Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לאלון (אלטשון) משה ז"ל
(17/07/1927 - 28/01/1991)     ( יד תמוז תרפז  -  יג שבט תשנא )

.
 
.

הספד בלוויה – כתבה יהודית אילת (הגיסה)

משה נולד בהוואנה, קובה בשנת 1927 להוריו שמואל ומרים, שהיגרו לשם בשנות העשרים ממזרח אירופה.

למד בבית ספר יסודי יהודי ואחר כך – בתיכון כללי. את לימודיו התיכוניים נאלץ להפסיק בגלל מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה באותה התקופה.

עבד בליטוש יהלומים, ואחר כך כפקיד במפעל טקסטיל.

בגיל עשרים התחתן עם מלה ויחד הקימו משפחה חמה ואוהבת. הם היו יחד תמיד – בשמחה ובעצב ותמכו זה בזה בעתות מצוקה.

בימיו האחרונים, כשכבר כמעט ולא דיבר, אחד המשפטים השלמים והנדירים שיצאו מפיו היה: "מלה, אני אוהב אותך".

לבני הזוג נולדו בקובה שני הבנים – שרגא וחיימיטו.

בשנת 1957 הגיעה המשפחה למסקנה שאין עתיד, להם ולילדיהם, בגולה, והחליטו לעלות ארצה ולנסות חיי קיבוץ, בעקבות אחיו הצעיר של משה, חבר קיבוץ דביר.

בני המשפחה נקלטו בשובל, נתקבלו פה בחמימות רבה. עד מהרה הפכו לחלק מנופו של הקיבוץ וקשרו פה ידידויות קרובות, הנמשכות עד היום.

עם הגעתם לשובל התחיל משה לעבוד בלול ובמדגרה. אהב עבודה זו והתמסר לה מאד.

לאחר מכן, במשך השנים היה מרכז קניות, עבד מספר שנים בקואופרטיב "הנגב" ומאוחר יותר  במפעל בשובל.

בעקבות הבנים שעלו ארצה, הגיעו, אחרי מספר שנים, גם ההורים של משה ושל מלה לשובל, ואחותו של משה עם משפחתה לדביר.

משה דאג להורים במסירות, השתדל לעזור להם במעבר הקשה בגיל מבוגר לארץ חדשה, לשפה חדשה ולצורת חיים אחרת. עשה הכול כדי שיהיו להם חיים טובים ושקטים ככל שניתן.

הייתה זו מכה קשה למשה כאשר אביו נפטר בגיל שישים ושלוש (גם משה נפטר בגיל זה). עם התאלמנותה של אמו טיפלו בה משה וגם מלה במסירות אין קץ. משה כאב עם מחלתה הממושכת ועם הסתלקותה אחרי ייסורים קשים.

בשנת 1973 ניחתה מכה על משה ומלה, שהתנסו בניסיון הקשה והכואב בחייהם – נפילתו של חיימיטו במלחמת יום הכיפורים.

משה היה פרפקציוניסט. כל דבר שעסק בו היה חייב להיות מאה אחוזים או יותר. דרש הרבה מעצמו, אך גם מהסובבים אותו, דבר שהביא אותו לפעמים להתנגשויות עם סביבתו, למרות אהבת הבריות שהייתה בו מיסודו.

היה מסור מאד למשפחתו הקרובה והרחוקה יותר ולידידיו. אין דבר שלא היה מוכן לעשות למען האהובים עליו.

פרשה מיוחדת במינה הייתה אהבתו הגדולה לילדים, והקשרים שקשר אתם, בין אם היו אלה נכדיו הטבעיים או ה"מאומצים", בין אם ילדיהם של בני משפחה אחרים וילדים בכלל. משה אהב אותם והם החזירו לו אהבה רבה. ידע למצוא שביל מיוחד אל לבו של כל ילד.

זכורה אהבתו הרבה להילה ז"ל, ואת האבל שבו היה שרוי עם מותה ללא עת.

משה התעניין בקולנוע ובצילום ואהב מוסיקה טובה.

אהב את החיים ונאחז בהם בכל כוחו, גם בעת מחלתו שעליה ניסה לגבור בכוחות נפש אדירים, עד שזו הכריעה אותו.

29.01.1991

.
 דברים למשה אלון בעת הבאתו למנוחות – אלי לוי, מזכיר הקיבוץ

מלה אהובה שלנו, קהל נכבד ומגוון שבא לכבד את משה, חבריו לקיבוץ. ברשותכם אומר מילים אחדות כשיחה אחרונה עם משה מתוך שיחות רבות שקיימנו.

מזה כחצי יובל שנים אנחנו שכנים. עשרים וארבע שנים. ואנו שומרים על הפרטיות שלנו וכל העת גדלה האהבה שלנו אליכם. משעות קטנות ומרגעים גדולים, משמחות ודרך פגעים. ופתאום עולה הכול כזיכרון ואני רואה איך אנחנו משפחה אחת קטנה.

