נולדתי בתל אביב בשלושים ואחת בינואר 1930.

אבי – יליד רוסיה, היה אסיר ציון. אִמי ואחי – ילידי פולין.

המשפחה עלתה לארץ בשנת 1922.

בארץ היה אבי פועל דפוס בעיתון 'דבר' (עיתון פועלי ארץ-ישראל) וכן היה חבר מערכת.

אִמי הייתה מורה לתיאטרון ובכלל קרובה לעולם האמנות.

אחי היה צייר וגם הוא היה קרוב לעולם האמנויות בארץ.

למדתי בבית ספר יסודי במרכז תל אביב. בגיל חמש-עשרה עברתי ללמוד בבית הספר 'תיכון חדש' ואז גם הצטרפתי ל'השומר הצעיר', לגדוד אילון בקן צפון.

למדתי עד שנת 1947 ואז הצטרפתי להכשרה מקובצת של הפלמ"ח שהתגבשה בקיבוץ נגבה ושהייתה מורכבת מגדודי אילון. לימים הייתה חלק מחטיבה שבע של הפלמ"ח. בנגבה עסקנו בעבודה ובאימונים.

בתחילת שנת 1948 נשלחתי לקורס קשרי מורס שהתקיים בבית ההבראה של קיבוץ שפיים. עד שסיימנו את הקורס הוכרז על עצמאות מדינת ישראל והוקם צה"ל על חיילותיו. אותנו גייסו ישר לחיל הקשר. לא הועילו בקשות ומכתבים לחזור ליחידה שלי. עד סוף השירות נשארתי בחיל הקשר של צה"ל.

קשרי אלחוט מורס נקראו בשם משפחת אבינועם, אינני יודעת למה.

במשך שנתיים שירתי כקשרית מורס ועברתי תחנות קשר רבות. בתחילה כבורג קטן בתחנות קשר גדולות עם עובדים רבים שכל אחד בהן עושה חלק קטן מהעבודה, ועם הזמן עברתי לעבוד בתחנות קטנות ורחוקות שהיו צמודות למטה קרבי. שם עבדתי לבדי, צמודה למכשיר עשרים וארבע שעות מסביב לשעון ועושה הכול לבד – מקבלת הודעות, מצפינה אותן, מתקשרת ומשדרת, קולטת הודעות, מפענחת ומוסרת לתעודתן. התנאים היו די גרועים. פעמים ללא מספיק אור. הייתי עובדת לאור הפיוז של מכשיר הקשר. במקרים רבים הייתי בחורה יחידה בין הבחורים ולכן ישנתי בחדר התחנה. כדי להתקלח היה עלי למצוא שעה מתאימה כשאין סיכוי שעוד מישהו ירצה להתקלח.

הזמן הקשה ביותר היה בזמן הקרבות כשקיבלתי רשימות של פצועים והרוגים והיה עלי להעביר הלאה.

מקומות שבהם שירתי במשך זמן זה: תחנה שהייתה מסופחת למטכ"ל בתל אביב (סמינר פעילי ההסתדרות), נצרת – מטה חזית הצפון, מזרע – חזית הצפון, טירה, מושב מרחביה – גדוד 14, כפר גדעון, טבעון, ראש פינה, צפת, מטולה, חלסה (קריית שמונה של היום), בית הלל, משטרת גשר. ייתכן ששכחתי מספר תחנות או שהסדר היה אחר. לבסוף שירתי שנתיים מלאות ועם השחרור הצטרפתי לקיבוץ הראל.

משם, בשנת 1951 עברנו לשובל.

אימא שלי לא הייתה מושלמת וגם לא צדיקה. אבל, כשהתלבטתי עם רונן אם ומה לדבר כאן היום – הבכיינית של המשפחה. חששתי שלא אעמוד בזה – הבנתי שיש משהו שרק ילד יכול לומר על הורה, וזה אולי הדבר שהכי חשוב להורה לשמוע.

אימא שלי הייתה אימא טובה. היא הייתה אימא ממש טובה והיה לנו טוב יחד.

אוהבת ואהובה.

אימא חמה וחכמה, רגישה בצורה יוצאת דופן. אימא מאירה באור שמאפשר צמיחה.

אישה שיכלה תמיד לראות גם את הצד המצחיק של הדברים. עד הרגע האחרון כמעט.

עשינו המון קנוניות מול אבא. צוות בלתי מנוצח של שתי נשים שבטוחות שהן תמיד צודקות.

גם בהחלטה האחרונה – להביט למוות בעיניים, לשחרר ולזרום כי הגיע הזמן.

אני מרגישה עצב. עצב גדול שלם ונכון.

היית לי אם, אחות וחברה.

שלום. אימא אהובה שלי.

סבתא זיוה היקרה,

אנו נפרדים ממך היום בצער רב, למרות שאנו עדיין לא מעכלים שאת אינך.

את תחסרי לנו מאד, במיוחד בביקורינו בשובל, כשניכנֵס לבית ונראה את כורסתך ריקה.

יהיה קשה עכשיו, ואפילו קצת מוזר, לראות את סבא לבד. תמיד הייתם זוג כזה חם ואוהב שעושה הכל ביחד. גם את שיחות הטלפון איתנו עשיתם יחד – כשכל אחד בשלוחה אחרת.

אבל, מה שבטוח זה שתמיד נזכור אותך ואת ביקורייך אצלנו עם סבא. אף פעם לא הגעת בידיים ריקות. תמיד דאגת להביא איתך ממתק או צעצוע. תמיד התעניינת בלימודינו ובמה שקורה לנו.

טיילת איתנו בחו"ל לכבוד בר ובת המצווה שלנו ודאגת להגיע לכל מסיבת יום הולדת שלנו.

סבתא, עשית בשבילנו כל כך הרבה ואנו מודים לך ומעריכים אותך על כך.

בפעם האחרונה שראינו אותך אמרת לנו שתמיד הבית שלכם יהיה פתוח בפנינו ושלא נשכח שיש לנו סבא וסבתא שדואגים לנו ודאגו להקים את המשפחה.

סבתא, אנו נתגעגע אליך מאד ואנו מקווים שתמשיכי להתעדכן בקורות אותנו מהיכן שאת נמצאת עכשיו, ושתמצאי מנוחה ושלווה.

מהאוהבים והמתגעגעים – נחם, ארבל וסתיו – נכדייך

דברים שנשאה איילת באזכרה המשותפת לזיוה וליוסקה

כשיועצי הזוגיות ושדכנים למיניהם מדברים על זיווג של הפכים לזה הם מתכוונים, להורים שלנו. הסבים שלכם. יין ויאנג.

הוא – אש להבה ונשמה של ילד ממשפחה של עשרה ילדים,

והיא, מים חודרים עמוק ונפש עתיקה של מישהי שגדלה ללא הורים.

הוא אוהב אדום עוצמתי ועז, והיא סגול עדין כמו הלילך...

היא רואה בדיוק מה צריך והוא – מיד נכון למשימה. בולדוזר. לא רואה ממטר.

הוא רוצה לתת לה נשיקה והיא אומרת: "יוסקה, לא לפני הילדים".

אבל הדבק ביניהם היה חזק. מורכב מהאהבות המשותפות – קודם כל כולנו... ובמבה, במבי, בינגו ושות'...

העבודה. כמה שיותר והכי טוב שאפשר. בלי קיצורי דרך. כשהטרקטור נתקע ברברס, חוזרים אִתו הביתה בנסיעה אחורה, וכשהנתונים מגיעים באיחור, יושבים בתמחיר עד הלילה כדי להגיש דוח בזמן.

והטיולים... הו! הטיולים.. .

והגרלות (פעם יצאו לנופש באילת רק כי הבטיחו להגריל טלוויזיה) וקניות...

והארץ הזו, הקיבוץ הזה...

בכל מקום שהלכו – אנשים התאהבו בהם, בכל טיול בעולם רכשו חברים.

למרות שרוב היום הייתי בבית הילדים, בזמן המשותף שלנו, ולמרות היותם אנשים ביקורתיים ודעתניים – הם אלה שנתנו לי את ההרגשה שאני נהדרת, שאני מוגנת ואהובה, שאף אחד לא יוכל עלי. ואהבתי מאוד את שניהם.

וכמו שסבא אמר "היה כיף!"

אז תודה.

פסח תשפ"ב 2022