונים וקשה לי מאוד. הלוואי ולא היית עוברת את הגסיסה הזאת, אמא. אבל החיים לא וויתרו לך על שום דבר. תמיד נאלצת לעמוד על שלך, להילחם, לזכות במה שהגיע לך בזכות. לחיות. להיות רעיה על אף הטראומה הנוראה. להיות לאם. להיות חברת קיבוץ ולהיאבק על ערכים עקרונות ומקום.

רק על הנכדים לא היית צריכה להילחם. הנכדים והנינים הגיעו בשפע... ואספת אותם סביב שולחנך באהבה ובחוכמה רבה.

איני פנויה עדיין לזכור את כל חייך. את השמחה והצחוק, את האושר והחום, את מגע עורך וניקיון בגדיך. איני מסוגלת עדיין לעבור פרט-פרט מכל חלקי הייחד שלנו ולזכור ולשמור, כי בשניות האלו מציפות אותי הדמעות, כי שם אני מרגישה את האובדן הגדול של לכתך מאיתנו.

נכון לעכשיו אני מסוגלת להתמקד בחלקים בודדים. בימים וברגעים שקדמו למותך. במוות שלך ובשואה. לכן גם בחרתי להשמיע היום לזכרך את השיר כל מקרה שנכתב על ידי המשוררת הפולניה שאהבת והערכת ויסלבה שימבורסקה שתורגם על ידי רפי וייכרט , הולחן ומושר על ידי מוני אמריליו.

אני מתבוננת עליך אמא. עוד לא מתקרבת ולא נוגעת. רק מתבוננת. ואוהבת אותך מאוד. נוחי בשלום על משכבך.

י"ד באייר תשפ"א ; 25.05.2021

קישורים אישיים: