קשה מאד לכתוב על משה, ובכל זאת קל. קשה – משום שהסתלקותו הותירה פצע עמוק. קל – משום שיושרו, הגינותו ואהבת הבריות שבו הותירו אחריו זיכרונות רבים וטובים.

הם הגיעו אלינו – אפשר לומר – נחתו בתוכנו – היישר מקובה, פחות או יותר. תחילה הייתה השפה בבחינת מכשול. לא פחות מזה ההסתגלות של הבנים בבתי הילדים. וכמובן, הקליטה החברתית. מתחילה היה ברור שיש למלה ולמשה קשרים משפחתיים הדוקים, המבקרים היו רבים ותכופים וזה הקל עליהם את ההיקלטות. בית פתוח – לא כמו אצל רבים מאתנו. הייתה כאן מסורת יהודית-פולנית רחבת לב ורחבת ריגוש, עם מסורת לטינו-אמריקנית שרק חיזקה את הנטייה הזאת. אנשים שצרות האופק וההסתגרות הישראליות זרות להם. באו ההורים של מלה ושל משה והבינונו מאין כל זה בא. אבא של מלה – משכיל עברי-יהודי פולני מן הסוג הטוב והמעמיק, הוריו של משה שהיו אנשים פשוטים ופתוחים, אף הם, שלעתים קרובות כלל לא הבינו את המגבלות המשונות ששמנו על עצמנו.

אט-אט נוצרה מעין חבורה לא רשמית – מלה ומשה, אילנה וגדעון, רינה ויעקב, אנני ורוביק ושולה ואני. לא חתמנו על חוזים, לא עשינו תקנונים ולא הכרזנו הכרזות, אבל התחלנו להיפגש בחוג של לימוד תנ"ך שהייתי מרכזו. משה היה הרוח החיה בתוך זה – עם הרבה הומור ושאלות נוקבות. איש פוליטי או אידיאולוגי הוא לא היה. היה לו היגיון בריא ולא קיבל את האידיאולוגיה המסורבלת והמעוותת שהיינו חסידיה אז. עם זאת ראה בה גם צדדים חיוביים, ובאורח פרטי היה מגחך בפני על הרצינות שבה אנו מתייחסים לעצמנו ולאידיאולוגיה – העיקר, היה אומר, מה שעושים ולא מה שמדברים. מה שעושים כאן בקיבוץ זה, פחות או יותר, בסדר, והמורשת היהודית, ספר שופטים, ספר שמות או ספר עמוס, שלמדנו יחד, אלה נכסי צאן ברזל ולא חשוב איך אתה מפרש אותם.

משה אהב ילדים, ילדים מעל לכל. ילדים שלו, אחר כך נכדים, את הילה ואת רן, וגם את הבנות שלנו. ככלל, תמיד היה לו זמן לילדים, הבין למכאוביהם ולבעיותיהם. היה תמיד פתוח אליהם ובפניהם, ושוב, לא כמו רבים מאתנו. דומה שאלה היו עבורו רגעי אושר אמִתיים, כי משה ידע גם להיות איש קשה, פרפקציוניסט ועומד על קוצו של יוד. עם הילדים היה כמו משוחרר ואין דומה לו בעולם בשעת משחק או השתוללות.

יחסו לקיבוץ היה יחס לבית – זה מקומו למרות שהייתה לו ביקורת, כמו לכולנו, לעתים ביקורת קשה. מאחר שהיה ישרן ללא פשרות, לא חסך דבריו, אלא אמר מה שעל לִבּו, אם לחברים באופן פרטי ואם בפומבי. אולם מעבר לכך הייתה בו אהבה גדולה ועמוקה לארץ, לעם ולחברה הקיבוצית שבה הוא חי. זו האחרונה הפכה להיות סביבתו הטבעית לו ולמשפחתו. זה ביתו וזהו זה.

לא היו לו, למשה, חיים קלים. כלל וכלל לא. המעבר לארץ ולחיי קיבוץ, הטיפול המסור בהורים והסתלקותם אחד אחרי השני והאסון הכבד על מותו של חיימיטו – כל אלה לא יכלו שלא להשאיר עקבות. המדהים הוא, איך עמדו בזה, מלה והוא. את שנות המחלה האחרונה עם המכאובים הקשים מנשוא נשא בגבורה רבה, כלפי חוץ, לפחות. הוא נאבק על החיים בכל מאודו, לא רצה להינתק מן החברה, ובעיקר לא מן הילדים.

משה היה חבר במלוא מובנה האמִתי של מילה שחוקה זו. ללא פניות וללא תירוצים. כך הוא חי, כך הוא נפטר. יהי זכרו ברוך.

עברה כבר שנה מאז נפרדנו ממשה.

מי יכול לשכוח את ינואר 1991? מלחמת המפרץ, החדר האטום וקולה המפחיד של האזעקה.

ובתוך חלום הבלהות הזה, משה נלחם את מלחמתו הפרטית – את מלחמתו נגד המוות. הוא כבר ידע אז שלא ינצח, אבל נלחם עד לכוחותיו האחרונים.

משה היה עקשן. עקשנותו גרמה לו, לא פעם, להסתכסך עם חברים. אותה עקשנות עזרה לו במאבק נגד המחלה. הוא לא היה מוכן לוותר. גם בחודשים האחרונים שבהם סבל כאבים חזקים התעקש ללכת לעבוד ולתפקד במשפחה.

הוא נסע עם מלה לטיול אחרון בצפון. טיול שהוא, כמובן, ארגן עד לפרט האחרון. כשחזרו סיפר בהתלהבות על הנופים היפים ועל המקומות המעניינים שבהם ביקרו. הוא אהב כל כך להיות עם הנכדים ועשה את הכול כדי להסתיר מהם את סבלו, כדי שיוכלו ליהנות יחד במעט הזמן שנשאר.

משה היה חם מזג גם לטוב וגם לרע. הוא ידע להתרגז בקלות, אך ידע להקרין חום נפלא למשפחה ולידידים. הוא אהב במיוחד ילדים והיה לו הכישרון ליצור איתם קשר.

דפנה אהבה אותו כל כך ותמיד רצתה להיות בחברתו. פעם משה בא איתי לכפר רפאל לקחת אותה הביתה, וכשדפנה ראתה אותנו על השביל היא באה בריצה וחיבקה קודם את משה. באחד הטיולים שלה עם מלה, לאחר מותו, היא ספרה כמה היא מתגעגעת אליו.

מלה – אנחנו יודעים כמה שאת מתגעגעת אליו. משה היה גאה בך לו ראה את ההתמודדות האמיצה שלך, את החיוניות ואת היכולת המולאה ליהנות מהדברים הקטנים בחיים ועוד להשתתף בכנות בשמחות של אחרים. האומץ שלך הוא דוגמה לכולנו.

לכל אחד היה המשה שלו – הוא היה בן מסור להורים, אבא אוהב לבנים וסבא שכל גאוותו ואושרו היו הנכדים. למלה הוא היה רע תומך ואוהב. חלק אתה במשך ארבעים שנה את הצער ואת רגעי האושר.

בשבילינו משה היה ידיד. ידיד מסור, מוכן תמיד להושיט יד לעזרה, שידע להציע אותה עוד לפני שביקשנו. הוא שמח בשמחות שלנו וכאב את צערנו.

הוא חסר לנו מאד.