Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לקירשנר שאול ז"ל
(17/03/1922 - 24/08/2012)     ( יז אדר תרפב  -  ו אלול תשעב )

.

שאול – סיפור חיים

נולדתי במגדבורג, עיר תעשייה במזרח גרמניה בשנת 1922.

ההורים שלי הגרו מגליציה, מהעיירה שלוחהאו בשנת 1919. להורי הייתה חנות לריהוט, לדברי אומנות ולתמונות במרכז העיר. אני גדלתי בפרבר חיצוני של העיר כבן יחיד להוריי. היינו משפחה יהודית מתבוללת ושמרנו על מנהגים יהודיים מסוימים כגון תפילות ראש השנה ויום כיפור, כשרות מסוימת, הוריי הגדירו את עצמם כיהודים בעלי אזרחות גרמנית. שמי המקורי הוא זיגפריד – על שם סבי. משמעות השם הוא גיבור מיתולוגיה גרמנית, היהודים בגרמניה אהבו לקרוא בשמות בעל צליל גרמני.

משנות הינקות והילדות המוקדמות אינני זוכר דבר מלבד המטפלת שטיפלה בי ודאגה לצרכי היומיומיים, בזמן שהורי היו בחנות.

זיכרונותיי מתחילים מהיום הראשון של הבית הספר כשקבלתי צילינדר מלא סוכריות. בשנת 1928 התחילו רדיפות הנאצים, אבל אני בתור ילד, לא הרגשתי את זה.

בשבתות היינו נוסעים לאגמים של האלבה. אביה של המטפלת שלי היה רב חובל של אחת האוניות שהעבירו סחורות מהצפון לדרום והייתי מצטרף אליה כשהייתה הולכת לשם. בחופשות מבית הספר התארחתי אצל הוריה של המטפלת שלי בכפר ליד מגדבורג.

לאחר סיום בית הספר היסודי הלכתי לבית ספר התיכון, מאורע שזכור לי כמיוחד בפני עצמו, היה לנו לבוש מיוחד לבית הספר – כובע מצחייה.

בשנת 1932 אמי חלתה בסרטן ולאחר טיפולים נפטרה. נשארתי עם אבי וכעבור זמן מה עברתי לגור בברלין אצל אחיו המאומץ של אבי. הלכתי לבית ספר ולמדתי שם לטינית ויוונית. רוח בית הספר הייתה גרמנית לגמרי, לא החזקתי שם מעמד זמן רב. משם עברתי לבית היתומים של הקהילה היהודית בפנקוב, גם שם האווירה הייתה מאוד גרמנית-מתבוללת. הייתי שם שלוש-ארבע שנים. מהגימנסיות עברתי לאכסניה היהודית של בעלי המלאכה, למדתי ליפוף מנועים ושרברבות, עבדתי בזה שנתיים.

בשנת 1938 יצאתי להכשרה מטעם סגניתה של הנרייטה סולד – הכשרה חקלאית של בני הנוער של תנועת החלוץ שהכשירו את עצמם לחיי חקלאות והתיישבות בארץ. ההכשרה הייתה בנוינדורף תחת השגחת הנאצים. עבדתי שם בגננות. ההכשרה הזאת עזרה לנאצים להתגבר על מחסור בידיים עובדות בחקלאות. בהכשרה היו התפתחויות חברתיות שונות בין הקבוצות השונות שהרכיבו אותה.

באותו הזמן המלחמה כבר החלה. הגרמנים התחילו לכבוש חלק מצרפת ומפולין. מתוך קבוצת ההכשרה הזאת ומשאר קבוצות ההכשרה האחרות שהיו בגרמניה, היו הגרמנים בוחרים בכל פעם קבוצה והתירו לה לצאת מגרמניה דרך ברטיסלבה. הגרמנים בחרו קבוצה של בני נוער מהקבוצה שלי ואני בתוכם. לפני שיצאנו מגרמניה הוחזקנו חודש-חודשיים בווינה בבית מלון ורק לאחר מכן הורשינו לצאת.

מוינה נסענו ברכבת לברטיסלבה, שם עלינו על שלוש ספינות שבדרך כלל הסיעו תיירים בדנובה.

שטנו במשך חודש לאורך כל הדנובה, דרך בודפסט, שער הברזל ועד טוצ'יה שברומניה.

שם עלינו על שלוש ספינות, שבדרך כלל היו מובילות דברי דואר ליד חופי ים התיכון אך באותם ימים שימשו כאוניות מעפילים לארץ ישראל. תנאי המחיה באוניה היו נוראיים ופרימיטיביים, היינו כמאתיים איש על כל ספינה. כששטנו בים התיכון תפסה אותנו סערה וכמעט כל הספינות טבעו. ניצלנו הודות לקברניט יווני זקן, שידע כיצד לתמרן בין הספינות.

לאחר תקופת שייט ממושכת נשארנו כמעט ללא אספקה (אוכל, נפט וכולי) התחלנו לפרק את פנים הספינה כדי להשתמש בחומרים להבערת אש (במקום פחם) למנועים.

עגנו ברודוס כדי לקבל אספקה, אך שם הבריטים תפסו אותנו, והעבירו את נוסעי שלושת הספינות לספינה אחת גדולה שנקראה "פטריה", שהייתה ספינת תיירים צרפתית.

בזמן עגינתה של פטריה השתלט עליה ארגון ההגנה במטרה לחבל בה כדי שלא תוכל לשוט אל מחוץ לנמל חיפה, אל הים הפתוח. אני וארבעה חברים נוספים ניסינו לברוח מהספינה לארץ, אך אני וחבר נוסף נתפסנו על ידי ערבים בחוף, הובאנו לכלא של המשטרה הבריטית, ומשם הוחזרנו לכלא שהיה בספינה. כשחברי ואני הוחזרנו לספינה, בעשרים וחמישה בנובמבר 1940 בשעה שישבנו בכלא אירע הפיצוץ של מטען החבלה שההגנה הכינה. הפיצוץ היה חזק, חומר הנפץ יצר חור ענק בדופן הספינה, שממילא הייתה חלודה ולא עמדה בעוצמת הפיצוץ וה"פטריה" החלה לטבוע. למזלנו, השוטר ששמר עלינו פתח את כל המנעולים כך שיכולנו לצאת מהכלא ולרוץ לסיפון העליון של הספינה. משם קפצנו למים ועלינו על סירות הצלה וחילוץ של המשטרה בריטים שלקחו אותנו אל החוף.

1800 אנשים היו על האנייה. מתוכם נהרגו 220 יהודים ואנשים זרים. כשרצנו לסיפון העליון ראינו, על אחת מקורות הספינה, את גופתו של השוטר ששמר עלינו.

ריכזו אותנו במכלאה בנמל בארץ משם לקחו אותנו לבית מעצר בריטי בעתלית. שם חילקו אותנו לפי מין – נשים וגברים בנפרד, ועל פי השתייכותם התנועתית – 'השומר הצעיר', 'הבונים' ו'הפועל המזרחי'. כולנו נכלאנו בצריפים רעועים ובצפיפות גדולה מאוד.

בתוך צריפים אלה התפתחו מחלות כמו מלריה, קדחת ושאר מחלות מדבקות שגרמו לתמותה רבה. שהינו שם אחד עשר חודשים ולא נותרנו אדישים למצב; היו ניסיונות בריחה, שביתות רעב וסירוב לקבל את האוכל שהבריטים הביאו לנו בתביעה לשחרר אותנו בהקדם. לבסוף התירו, הסוכנות והממשלה הבריטית, את שחרורנו.

לאחר השחרור נשלחנו, שמונה חברים של 'השומר הצעיר', לקיבוץ תל עמל-ניר דוד. בניר דוד השתתפתי בפעולות שמירה והכשרת קרקע של הקיבוץ והשתתפתי במאבק נגד פורעים ערבים בגלבוע. היינו שם מספר חודשים עד אשר נשלחנו מטעם התנועה לקיבוץ מסילות, שם עבדנו בתנאים קשים בשדה, בהשקיה, בבננות, בעבודה בברכות הדגים וכולי. אחרי מספר חודשים נשלחנו לקיבוץ עין השופט, שם, מלבד עבודות השירות, עסקנו בסיקול השדות מאבנים ובנטיעות ביער משמר העמק.

במשמר העמק צירפו אלינו חמישה עשר עולים מ'השומר הצעיר' בדרום אפריקה. באופן רשמי נקראנו הקיבוץ הארצישראלי-הדרום אפריקני. בעין השופט עברנו הכשרה להקמת קיבוץ עצמאי וחיכינו במשך זמן רב עד אשר יינתן האות להקים את הקיבוץ הדרום אפריקני הראשון.

בשנת 1944 הורתה לנו הסוכנות היהודית לעבור לקיבוץ מצפה הים שבאזור נתניה, קיבוץ מיושב בחלקו, שכלל מספר צריפים ובניין אחד. הרעיון היה שהקיבוץ יהיה בשבילנו מקום להכשרה ולהתנסות אמיתית בהקמה, בפיתוח ובהתיישבות.