בחודשים האחרונים, באתגר הנורא של הכאב והסבל הקרינו עלינו הגדוּלה של המאבק שלך על הכבוד ועל מה שהיה יסוד בולט – שאיפה למעט נחת רוח.

קצת נוחיות לאדם העובד וקצת נחת מעמלו וקצת רוח ורוחניות למלא את נפשו. קצת שאר רוח.

משה, אנחנו משפחה קטנה ולפעמים אנחנו משפחה קטנונית. ואז שואלים אותנו: "ואתה, מה עשית בשביל מדינה? מה עשית בשביל קיבוץ?" ואנחנו אומרים: "אני עושה מה שאני יכול לעשות, אני עושה מה שאני יודע לעשות, ואת זה אני עושה כמיטב יכולתי. כך בעבודה וכך ביצירה".

שימרתָ רגעים יקרים של הקיבוץ ואחריך, שרגא ממשיך באמנות הקולנוע.

לא היית בוועדות מרכזיות, לא היית איש משק פעיל, לא עסקת בפעילות ציבורית – אז למה אהבנו אותך כל כך?

אני חושב, משום שהיית חלק חיוני ב"צוות לעניין" שנקרא משפחת אלון. לגבינו אישית – תמיד הייתם אצלנו כשחשבתם שאנחנו זקוקים לכם. בלי דקדוקי טכס, עם המון טקט ועם המון רצון טוב.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הייתם כסהרורים. כולנו היינו אתכם עם קוצר ידנו מלעזור. עד שניחתה המכה. פצע נורא נפער. מתוך הכאב שאין לו שיעור יצרתם אהבה שאין לה גבול. מי שהיה זקוק לרפואה בא אליכם, אל מעיין האהבה. מעיין המפכה בשקט ובהסתר, שופע ומרפא מכאובים ואינו מבקש תמורה, אלא כוח להמשיך ולחזק מי שצריך. וכך גם למשפחה הצעירה ולנכדים.

אבא קובנר אמר: "בקיבוץ, האדם לא מת לבדו."

אבל הנשאר. מה יהיה אִתו?

ולוואי שנוכל למלא, ואפילו במעט, את החלל שאתה משאיר אחריך. ולוואי ואפילו חלק מהאהבה שחילקתם ישוב אל מלה לחזק אותה.

משה – התברכנו בך ובמעשיך. יהי זכרך ברוך.

 
 הספד במלאת שלושים למותו – יהודה באואר

קשה מאד לכתוב על משה, ובכל זאת קל. קשה – משום שהסתלקותו הותירה פצע עמוק. קל – משום שיושרו, הגינותו ואהבת הבריות שבו הותירו אחריו זיכרונות רבים וטובים.

הם הגיעו אלינו – אפשר לומר – נחתו בתוכנו – היישר מקובה, פחות או יותר. תחילה הייתה השפה בבחינת מכשול. לא פחות מזה ההסתגלות של הבנים בבתי הילדים. וכמובן, הקליטה החברתית. מתחילה היה ברור שיש למלה ולמשה קשרים משפחתיים הדוקים, המבקרים היו רבים ותכופים וזה הקל עליהם את ההיקלטות. בית פתוח – לא כמו אצל רבים מאתנו. הייתה כאן מסורת יהודית-פולנית רחבת לב ורחבת ריגוש, עם מסורת לטינו-אמריקנית שרק חיזקה את הנטייה הזאת. אנשים שצרות האופק וההסתגרות הישראליות זרות להם. באו ההורים של מלה ושל משה והבינונו מאין כל זה בא. אבא של מלה – משכיל עברי-יהודי פולני מן הסוג הטוב והמעמיק, הוריו של משה שהיו אנשים פשוטים ופתוחים, אף הם, שלעתים קרובות כלל לא הבינו את המגבלות המשונות ששמנו על עצמנו.

אט-אט נוצרה מעין חבורה לא רשמית – מלה ומשה, אילנה וגדעון, רינה ויעקב, אנני ורוביק ושולה ואני. לא חתמנו על חוזים, לא עשינו תקנונים ולא הכרזנו הכרזות, אבל התחלנו להיפגש בחוג של לימוד תנ"ך שהייתי מרכזו. משה היה הרוח החיה בתוך זה – עם הרבה הומור ושאלות נוקבות. איש פוליטי או אידיאולוגי הוא לא היה. היה לו היגיון בריא ולא קיבל את האידיאולוגיה המסורבלת והמעוותת שהיינו חסידיה אז. עם זאת ראה בה גם צדדים חיוביים, ובאורח פרטי היה מגחך בפני על הרצינות שבה אנו מתייחסים לעצמנו ולאידיאולוגיה – העיקר, היה אומר, מה שעושים ולא מה שמדברים. מה שעושים כאן בקיבוץ זה, פחות או יותר, בסדר, והמורשת היהודית, ספר שופטים, ספר שמות או ספר עמוס, שלמדנו יחד, אלה נכסי צאן ברזל ולא חשוב איך אתה מפרש אותם.

משה אהב ילדים, ילדים מעל לכל. ילדים שלו, אחר כך נכדים, את הילה ואת רן, וגם את הבנות שלנו. ככלל, תמיד היה לו זמן לילדים, הבין למכאוביהם ולבעיותיהם. היה תמיד פתוח אליהם ובפניהם, ושוב, לא כמו רבים מאתנו. דומה שאלה היו עבורו רגעי אושר אמִתיים, כי משה ידע גם להיות איש קשה, פרפקציוניסט ועומד על קוצו של יוד. עם הילדים היה כמו משוחרר ואין דומה לו בעולם בשעת משחק או השתוללות.

יחסו לקיבוץ היה יחס לבית – זה מקומו למרות שהייתה לו ביקורת, כמו לכולנו, לעתים ביקורת קשה. מאחר שהיה ישרן ללא פשרות, לא חסך דבריו, אלא אמר מה שעל לִבּו, אם לחברים באופן פרטי ואם בפומבי. אולם מעבר לכך הייתה בו אהבה גדולה ועמוקה לארץ, לעם ולחברה הקיבוצית שבה הוא חי. זו האחרונה הפכה להיות סביבתו הטבעית לו ולמשפחתו. זה ביתו וזהו זה.

לא היו לו, למשה, חיים קלים. כלל וכלל לא. המעבר לארץ ולחיי קיבוץ, הטיפול המסור בהורים והסתלקותם אחד אחרי השני והאסון הכבד על מותו של חיימיטו – כל אלה לא יכלו שלא להשאיר עקבות. המדהים הוא, איך עמדו בזה, מלה והוא. את שנות המחלה האחרונה עם המכאובים הקשים מנשוא נשא בגבורה רבה, כלפי חוץ, לפחות. הוא נאבק על החיים בכל מאודו, לא רצה להינתק מן החברה, ובעיקר לא מן הילדים.

משה היה חבר במלוא מובנה האמִתי של מילה שחוקה זו. ללא פניות וללא תירוצים. כך הוא חי, כך הוא נפטר. יהי זכרו ברוך.

ליום השלושים - יוסי צור: 
 
 
 
 
 דברי אילנה רז ביום השנה לפטירתו

עברה כבר שנה מאז נפרדנו ממשה.

מי יכול לשכוח את ינואר 1991? מלחמת המפרץ, החדר האטום וקולה המפחיד של האזעקה.

ובתוך חלום הבלהות הזה, משה נלחם את מלחמתו הפרטית – את מלחמתו נגד המוות. הוא כבר ידע אז שלא ינצח, אבל נלחם עד לכוחותיו האחרונים.

משה היה עקשן. עקשנותו גרמה לו, לא פעם, להסתכסך עם חברים. אותה עקשנות עזרה לו במאבק נגד המחלה. הוא לא היה מוכן לוותר. גם בחודשים האחרונים שבהם סבל כאבים חזקים התעקש ללכת לעבוד ולתפקד במשפחה.

הוא נסע עם מלה לטיול אחרון בצפון. טיול שהוא, כמובן, ארגן עד לפרט האחרון. כשחזרו סיפר בהתלהבות על הנופים היפים ועל המקומות המעניינים שבהם ביקרו. הוא אהב כל כך להיות עם הנכדים ועשה את הכול כדי להסתיר מהם את סבלו, כדי שיוכלו ליהנות יחד במעט הזמן שנשאר.

משה היה חם מזג גם לטוב וגם לרע. הוא ידע להתרגז בקלות, אך ידע להקרין חום נפלא למשפחה ולידידים. הוא אהב במיוחד ילדים והיה לו הכישרון ליצור איתם קשר.

דפנה אהבה אותו כל כך ותמיד רצתה להיות בחברתו. פעם משה בא איתי לכפר רפאל לקחת אותה הביתה, וכשדפנה ראתה אותנו על השביל היא באה בריצה וחיבקה קודם את משה. באחד הטיולים שלה עם מלה, לאחר מותו, היא ספרה כמה היא מתגעגעת אליו.

מלה – אנחנו יודעים כמה שאת מתגעגעת אליו. משה היה גאה בך לו ראה את ההתמודדות האמיצה שלך, את החיוניות ואת היכולת המולאה ליהנות מהדברים הקטנים בחיים ועוד להשתתף בכנות בשמחות של אחרים. האומץ שלך הוא דוגמה לכולנו.

לכל אחד היה המשה שלו – הוא היה בן מסור להורים, אבא אוהב לבנים וסבא שכל גאוותו ואושרו היו הנכדים. למלה הוא היה רע תומך ואוהב. חלק אתה במשך ארבעים שנה את הצער ואת רגעי האושר.

בשבילינו משה היה ידיד. ידיד מסור, מוכן תמיד להושיט יד לעזרה, שידע להציע אותה עוד לפני שביקשנו. הוא שמח בשמחות שלנו וכאב את צערנו.

הוא חסר לנו מאד.




הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

אלון משה



מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות