דפי הנצחה

דברים בלוויה

רונה פוריינג, מזכירת קיבוץ שובל

זיוה – זושיה נולדה במחצית השנייה של שנות העשרים במאה הקודמת, באזור כפרי ליד לבוב, פולין של אז, כיום אוקראינה. בת להוריה - בולוסלב ואליזבתה ז"ל ואחות אמצעית לבוגוסלווה ואווה זכרן לברכה.

רוחות המלחמה המנשבות הביאו את המשפחה לשנות נדודים ולחיים של אימה ופחד שפגעו בשגרת החיים של ההורים ובנותיהם.

בסיום המלחמה הגיעה זיוה לעיר לודז', למדה תפירה והתחילה לעבוד כנערה צעירה. דרך חברות משותפות הכירה את צבי, זכרו לברכה, ויחד הצטרפו לקבוצה שעלתה לארץ ישראל באוניית המעפילים 'מולדת'. עם הגעתם ארצה עצרו הבריטים את האונייה וספינות הגירוש לקחו את כולם למחנה מעצר בקפריסין. בתקופה הקשה במחנה הגיעו חיים חדשים – זיוה ילדה את מימי – בִּתהּ הבכורה. המשפחה הצעירה עלתה לארץ ישראל בזכות גולדה מאיר שדאגה לגורל הילדים והתינוקות הגדלים במחנה המעצר בעלייה שכונתה 'עליית התינוקות' מקפריסין.

בהגיעם לנמל חיפה, אמרה זיוה – "ראיתי את האורות של הר הכרמל", אבל הרצון היה ליישב את הנגב, את המדבר וכך הגיעה המשפחה לקיבוץ אילת-נתניה ומשם לשובל.

ימי הקמת הקיבוץ. זיוה מתמסרת למשימות ולתפקידים מגוונים בענפים השונים – בתי הילדים, סידור עבודה, סנדלריה וכמובן, מתפרה.

לאחר הפרידה מצבי, הקימו, זיוה ורומק ז"ל משפחה ונולדו עדה וצילה.

לאט, לאט, הופכת התפירה להיות עיסוקה העיקרי. ההתמקצעות היא בתפירה 'סלונית' – תפירה אישית לפי גזרות. תחת ידיה המופלאות הגשימה זיוה את החלומות של החברות. בבדים וצבעים מגוונים, כל אחת זוכה ליחס אישי. החברה בחרה מלבוש מחוברת 'בורדה' והכל הועבר מהנייר אל הבד ומשם לגוף – הכול מדויק ואיכותי, כל תפר מוקפד.

גם שמלות כלה ותחפושות מועברות מדמיון וחלום למציאות. בימים שאין בהם שפע יש בזיוה רצון לתת, ליצור ולעשות את הטוב ביותר באמצעים ובחומרים הקיימים. השמיים הם ללא גבול מבחינתה. ביצירתיות ובחריצות נתנה מענה לכל רצון ובקשה.

זיוה הפליאה במלאכת היד. סריגה, רקמה אמנותית וכמובן טיפוח הגינה. ולא רק את גינתה הפרטית. במסלעה מול הכניסה לחדר האוכל טמנה פקעות של רקפות. במשך שנים תחזקה בשקט את פינת החן הזו שהפתיעה בכל חורף מחדש עם פריחה מרהיבה ומרחיבת לב.

הקיבוץ היה בעבורה מקום שאליו חשה שייכות עמוקה וגאווה גדולה. במשך שנים נרתמה לכל פרויקט ומבצע, חג ופעילות. שמחה בעשייה למען הכלל וביכולתה להיות שותפה משמעותית. לזיוה היה מצפן פנימי של קבלת השונה שבא לידי ביטוי בדיבור מכבד, הימנעות מעימותים וצניעות יצאת דופן.

בהיותה בת לדור המלחמה, היו בה נחישות ורצון ללמוד עוד וכך נרשמה ללימודי השלמה ברמת אפעל, למדה אנגלית באוניברסיטה הפתוחה ועוד. פיצוי על שנות הלימודים שלא השלימה.

זיוה ורומק היו פעילים ונסעו לטייל בארץ ובחו"ל. נהנו מ'מפעלי' התרבות והאמנות של הקיבוץ ובכלל. אבל הבית בעבור זיוה, הוא העוגן העיקרי.

לאחר הפרידה מרומק ז"ל הגיעו שנים עם יותר זמן בית. משפחה – בנות, וביקורי נכדים ונינים. פינוקי אפייה, חיבה מיוחדת לגלידה, מלאכת יד ועוד.

זיוה – על המראה היפה שלך, היציבה הגאה והמבט המאופק שמרת לאורך כל חייך הארוכים. עם חיוך מנומס ורצון לעשות את הטוב ביותר שרק אפשר בעבור כל אחד. לזהות היכן ניתן לסייע ובשקט לתת עזרה. וכל זה מתוך בחירה אמיתית שהגיעה מתפיסת עולם איתנה שאדם הוא אדם ואת כאן כדי לתת ולא כדי לקבל או לקחת. מימי, עדה, צילה וכל בני ובנות המשפחה – קיבוץ שובל משתתף בצערכן.

עשרות שנים חלפו מיום שהיגעת לאדמת הנגב שאליה השתוקקת. היום את שבה אל האדמה הזו, ליד רומק אישך. נוחי כאן בשלום, בנחת וברוגע.

עדה

אמא שלי יקרה, המסע שלך היום מגיע לסיומו.

מסע חייך שהיה שזור באירועים רבים…

החל מילדות בצל המלחמה, בפרידה ממשפחתך בפולין ונמשך אל עבר חלום העלייה לארץ, אל התחלה חדשה בארץ חדשה, אל שפה זרה, אל נופי מדבר שלא הכרת, אל קשיי קליטה רבים, ובעיקר אל הלא נודע ובאמתחתך תינוקת קטנה בת חודש ימים בלבד.

איזה אומץ היה לך!

אמא, סיפור חייך הוא כמו פאזל מלא בחלקים קטנים היוצרים את השלם, תמיד היה לי קשה להבין ולפענח ולחבר את חלקי הפאזל. האמת, משימה קשה, לא היה קל… עד היום יש שאלות שלא מצאתי עליהן תשובות...

אני שאלתי ואת ענית. פעם ענית יותר ופעם פחות. את השלם לא נדע לעולם אבל זאת הייתה הבחירה שלך ואני השלמתי עימה.

‏אמא אהובה, לימדת אותי את הדברים הפשוטים של החיים, את אהבת האדם, את הנתינה לזולת, את השקט והרוגע.

‏לימדת אותי את האכפתיות והדאגה לסובב ואת הדגשים הקטנים שבסופו של דבר עושים את הדברים לגדולים.

‏אמא יקרה, האמת, לא קל להיות אמא, לגדל, לחנך, ללמד, לחבק, להעניק, לאהוב… ואת היית לי אמא במלוא מובן המילה. ממך ספגתי את רוחך והשראתך העוברת מאם לבת, רוחך שתלווה אותי לעולם ועד .

‏אמא, כשהגעת לגיל תשעים חגגנו לך יום הולדת במשפחה ושלבנו את המאפיינים שלך בהומור ובצחוק כי הרי יש לנו עסק עם ״פולניה אמיתית״ ומותר גם לצחוק…

‏לפעמים על הרולים בשיער וכמות הספריי לעיצוב התסרוקת, על הטרנזיסטור הקטן שעמד לידך וכל שעה שמעת חדשות ועשית לנו: ש... ש... שקט… חדשות. ועל מקל ההליכה שהפכת למגרפה… וכל מכשיר חשמלי חדש שקראת לו ״מה זה הקונפייטר״ הזה ועוד ועוד, כך נזכרנו איתך וצחקנו יחד.

‏אמא, אמא, זו דרכך האחרונה…

אני גאה בך על כל מה שהיית למעני, למען אבי רומק זכרו לברכה ולנכדייך. כולנו אהבנו לבוא אליך ולהנות מעוגות הגבינה והתפוחים הטעימות, מהפרחים שטיפחת בגינה, ומהבגדים שתפרת לנו. קצרה היריעה מלהכיל את הכול…

זיכרונות אלה יהיו לי כנר זיכרון ממך.

‏זיוה, זושיה, אמא, הנה את פה, נאספת לצד בעלך היקר ממנו נפרדת לפני שמונה-עשרה שנים.

תם המסע שלך, תמה הדרך.

נוחי על משכבך בשלום!

עדה

צילה

אמא שלי זיוה האהובה,

הנה הגיע היום להיפרד ממך, ולמרות שידענו שכוחך אוזל, עדיין הפרידה כואבת כל כך. אמא, גידלת אותנו למופת, אמנם היית אמא שלא קיבלה כלים איך לחנך, אבל נתת לנו את כל מה שיכולת.

היית אישה צנועה, חרוצה ודאגת לכולם. תמיד עם חיוך על הפנים וללא תלונות. לימדת אותנו אהבה לזולת, לטבע, לגינה ולצמחי הבר. שתלת רקפות בסלעים ליד חדר האוכל וגם עד ללוס אנג׳לס סחבת והבאת לי פקעות של רקפות ושושן צחור.

למדנו ממך לרקום ולסרוג ולתפור. תפרת לנו ולנכדים בגדים לתפארת. אני אהבתי מאד לבוא אליך למתפרה שלך, לתפור במכונת האוברלוק, ולהתבונן שעות במראה המשולשת שרואים בה לאין סוף.

דאגת מאד לאבא זכרונו לברכה. וטיפלת בו למופת.

אמא, למדנו ממך להסתכל על החיים בצורה חיובית וחיונית ולצלוח קשיים בדרך.

למדנו להיות שמחות בחלקנו ולחיות את הרגע.

הייתה לך תכונה נפלאה של קבלה. קבלת את כולם באהבה ובלי לשפוט.

בשנים האחרונות מחלת הדמנציה השפיעה על הזיכרון אבל המשכת לתפקד ועדין תמיד רצית לעשות הכול לבד. למרות כל הקשיים, כששאלנו לשלומך ענית ״רגיל עם הגיל״ ותמיד ״הכול בסדר״.

עד יומך האחרון לא התלוננת וניסית שלא להכביד על שלו המטפלת שלך.

אמא, עשית מסע מופלא במשך ימייך על פני האדמה וכעת נשמתך עוזבת את העולם הפיזי למקום טוב יותר.

אמא שלי, אני נפרדת ממך פה בהרבה הודיה על שזכיתי בך כאימי, ומודה לך על כל מה שהיית בשבילי, בשביל אחיותיי, ילדי, כל בני משפחתנו והחברים שלך.

תנוחי על משכבך בשלום.

אוהבת אותך מאד. שלך ציל, צליל, צילצילונת, צילה.

וחיבוקים גם מגבי, שני, סול, דניאל, קייטי וניק.

My beloved mom Ziva

The day has come to say goodbye to you, and even though we knew that your strength was running out, saying goodbye still hurts so much. Mom, you raised us so wonderfully. You were a mother who didn't receive tools how to educate, but you gave us everything you could.

You were a humble, hardworking smart woman. You cared for everyone, always with a smile on your face and without any complaints. You taught us to love for others, order and tidiness (I’m not sure I was up to your standards), and a great love to nature, the garden and wild plants. You planted cyclamen in the rocks near the dining hall and you also carried and brought me bulbs of cyclamen and lilies all the way to Los Angeles.

We learned from you hand crafting, embroidery, knitting and sewing. You sewed great clothes for us and our grandchildren. I really loved coming to your sewing workshop and to saw with the Overlook machine, and also to stare for hours at the triangular mirror in which you could see indefinitely.

You loved Romek your husband and our father, may his memory be blessed and you took excellent care of him.

Mom, we learned from you to look at life in a positive and essential way and to overcome difficulties along the way.

We learned to be happy with our fortune in life, enjoy and live in the moment.

And you had a wonderful quality of acceptance. accepting everyone with love and without judgment.

In recent years, the dementia affected your memory, but you continued to function and you always wanted to do everything by yourself. Despite all the difficulties, when we asked how you were, you answered "normal with age" (רגיל עם הגיל) and always "everything is fine". (הכול בסדר)

Until your last day you did not complain and tried not to burden Ada and Cielo your caregiver.

Mom, you had wonderful journey during your days on earth from green Poland to immigrating to Israel and settling in the Negev. Now your soul is departing the physical world for a better place.

My mommy, I say goodbye to you here and I thank you for having you as my mother, and I thank you for everything you have been for me, for my sisters, my children and all our family members and your friends.

Rest in peace

I love you very much yours Tsil, Tslil, Tsiltsilonet, Tsilinka,

Tsilla.

And hugs also from Gabi, Shanee, Sol, Daniel, Katie and Nick. 

בית אבא עם זיוה מור

הסכם ריבנטרוב-מולוטוב שנחתם בשנת 1939, חילק את פולין לשלושה חלקים: שני אזורי כיבוש: רוסי וגרמני וביניהם 'גוברנמנט' – אזור שהיה כעין אוטונומיה פולנית. לשם גירשו אותנו הגרמנים. אחרי שהגרמנים הפציצו, נלחמו וכבשו את חלקם, נכנסו הרוסים ללא התנגדות לחלק המזרחי שיועד להם. הגרמנים סיפחו לרייך השלישי חלקים מפולין, ביניהם העיר לודז' שהפכה לליצמנשטט. האוכלוסייה הפולנית בשטחים האלה גורשה וגרמנים ארים טהורים התיישבו במקומם.

זיוה מור מספרת:

המשפחה שלנו גרה בלודז'. בעקבות הפינוי עברנו לעיירה דמביצה ששכנה בעמק גדול שגובל בהרי הקרפטים. זה היה בשנת 1940. שם גרנו, חמשת בני המשפחה, בחדר אחד.

ארבע פעמים "זכתה" המשפחה להיות ממש בקו החזית. טעמנו את הפגזות הגרמנים וילל הקטיושות המצמרר שלהן. באחת הפעמים נטש אותנו העגלון הפולני ששכרה אמא, כדי שיעבירנו את הקווים. הוא השאיר אותנו ממש בשדה הקרב וברח כל עוד נפשו בו.

אבא שירת כקצין בצבא הפולני, עוד במלחמת העולם הראשונה והיה ממשחררי העיר וילנה. להיות קצין לשעבר, או ליפול בשבי הגרמני היה דבר מסוכן מאוד בימים ההם. הגרמנים חיסלו באופן שיטתי את הקצונה ואת האינטליגנציה הפולנית. גם הרוסים לא חיבבו אותם כל כך. ידוע שהם חיסלו כ- 800 קצינים ביער קַטִין. אבא היה חייב להסתתר ולשנות זהויות כמה וכמה פעמים. חודשים ארוכים הוא פשוט נעלם לנו ופעל במחתרת. הגרמנים נהגו גם לשלוח אזרחים פולנים לעבודות כפייה בגרמניה. כשהגיעו המגייסים לבית שלנו, הייתי במקרה חולה ושכבתי עם חום גבוה ופרצוף נפוח מכאב שיניים. כשהם ראו אותי, הם חששו שאני חולה בטיפוס והסתלקו מיד לבלי שוב. כך ניצלו כל דיירי הבית. זה היה בשנת 1943.

לפני המלחמה גרנו כאמור בלודז'. המשפחה הייתה בורגנית ומסודרת. אבא היה קצין בצבא הקבע ואמא עקרת בית. אמא הייתה בילדותה ילדה מאומצת. היא אומצה על-ידי משפחה של בעלי אחוזה באוקראינה, באזור העיר טרנופול. הוריו של אבא, לעומת זאת, היו איכרים עניים. היינו משפחה חילונית, אבל חגגנו את החגים המסורתיים ואהבנו את חג המולד עם עץ האשוח והמתנות. אבא הלך אז אפילו לכנסייה ותרם לקופתה ברוחב לב.

אבא אהב חידושים וקידמה וקנה מכשירי צילום וחשמל חדישים. המצלמה הראשונה שלו הייתה תיבת חושך לוּטה בבד שחור, שעמדה על חצובה. אבא לימד אותי ואת אחותי לצלם ולפתח את סרטי הצילום, אבל רק אני נתפסתי לעסוק בנושא הצילום. היו לנו רדיו ומכונת כתיבה. כילדה אהבתי לשחק ולקשקש בה. האות O העגולה שעשעה אותי במיוחד. הייתי קטנה ואני זוכרת שלאות הזאת קראתי "גלגל". אבא שיחק עם חבריו שח. היו נשפי צדקה והגרלות, סרגנו ורקמנו, הקשבנו למוסיקה, כי כך היה נהוג לבלות. אבא גם גידל ארנבות אנגורה יפיפיות, אני קיבלתי חתול במתנה מסבתא ולאבא היה כלב. גידול הארנבות ועסקי הצילום עזרו לנו רבות במלחמה והנדודים. האיכרים אהבו להצטלם באירועים משפחתיים ובתמורה קיבלנו מהם מזון: גבינות, בשר וביצים. אני זוכרת שפעם, בלילה חורפי, באו אלינו איכר אמיד ושני בניו, שביקשו לצלם את האם שנפטרה והונחה בארון קבורה. אבא לא היה בבית ואני הייתי היחידה הפנויה. האיכר הבטיח להביא אותי ולהחזיר אותי בשלום הביתה, כי ללכת לבד היה סכנה גדולה. לקחתי את המצלמה ואת הכימיקלים של הפיתוח והלכתי אִתם. הדרך הייתה ארוכה וזו הייתה חוויה מוזרה, אך התמורה הייתה יפה.

בחורף גלשנו על השלג בפארק ונסענו לאוקראינה לאחוזה של סבא וסבתא, ההורים המאמצים של אמא, שמאוד אהבו אותנו. הייתה לסבא כרכרה עם סוסים עדוּיֵי פעמונים והיה כייף לטייל בה. הוא היה רוכב על סוסו ויוצא כל בוקר לסיור באחוזה. כשגדלתי הייתי מתלווה אליו על סוס שני. היו שם עצי דובדבן גדולים ובעונה טיפסתי עליהם וזללתי דובדבנים לרוב. לסבא היה חבר, כומר אוקראיני. הבן שלו למד רפואה באמריקה. כשהייתי בת חמש, חליתי בדלקת ריאות. הוא טיפל בי והציל את חיי.

כשכבשו הרוסים את פולין במתקפת הנגד שלהם, הם שלחו את סבא וסבתא לסיביר כי הם היו בורגנים. פעם אחת קיבלנו מהם תמונה בה הם נראים מנסרים במסור דו-ידני גזעי עצים. הם נפטרו שם.

גם אל הסבים האיכרים, מצד אבא נסענו בעיקר בקיץ, כי לא היה מקום בבית שלהם והיינו צריכים לישון בבוידם, על הקש, כשמעלינו כיפה של כוכבים. אבל נהנינו מאוד לשחק עם ילדי האיכרים. הם לימדו אותנו לקלות קלחי תירס ולאפות תפוחי אדמה על המדורה. היה לנו כייף.

כזכור, הגרמנים גרשו אותנו מלודז' והמשפחה עברה לדמביצה. זו עיירה ששוכנת באזור יפיפה של הרים ואגמים, לא רחוק מהרי הקרפטים. אבא חזר לזמן מה מהעלמויותיו וכדי לעזור לפרנסת המשפחה עסק בשוק השחור. בשכנות לנו הייתה משפחה יהודית. אבא כבר ידע מה מעוללים הגרמנים ליהודי פולין וניסה להסביר זאת לשכנים היהודיים ולשדל אותם למצוא לעצמם מקום מחבוא. הם לא האמינו לדבריו. הם טענו שהגרמנים הם אומה תרבותית, שבמלחמת העולם הראשונה עזרו ליהודים ושאין להעלות על הדעת שתיאוריו של אבא נכונים.

פעם הייתה לנו שם פגישה בלתי אמצעית עם הגרמנים. מכונית של קציני אס.אס. נתקעה ליד הבית שלנו והם דפקו על דלתנו ושאלו אם יוכלו לקבל משהו לאכול. אמא הניחה על השולחן לפניהם ביצים, גבינה ולחם שחור טרי שאפתה בתנור שבמרתף וגם הכינה סנדוויצ'ים לנהג שטרח על תיקון המכונית. הם שיבחו את הלחם שלנו והשאירו לנו כסף ביד רחבה וקופסת שפרוטים מתוצרת שוודיה, מסוג שלא ראינו מאז שנת 1939.

אחרי המלחמה, בסוף 1944, הייתי הראשונה לחזור ללודז'. הבית שלנו היה תפוס בידי אחרים. המוני איכרים באו לעיר כדי ללמוד חינם באוניברסיטאות. גרתי בשכירות עם חברה שהייתה אחות וחזרה מעבודת כפייה בגרמניה. עבדתי במתפרות שונות ופעלתי גם כ"תרבותניקית". ליוויתי מרצים למפעלים ולחוגי השכלה. אבל הייתי מאוד בודדה בעיר, ללא כל קרובים וידידים. לידינו התגוררה קבוצת בחורות יהודיות שחזרו מהמחנות. קשרתי איתן קשר. באמצעות חברה אחת הכרתי את צבי. הוא נקרא להתגייס לצבא אבל חשש מאוד כי שם הייתה אנטישמיות חזקה מאוד. החלטנו לפנות למוסד לעלייה ב' ולעלות ארצה. הם העבירו אותנו לצ'כיה ומשם לאיטליה. שם היינו בוילה צ'יצ'רוני המפוארת שליד ריבולי.

עלינו לאניית המעפילים בנמל בארי ואחרי כמה ימי הפלגה נתפסנו בלב ים בידי משחתת בריטית. אני הייתי חולה וסבלתי ממחלת ים. האנגלים הציעו שילדים וחולים יעברו למשחתת. כך חסכתי לעצמי את קרב קופסאות השימורים שניהלו המעפילים. הבריטים טיפלו בי יפה ובסופו של דבר הגענו למחנות המעצר בקפריסין. היינו שם תשעה חודשים ושם נולדה מימי.

בסוף שנת 1947 באה גולדה מאיר לאי ובקשה ראיון עם המושל הבריטי. אמרו לה שהוא איש קשוח, בוגר השירות האימפריאלי בהודו. היא תכננה את נאומה כדי להמס את לבו. היו אז כ- 500 תינוקות במחנות בקפריסין והחורף התקרב. להפתעתה של גולדה, המושל התרצה והסכים שתינוקות עם הוריהם, כ- 1500 נפש, יקבלו מכסת סרטיפיקטים לעלייה.

הגענו ארצה לרעננה. הסוכנות שיפצה מבנים במחנה צבאי בריטי לשעבר והפכה אותם לבתי תינוקות ומגורים לעולים החדשים. אנחנו גרנו באוהלים. עד מהרה הפך המקום ל"מכרה זהב" לוועדות הקליטה של הקיבוצים, שרצו לקלוט משפחות צעירות. עוד בפולין שמענו על הנגב ועל הקיבוצים הצעירים שהתיישבו בו. זה קסם לנו ובקשנו להיקלט בקיבוץ צעיר בנגב. קיבוץ שובל ענה על רצוננו, אבל היסס בעניין קליטת תינוקות. בסופו של דבר התרצה וכך הגענו הביתה – לשובל.

כעבור שנים רבות גולדה מאיר הזדמנה לשובל ושמחתי להציג בפני את מימי כחיילת במדי צה"ל. גולדה אמרה שאני הראשונה שמודה לה.

אף פעם לא מאוחר מדי!

שובעלון 21 כסלו תשס"ה, נובמבר 2004