דפי הנצחה

דברים על קברה

ביקשתי להגיד דברים על מרים, כפי שהכירו אותה אלה שעבדו אתה בשנות חייה בשובל.

לא מזמן ציינו את יום הולדתה השמונים. בתפיסתה המהירה, בכושר התגובה, ברמת העניין בכל הנעשה בעולם ובארץ, בקלות תנועותיה היא הייתה אישה צעירה.

היא לא הרבתה לדבר, היא עבדה הרבה ומהר, בקושי יכולנו לספק לה עבודה.

היא לא דברה על עצמה ולא התאוננה, אבל כשהתפתחה שיחה היו לה עמדות ברורות ומוצקות מבוססות על ידיעות שנרכשו בלימוד ובקריאה בשפות רבות ומניסיון של חיים ארוכים. ניסיון שעבר ביקורת ומחשבה.

לא היה לנו קושי לקשור שיחה מעניינת גם לצעירות ביותר בינינו, ואכן נוצר קשר של הערכה רבה.

היא הייתה קטנה ורזה, משקלה היה כשל ילדה בת עשר אבל תמיד חשבנו עליה כעל אדם גדול וחזק, כי העיקר בה היה האופי. מוצק, חזק, עקשנית לעתים. כאשר החליטה, אחרי מחשבה מעמיקה בדבר שהייתה בטוחה כי הוא הנכון, היא הגשימה אותו.

לכן מותה שהיה מות חסד, אחרי הידיעה שהכתה בנו, אני חושבת שהיה מתוכנן וצפוי.

כך היא רצתה לחיות וכך היא רצתה למות. מה שהיה תלוי בה – היא הגשימה.

אני נזכרת בשיחות רבות בינינו אחרי שהיה ברור כי מרים חולה וזקוקה לבירור יסודי. היא לא הסכימה לערוך בדיקות, לא רצתה לדעת, ובעקשנות האופיינית לה טענה שהיא אדון לגורלה וכך היא עצמה רשאית להחליט מה רצוי לה, והיא אכן החליטה.

אנחנו יודעים כמה קשה לישראל אחרי שישים ושלוש שנים יחד. כאילו נכרת אבר מגופו, אבל זו דרך החיים. נחמתו היא הילדים והנכדים אשר בכאבם ובצערם העמוק אנו משתתפים.

יהי זכרה של מרים שמור בתוכנו.

שובל 05.08.1984