הקמנו את הקיבוץ הדרום אפריקני הראשון (במצפה הים) בשיתוף עם קבוצה שבאה מההכשרה בקיבוץ מזרע וקבוצה שבאה מבן שמן.

במצפה הים עבדנו בפרדסים של נתניה, בבניין העיר, ובעבודות נוספות שהיו בסביבה על מנת להחזיק את הקיבוץ ולפרנסו. הקיבוץ התפתח. הקמנו רפת קטנה, גן ירק לא גדול ומיני חקלאות ואני התמניתי למזכיר הקיבוץ.

במסגרת ההגנה השתתפתי בפעולות של העלייה הבלתי לגאלית שהיו בעין החורש, כאשר הצבא הבריטי ניסה למנוע את הגעתם של מעפילים לשם. הצבא הבריטי גייס לשם כך שריוניות ומכונות ירייה של פלוגה שלמה, שהתנגדה להליכה חופשית של המעפילים לקיבוץ. הבריטים לא נרתעו מלהשתמש נגדנו באש חיה והיו הרוגים ופצועים מאִתנו, אך אנו רצינו להבטיח את המאבק החופשי של עליית המעפילים לקיבוץ. על ידי נהרגה נערה מהקיבוץ הדתי וכמה נפצעו. אחרי מספר פצועים והרוגים הצבא הבריטי נסוג ויכולנו לטפל בכל הנפגעים.

בזמן הזה הייתי חבר במזכירות מועצת חברי נתניה, עסקתי בפעולה פוליטית של 'השומר הצעיר', ריכזתי את הפעילות בסניף נתניה וערכתי היכרות עם חברים רבים מוותיקי 'השומר הצעיר' שהיו פעילים, גם הם. קיימנו הרצאות של חזן ושל ריפתין ואפילו התחלנו לבנות מועדון בשיכון המזרח שהייתה אז שכונה מוזנחת מאוד. בנינו, בעזרת מחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי, מועדון משנה של 'השומר הצעיר'. בדרך זו הכרתי גם יותר מקרוב את רות, שהייתה פעילה בין הפועלות בנתניה בלשכת העבודה, לקחתי אותה כל פעם בטרמפ באופנים מהמחנה בנתניה עד למועדון המרכזי של המפלגה ובדרך זו התהדקו הקשרים עד לחתונה (אצל הרב ורנר, הרב הראשי לנתניה. אביה של רות עמד על כך שזאת תהיה חתונה רשמית, רשומה במשרד הפנים כדת וכדין). רות ואני קיבלנו חדר משפחה.

הפעילות הפוליטית הייתה בעיקר קיום ההרצאות, פגישות עם חברים של 'השומר הצעיר' והדבקת מודעות (נכנסנו לחדרי שינה של התושבים והדבקנו מבחוץ את המודעות שלנו).

באותה תקופה הייתי כתב של 'המשמר' והייתי נוכח כשהאצ"ל תלו, כמעשה נקמה, שני סרג'נטים בריטים בחורשה ליד נתניה, מעשה שגרם להדים רבים בעיתונות העולמית.

לא הסתפקנו ביישוב הקיבוץ במרכז הארץ וחיכינו בכיליון עיניים לאפשרות שבה נוכל להקים קיבוץ חקלאי עצמאי "התיישבותי אמִתי" ולממש את ההכשרה והניסיון שצברנו במשך השנים בקיבוץ. בינתיים התגבשה תוכנית של הסוכנות להקמת אחד עשר יישובים במכה אחת על מנת שהשלטון הבריטי לא יוכל להתנגד להם. מתוקף היותי מזכיר הקיבוץ באותו הזמן הייתי בין האנשים שקבעו את רשימת היוצאים להתיישבות החדשה.

החברים עברו מנתניה לרוחמה בלילה, למחרת הלכו להתיישב בביר זבאללה והקימו את הצריפים הראשונים של שובל. תחילה קראו למקום אילת אך ועדת השמות של הסוכנות שינתה את שם המקום לשובל.

בזמן הראשון גרנו באוהלים וצריף יחיד שימש לנו למטבח ולאספות חברים. בתחילה עבדתי בתיקונים במחנות הצבא של הבריטים ובמסגרייה. מיגנו בלוחות פלדה מכוניות שהביאו אספקה ליישובי הנגב. בנוסף עבדתי בחקלאות: בפרדסים ובהשקייתם, באסיף בוטנים ותפוחי אדמה, בבניין: הכנו בלוקים של מלט ואבנים.

בשנת 1950 רות נכנסה להריון. באזור לא היה בית חולים ולכן נשכר למענה חדר ברחובות שבו שהתה בחודשים האחרונים להריונה כדי לקצר את זמן ההגעה לבית החולים. רות ילדה את אמנון בכורי בבית היולדות ברחובות, אצל הרופא הראשי שהיה ידידו הטוב של אביה. מיד עם הלידה העברנו את אמנון לשובל.

בשנת 1953, תוך כדי העבודה במסגרייה, נכנס לי שבב לתוך עיני השמאלית. ניסו לטפל בי באופן מיידי, הרופא לקח אותי להדסה בתל אביב, שם ניתחו אותי ובעזרת מגנט הוציאו לי את השבב מהעין. תוך כדי הניתוח נפגעה רשתית העין וכך איבדתי את הראייה בעין שמאל לכל חיי.

כשחזרתי מהניתוח חיפשתי עבודה שאינה מסכנת את הראייה והגעתי לרפת. שם התחלתי ללמוד חליבה ידנית והמשכתי כך כמה שנים, הייתי גם מזכיר הקיבוץ ועסקתי בבעיות הקליטה וההתיישבות יחד עם שאר חברי מזכירות הקיבוץ.

במשך השנים נשלחתי לשנה וחצי לקורס מרכזי משק במדרשת רופין שבגבעת חביבה.

כשחזרתי מהקורס החלפתי את דוב קציר ומילאתי את תפקיד מרכז משק במשך מספר שנים. הייתי עסוק מעל ומעבר ולא נשאר לי הרבה זמן פנוי לטפל במשפחתי. רוב העול נפל על רות שטיפלה בכל עסקי המשפחה, שגדלה במהלך השנים ונולדו אורית (1953) ויהל (1958).

כשיהל היה כבן שנתיים, פרצה שריפה בבית הילדים. בקושי רב הצילו את הילדים. יהל נפגע באופן הקשה ביותר קיבל כוויות רבות – בעיקר באזור הפנים והיד והיה זקוק לטיפול רפואי. עיקר המעמסה הוטלה על רות. הודות לה ואחרי טיפולים רבים חזרה ידו לתפקד בצורה יעילה. גם הפצעים בפניו נרפאו במשך הזמן ולא נראו בצורה בולטת.

המשכתי לרכז את המשק ותוך כדי כך יצאתי לפעולות פוליטיות של תנועת השומר הצעיר. אחרי תקופה מסוימת נבחרתי למזכיר הסניף של מפ"ם בראשון לציון.

כשחזרתי לקיבוץ לאחר הפעילות עבדתי כחצרן במוסד החינוכי ולאחר מכן למדתי הנהלת חשבונות ועבדתי שנים רבות ב"אבשלום" בהנהלת החשבונות עד שמלאו לי שמונים שנה.

במשך השנים התחתנו ילדי – אמנון עם ציפי, אורית עם דני ויהל עם מריה. נולדו לי שמונה נכדים מקסימים ואהובים, כל אחד ואופיו המיוחד: אביגל, יותם, נטע, יובלי, גוון, יורי, רני וגילי.

לשמחתי, אביגל התחתן ונולד לי נין – יואב.

 .
 דברים שנשאה אורית

עכשיו שקט.

כאן, בגבעת המתים, כבר לא מתווכחים, כבר לא נואמים, כבר לא צועקים – כאן פשוט נחים!

ורק הברושים יודעים לספר על חבורת צעירים שבאו לארץ לא זרועה – למרחבים אין סוף, לחמסינים, לרוחות ולאבק – ובנו קיבוץ, וכמה אמונה וכמה מלחמות...

אבל עכשיו, כאן, בגבעת המתים אולי תמצא את השלווה שאף פעם לא זכית לה בחיים –

פשוט לנוח בתוך המרחבים, ובשקט לשמוע את סיפורי הברושים...

תשעים שנה זה המון חיים.

זה המון עבודה, תפקידים, משימות, אתגרים...

זה המון געגועים לאמא שמתה כשהיית ילד.

זה המון געגועים לרות שכל יום בארבע וחצי בדיוק אתה מנסה שהיא רק תחייך אליך, מלטף וקורא לה רות, רולה נותן נשיקה וחוזר לבדידות בבית...

זה גם המון גאווה ואהבה לנכדים מקסימים, שאתה, בדרכך הקשוחה, בטוח שהם אוהבים אותך ולכן אין צורך להפריז בגילויי חיבה או, חס וחלילה, במתנות...

תשעים שנה זה פשוט המון המון זמן. ועכשיו?

עכשיו הזמן למנוחה, עכשיו הזמן לאהבה...

* * * 
 


הוסף

""
יונתן בראל


< חזרה לאתר הנצחה

קירשנר שאול



מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות