דב קליין היה לדב קרפטי ואחר כך לדב קציר. כמו רבים מבני גילו, הסיפור האישי של דב תחילתו במאמצי ההישרדות באירופה של שנות השלושים והארבעים וסופו כאן, בישראל, בנגב.

דב נולד בשנת 1931 בהונגריה. אביו נפטר כשהיה בן שש בלבד, ודב בילה את שנות ילדותו בחווה שאותה ניהל סבו, ואחר כך בבית יתומים בבודפשט. את המלחמה עבר גם בזכות בית מוגן של ראול ולנברג. דב לא הִרבה לדבר על התקופה הזו, אבל לפני כמה שנים, כשנסע עם משפחתו למעין טיול שורשים, עבר שוב בתחנות חייו ואִפשר לבני משפחתו לחוות מעט מזה בעצמם. אחר כך סיפור 'רגיל': אניית מעפילים וכמעט שנה בקפריסין. תקופה בכפר הנוער בן שמן, גרעין ללהבות הבשן ומשם, איך לא, לשובל.

קיבוצים רבים 'חיזרו' אחר הקבוצה ההונגרית, והם לא נתרצו, רצו משהו משלהם. אבל משהגיעו לשובל וראו את מרחבי הנגב השוממים ידעו – כאן צריכים אותנו – ונשארו. חבורה הונגרית גדולה ובתוכה גם דב ואברי, שני חברים טובים שהלכו כל השנים יחד.

ולכאן, לשובל, 'סחבת' את אביבה, וכאן הקמת משפחה. "כאן צריכים אותנו, ואנחנו עושים מה שצריך!" הגישה הזו התאימה לך, דב. עשית לא מעט בחייך, ובכל תחום נתת את כל כולך. עבדת באורווה ובפלחה, מחוץ לקיבוץ בסוכנות, ובתפקידים שונים בקיבוץ. ולכל אלו הבאת את המידות שאפיינו אותך כל כך, ישירות ויושר והיכולת לראות למרחוק. כי כמו כמה יחידי סגולה, גם אתה דב, בעת שעיניך כהו כמעט לחלוטין, ראייתך נשארה צלולה עד מאד. איך אמר יואש – "אבא היה קיבוצניק שרוף שהקדים את זמנו באופן שבו ראה את העתיד, וגם כעס כשהדברים לא מתקדמים בקצב הראוי".

דב ידע לכעוס כשצריך, כולנו יודעים זאת, ובכלל, היה איש של סימני קריאה. היו לו תובנות שעוצבו בחוויות חייו. הרכבת, כך אמר לו סבו וכך אמר למשפחתו, לא תחכה לכם. אם כן, עדיף שתחכו לה. כך, במילים שלו, ביטא תחושה של אחריות, מידה שהייתה חשובה לו עד מאוד.

דב החשיב אחריות, ועוד יותר מכך, את העצמאות. נֶדֶר נָדַר – לעולם לא להיות תלוי בחסדם של אחרים. כך עיצב את חייו, וגם כשבריאותו אִתגרה מאד את רצונו בעצמאות, ידע לעשות הכול על מנת שלא לוותר.

ועוד נֶדֶר נָדַר, שלעולם לא ילבש טלית. אחרי שראה בילדותו כיצד נוהגים ביהודים הלבושים בטלית. אבל נדר לפעמים ראוי להפר, וכך בבר המצווה של נכדך ניתאי, התלבטת והיססת אבל לבסוף נתעטפת בטלית ועלית לתורה, כי יש דבר חשוב יותר מהנדר – ואלו הילדים ונכדים!

אבא נהדר היית, כך אמרו לי היום ילדיך, אבא נהדר וסבא נהדר. איש אדמה, חקלאי שאמר "אתה נהייה חקלאי רק אחרי שעבדת בחקלאות עשרים שנה". ואתה עבדת עשרים שנה ואפילו יותר, והיית חקלאי, וחקלאי טוב.

טוב כמעט כמו שהיית כשחקן כדורגל, שחקן טוב היית וגם שופט כדורגל מצטיין.

כי באלו התחברו כנראה יחד כל המידות שאפיינו אותך כל כך – ההתמדה, והרצון לעשות הכול על הצד הטוב ביותר, והיושרה, והיושר.

עצוב לכולנו שעזבת אותנו, אבל אנו מתנחמים מעט שעשית גם זאת בדרך שלך – נשבעת שתהייה תמיד עצמאי, ולעולם לא תלוי באחרים, ואנחנו שמחים איתך שהנדר הזה התגשם עבורך.

דב היקר, מרחבי שובל כבר אינם שוממים כפי שהיו בעת שהגעת לכאן, ולך יש הרי חלק רב בכך. ועל כך אני מבקש להודות לך בשם כולנו.

יהי זכרך ברוך.

לאבא,

כשנחתת בשערי מדינת ישראל דרשו ממך לקבל שם ישראלי.

שאלת "מה יש?" אמרו לך: "דב או אריה". אמרת "ניקח את דב", כי זה קצר. באותה הזדמנות אמצת גם את תכונות האריה. לחמת כאריה בכל המגבלות ובכל התנאים, בשנים האחרונות לא היה דבר שלא ניסית על מנת לשפר את איכות חייך. החל מתוספי תזונה, כישופי תה ונענע, דרך מכשירים אלקטרוניים מסוגים שונים ודרך ידיו המסוקסות של ראובן היקר שהפעיל את הגנרטור.

גיוס משאבים לתפארת. עד כדי כך הופתעתי, שלא פעם ולא פעמיים ידעת לזהות מי נמצא בחדר האוכל ומי עומד בדלת כאשר ברור לכל שאתה לא רואה כלום. פיתחת יכולת למדוד את כמות המים בעציצים בעזרת מישוש העלים. יכולת לכוון נהג מונית על פי מפות שצרבת בזיכרונך לפני שלושים שנה (ומעולם לא ראית את כביש 6).

אבא, אתה הדמות הכי משמעותית בחיים שלי. אני זוכר הרבה דברים שאמרת, שעיצבו את מי שאני היום.

אמרת שאני חייב לשחות גב, כי כולם רוצים לשחות חתירה ובגב אין תחרות. אם המטרה היא לנצח ולבנות לילד ביטחון עצמי, אז בוא ניצור את התנאים הנכונים להשיג את המטרה. עם ההחלטה זו בגיל שמונה, אספתי הרבה מדליות, והרבה ביטחון עצמי.

אמרת לי שאני חייב לעבוד עם ה"קוסם". הוקסמת מלהטוטי נורת הביקורת של יוליוס. אמרת שאף אחד לא מבין פה בחשמל אז כדאי שאלמד את זה. להחלטה הזו בגיל חמש עשרה הייתה השפעה מכרעת על בחירת המקצוע שלי למשך שלושים השנים הבאות.

למעשה למדתי ממך על "אסטרטגיית אוקיינוס כחול" חמישים שנה לפני שנכתב הספר בשנת 2004. היום אני מלמד אנשי עסקים מה זה "אוקיינוס כחול".

הראש שלך היה תמיד מלא ברעיונות.

מכרת שקים של קומפוסט לראשונים שהגיעו ללהבים ורצו לפתח גינות מוריקות, הפכת זבל לכסף.

רצית לפתור בעיית לחץ דם של אנשים שטסים למרחקים ארוכים, הגענו אפילו לשלב אב טיפוס של כרית מיוחדת עם בטריות ואני טסתי אִתה לארצות הברית כדי לבדוק אם יעצרו אותי בשיקוף. הניסוי הצליח.

רצית להקים חממות של קנאביס רפואי, זה היה רעיון שהקדים את זמנו וניתקל בהתנגדויות עזות מצד הרגולציה בארץ. נחמד לחשוב מה היה קורה בשובל אם היינו מצליחים בפרויקט הזה ששווה היום מיליארדים.

כשהקמת לתחיה את אורוות הסוסים, עם מורדי, עם זאב ועם גדי, זו הייתה תקופת אושר גדול.

אמרת לי שאני "פרש טוב מאד", מי בכלל השתמש במילה "פרש" באותם הזמנים? אולי הבאת את זה מהפרשים האנגלים שפגשת בקפריסין. אני רק הבנתי שזה שם תואר מכובד ומאד הייתי גאה בעצמי.

אני מעלה בדמיוני עשרות, אולי מאות עצות זהב קטנות כאלו, שלא הבנתי בהתחלה, והיום בדיעבד אני מבין שהן סללו לי את דרכי, עיצבו את האמונות שיש לי ומכתיבות למעשה את המשך החיים שלי.

הייתה לנו שיחה רצינית מאד לפני יומיים, כלומר אני דיברתי ואתה הקשבת. זכינו להיות שעה לבד ואתה הקשבת בסבלנות. אמנם לא הסכמת עם כל מה שאמרתי אבל אני יודע שהבנת.

אני ואתה יודעים שבסוף...אתה תמיד צודק.

מתגעגע נורא

יואש

הספד בלוויה – ראובן הירשלר

דב ידידי היקר,

יותר נכון, דובלה, כפי שקראתי לך בחיבה, וחברים שאלו בפליאה: "דובלה? לאיש הקשה הזה?" כן, אחרי שלמדתי אותך, את תולדותיך מהתקופה שהיית ילד קטן ויתום בתקופת השואה הנוראה, ילד שהתחנך בבית היתומים היהודי בבודפשט, דרך עלייתך ארצה כנער באניית מעפילים עמוסה להתפקע, במחנה הגירוש בקפריסין, העלייה ארצה שוב, הפעם, לגאלית. דרך בן-שמן, כפר ויתקין, מלחמת השחרור שבה לחמת לשחרור הגליל ולבסוף ההגעה לשובל המדברית והנבנית. כל יום היית מספר לי סיפורים מעניינים על ילדותך ובעיקר על בית היתומים. עד שיום אחד אמרתי לך: "דובלה, מה דעתך שנכתוב ספר שיכיל את כל הסיפורים המעניינים הללו למען הילדים והנכדים שכֹּה אהבת. ילדים ונכדים, שתודה לאל, היו רחוקים מאד מאירועים דומים כמו שעברת. ספר למזכרת על חיי סבא דב?" ואתה כעקשן הונגרי מבוגר אמרת: "לא, לא, לא, לא, מי צריך?" אבל היות שגם אני שייך לאותו גזע, אמנם לא פוֹרטְֶה כמוך, לא ויתרתי. עד שבוקר אחד אמרת: "או-קיי, בסדר" בחצי פה. מיד הופיעו נייר ועיפרון והתחלנו. שנה שלמה ארכה המלאכה עד שקיבלנו ליד ספר קטן ומעניין וכולנו שמחנו.

דובלה, היית בשבילי כמו אבא. אם חיפשתי איש חכם ומנוסה להיוועץ עמו – היה לי אותך. למדתי ממך המון. מניסיונך ומחוכמת החיים שלך. אהבת לשמוע כשקראתי באוזניך את העיתונות הקיבוצית, הכלכלית ובעיקר את הירחון לנושאי חקלאות ופלחה. נשארת איש אדמה ופלחה עד ומך האחרון.

עוד דבר שהרשים אותי היו האהבה והדאגה הגדולה שלך לאביבה היקרה, לילדיך האוהבים ובעיקר לנכדיך בתקופת הצבא ועכשיו במסעותיהם בעולם. תמיד אהבת לספר לי בעיניים בורקות, אוהבות וקצת דואגות מי עושה מה ואיפה. כמה אהבת את הביקורים של המשפחה בערבי שבת וכל כך שמחת לארח אותם, דבר שנתן לך כוח להמשיך בחייך למרות מצבך הקשה כחרש, עיוור, חולה לב ולאחרונה, כשגופך החזק התחיל להתפרק. היית איש שעשוי מברזל. מעולם לא שמעתי ממך מילה של קיטורים ורחמים עצמיים.

גם לי קרו אילו לחצים פה ושם, אבל אמרתי לעצמי – "מה אתה מתלונן? ראה עם מה דב מתמודד" ואז הכול עבר לי. היית איש קשוח, חזק, עקשן. אבל בתוכך היית איש חם, דואג ואִכפתי.

דובלה ידידי, הייתי יכול למלא עוד כמה דפים על קורותינו בתקופה של למעלה מעשר שנים, אבל מתחיל להחשיך פה. איש יקר, נוּח על משכבך בשקט ובשלווה. לעולם לא אשכח אותך.

אוהב אותך.

אני עוד לא מעכל שאתה כבר לא פה.

יש אנשים שנראה כאילו שהם מעל החיים, שהם לעולם לא ילכו. אתה היית כזה. גם בשנים האחרונות עם ההתדרדרות בראיה ובשמיעה, שמרת על שמחת החיים שלך ועל חוש ההומור האופייני. תמיד היית גיבור, לא מתלונן ולא בוכה. "ככה זה" תמיד היית אומר. הסיפורים שסיפרת לנו תמיד היו סיפורים של גבורה, של אומץ ועוצמה ולא של פחד וחולשה. זה המסר שרצית להעביר לנו, והצלחת. ותמיד כמובן יש את הבדיחות קרש המפורסמות, ההומור והשטותניקיות שלך שגם אותם הענקת לנו. בכלל, לא הפסקת לתת לנו, כל החיים. כשהיינו קטנים שמרת עלינו ודאגת לנו. ועד היום, כל פעם שאנחנו באים היית נותן לנו. אם זה עצות מה לעשות בחיים, ואם זה דמי כיס בנדיבות אדירה. היית הסבא הכי טוב בעולם. אין ספק בכלל. אני שמח שאתה לא צריך לסבול יותר. אני ממש רואה מולי אותך מחייך וצוחק. מבסוט מהחיים. אתה לא צריך לדאוג יותר. כולנו פה בסדר ונמשיך את הדרך שלך. תנוח לך בשלווה. פושקש כבר מחכה לך למעלה לשחזר את הימים הגדולים של וואשאש. אני זוכר איך היינו משחקים כדורגל, ורואים גם בטלוויזיה. העברת לי את האהבה הגדולה שלך לספורט, או יותר נכון, שפורט (במבטא הונגרי). סבא, תודה על הכול. היית ותמשיך לנצח להיות דמות מדהימה ומשמעותית בחיים שלי ושל כולנו. ואל תדאג אני בקרוב אוריד את השיער הארוך ואראה כמו בן אדם.

לשכני היקר דב ולבני משפחתו,

אנחנו שכנים של אביבה ודב כמעט שישים שנה. השכנות טובה לאורך כל השנים. היינו שותפים לכל השמחות וגם לאירועים עצובים. שותפים לגידול ילדינו ושותפים בידיעה גם עם הולדת נכדינו.

דב, אני הערצתי אותך על החיים העצמאיים שניהלת למרות המגבלות הלא פשוטות שמהן סבלת – הראייה והשמיעה.

היית חקלאי בנפשך ולא מזמן סיפרת לי שבמישוש ביד אתה יודע מה מצב הצמח וזאת גדולתך.

היית מעורב מאד בחיי ילדיך ונכדיך וגם סיפרת לי כמה חשוב לך שהנכדים ילמדו.

מאז שנפלת לפני שבוע, רצית, בעצם, לסיים את חייך ואתמול התמלאה משאלתך.

נוּח על משכבך. יהי זכרך ברוך.

דברי יואש בשלושים לדב:

כאבי פאנטום,

מה שאני חווה עכשיו הם כאבי פאנטום, אלו כאבים של החלק החסר, כשלאט לאט מתברר שאתה לא תחזור.

כאבי פרידה,

אתה חסר אבל נוכח, בכל דבר שנוגעים בו. שואלים בראש או בקול – מה היית אומר?

ראובן שם דשן לעציצים והשקה אותם. גם דלית שמה דשן והשקתה.

אמרת, "חבר'ה תירגעו, אתם שורפים לי את העציצים",

"סליחה לא שמענו, אתה צריך לבוא לעשות פה סדר. אנחנו לא מכירים את הקסם שעשית לעציצים. איך אצלך הם תמיד פרחו כשבמקומות אחרים הם התייבשו והוחלפו.

אנחנו מפחדים קצת לגעת בדברים שלך, אולי תצטרך אותם.

המשרד שלך עבר לחדר שינה, בינתיים.

שאלתי ממך מעיל לחורף, בסדר?

אם תרצה תגיד, אני אקפיץ אותו חזרה, אתה זוכר, אני גר קרוב, רק תשעים ושניים צעדים.

מי שיושב בכורסא שלך מרגיש כמו מלך, זה המקום הכי חשוב בבית.

כשאני יושב שם אני מרגיש כמו אורח לרגע, נדמה לי שתכף תגיע ואני אקום לפנות לך את המקום.

תישמע, התה הולך להיגמר, אני מבקש שתכין עוד שני בקבוקים.

זה מוזר, אתה חסר אבל נוכח.

ויש גם מציאות,

יש לנו עכשיו מצבה, ומקום יפה לנוח.

והשדות יוריקו עוד כמה שבועות,

ויש פה נוף משגע.

היה בך משהו רומנטי, שהסתרת די טוב.

אבל אני יודע שנוף כזה של שדות ירוקים היה גורם לך להתרגשות עצומה.

קפצתי לביקור הבוקר, ישנת כרגיל.

קטפתי כמה גבעולי נענע.

אבא, אתה חסר

ותהיה נוכח בחיים שלי לנצח

22.12.17

שלושים לסבא – איתמר

השיחה האחרונה שלנו הייתה בטלפון, שבועיים לפני הסוף. כששאלתי מה חדש, ענית בתשובה הקבועה – "מה כבר חדש אצל זקנים כמונו, פה כלום כבר לא משתנה", במרמור המחויך הקבוע, משפט אחד שאומר הכול – מסתיר געגוע לשנים שעוברות ואכזבה מהעיניים שבוגדות, אבל באותו הזמן גם מעריך ושמח על כל כך הרבה שעוד נשאר. כמוני, לא היית איש של טלפונים. העדפת לדבר פנים מול פנים, ולמרות שלא אמרת – ידעתי שהיית רוצה שאבוא לבקר יותר.

רק כשהיינו פה לפני חודש בלוויה שלך, המשפט הזה היכה בי במלוא העוצמה שלו. המקום שכלום בו לא משתנה עבורי – שלושים שנה מאז שאני ילד – מהנופים ועד השיחות, מהאוכל ועד הריחות – כבר לא יהיה אותו דבר. המעיל הנצחי עוד היה תלוי במחסן השירות, הקלנועית חונה בחצר, האוזניות והקפיץ לידיים עדיין עומדים ליד הטלוויזיה, המטליות שהיית לוקח אחרינו עד הרכב כדי לנגב את הפנסים – עדיין נראות אותו דבר גם שנים אחרי שהפסקת. הכורסא קצת אחרת, אבל אותו דבר. מרק הבצקניות מחדר האוכל עדיין בתפריט. הצרצרים עדיין מפרים את השקט של הלילה. אפילו הגבעה שמול הבית נראית אותו דבר. אבל עכשיו עברת דירה לפה, לגבעה שממול, ומה שהיה כבר לא יהיה אותו דבר. לפעמים – בלי לשים לב – הדברים שלא משתנים הם הדברים שהכי מתגעגעים אליהם.

היה בינינו קשר מיוחד, גם בתקופות שהתראינו מעט מדי. הבנה שלא דורשת הרבה מילים. מכדורגל ועד פוליטיקה, משחמט ועד אוכל, משיחות על אידיאלים ועד טיפים לתחזוקה של הרכב. לימדת אותי לנהוג בטרקטור, לזהות את התפוזים הכי טובים, להעריך ערך של בולים, לשחק ברידג', לבחור חולצות משובצות שנשארות רלוונטיות גם בקיץ הבא. איך שומרים על שרירי בטן בלי לקום מהמקום. איך עובדים קשה כדי להצליח, ולמה מורשת זה דבר חשוב גם כשלא מאמינים באלוהים.

הייתי חמדן. הזמן רץ והאתגרים גדלים, וחשבתי שתישאר פה לנצח. טעיתי. גם עצים עם שורשים יציבים במיוחד מגיעים לשיבה טובה ולסוף.

בסדנת מנהיגות שעשיתי השבוע הגיע אלוף לשעבר בצה"ל, פנסיונר, שדיבר על המנהיגים של פעם מול המנהיגים של היום. "פעם היה אחרת", הוא אמר. "מי שלא בנה בית, ישוב או עיר, הרס בית, שתל עץ ושרד אחריו, שרד מלחמה, בנה שושלת משפחתית, הוא עדיין ילד ולא מנהיג". איכשהו, חשבתי עליך. עברת מספיק בחיים כדי למלא ספר. חיית חיים שהם שיעור היסטוריה מהלך. בגאווה, עם חזון, ועם הבנה מלאה לאן אתה רוצה ללכת ולאן אתה הולך. אפילו איך לסיים את הסיפור ידעת. בקלאסיות והחלטיות שיש רק למעטים את האומץ למלא.

כשחזרתי הביתה בפעם האחרונה, חשבתי על הגבעה הזו. כל כך הרבה שנים עומדת פה מרחוק מעל הבית, ומעולם לא ביקרתי. והנה אני פה, בנוף הזה שצרוב בדמות שלך, ואתה לא כאן.

אנחנו לא אנשים שמאמינים בעולם אחר ובמשמעויות נסתרות. אבל לפחות את השיחה הזו, שלא הספקנו לסיים לפרידה, אני מקווה שתוכל לשמוע. אני כבר מתגעגע.

איתמר