המילים ממאנות להיכתב, הרי רק היום בשעות בין הערביים היית בין החיים.

נכון, בימים האחרונים ביקשת את נפשך למות. היית מודעת לכך שאיכותם נפגמה ללא הכר ולא רצית שיראו אותך בחולשתך.

אך דעי, כולנו, כל הסובבים אותך, טיפלנו בך באהבה ובמסירות אך קטונו מפני החידלון.

נפגשנו לפני ארבעים וחמש שנים בבית ילדים בבודפשט. שליחים מהארץ, מתנועת 'גורדוניה' באו לאסוף את שארית הפלטה במטרה להעלות אותנו ארצה.

בדרך, לא דרך, באניית המעפילים 'יציאת אירופה', הגענו לבית עולים ברעננה ומשם לכפר הנוער 'בן-שמן'.

לאחר שבע שנות לימוד עמדנו להשלים את קיבוץ שובל ואת היית נחושה בדעתך לבוא אִתנו, למורת רוחם של המחנכים.

לא גויסת לצה"ל, נשארת בשובל ועבדת בלול במשנה מרץ, כאשר באותם הימים, העבודה הייתה ידנית ומפרכת.

בנית, יחד אִתנו את הבית הזה. כמדומני שלא היה יום אחד שבו חדרך לא המה מחברים. הצלחת להתחבב ורכשת חברות וחברים מכל רובדי הציבור.

מאז שהתדרדר מצב בריאותך חברים לא פסקו מלדרוש בשלומך, רצו מאד שתמשיכי לחיות אך המוות הכריע אותך.

רוחלה, נוחי על משכבך בשלום.