Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לשרצר בנימין (בנו) ז"ל
(27/01/1930 - 30/12/2005)     ( כז טבת תרץ  -  כט כסלו תשסו )

הספד בלוויה - אברהם נתנזון, מזכיר הקיבוץ:

בֶּנו נולד בעשרים ושבעה בינואר 1930 בצ'רנוביץ, בוקובינה שהייתה אז חלק מרומניה. אביו, ליאון, היה סנדלר. אמו, שושנה, עבדה במפעל סריגה ועזרה בפרנסת המשפחה, נוסף להיותה עקרת בית. במשפחה היו שלושה ילדים – שמשון, האח הבוגר, בנו ורחל, האחות הצעירה.

בנו החל את לימודיו בחדר, כפי שהיה מקובל במשפחות היהודיות. כשהיה בן שבע העבירו אותו הוריו לבית ספר יסודי רומני, ששם סבל לא מעט מאנטישמיות, שהייתה שכיחה בין התלמידים וגם בין סגל המורים.

כאשר נכבש האזור על ידי הגרמנים, נאלץ בנו להפסיק את לימודיו. היהודים רוכזו בגטאות ומשם גורשו לאוקראינה, לטרנסניסטריה. המשפחה נדדה ממקום למקום בתנאים קשים ומצאה מגורים בבית ספר מקומי שבו השתכנו למשך שלוש שנים.

בשנת 1943 גורש האב ליאון למחנה עבודה בכפיה ושם גם מצא את מותו.

בשנת 1944, עם השחרור על ידי הצבא האדום, חזרה האם עם שלושת ילדיה לצ'רנוביץ', אך מצאה את ביתם שדוד והרוס. המשפחה המשיכה לנדוד לטרנסילבניה, לעיר קלוש. בקלוש הסתובבו נערים ניצולי שואה, חלקם יתומים וחלקם מחפשים את דרכם בעולם. שם פגש בנו את יוליוס קליפר, את שושנה חכים ואת יהודה מדניק והגורל הוליך אותם במשותף עד עצם הימים האלה. הנערים נשלחו למחנה קיץ ביאסי ושם קשרו את הקשר הראשון עם תנועות הנוער הציוניות. בנו, הנער, השתתף בפעילות של 'השומר הצעיר' התחיל ללמוד עברית והתגבשה אצלו ההכרה לעלות לארץ. הוא הצטרף להכשרה ביאסי ומשם ציפה לעליה. פעמיים נשלחו הנערים לבוקרסט כדי להצטרף לעולים נוספים בדרך לארץ, אך חזרו ליאסי כי הדרך לא הייתה פנויה. רק בפעם השלישית עברו לבוקרסט, גנבו את הגבול ליוגוסלביה ושם עלו על ספינת המעפילים 'רפיח'. במשך שלושה שבועות שוטטה הספינה הקטנה בים ועליה שמונה מאות מעפילים בתנאים קשים. באחד הערבים פרצה סערה. הספינה לא התרחקה מהאי היווני שהיה בקרבתה. תוך ניסיון להתחמק מהגלים הגבוהים ולמצוא הגנה במפרצון קטן, עלתה הספינה על שרטון, נשברה לשניים וירדה במהירות למעמקי הים. כשהספינה התנפצה אל החוף, קפץ בנו למים ושחה אל האי. רטובים, רעבים וללא מלבושים חמים הסתובבו הניצולים על האי. כעבור יום יצרו קשר עם הבריטים, ששלחו מטוסים עם אספקה בסיסית ומאוחר יותר פינו את הניצולים לאניות מלחמה. משם רוכזו לאנייה גדולה שהביאה אותם לקפריסין. הנוער מניצולי 'רפיח' זכו לקידום התור וכך כבר אחרי מספר חודשים עלה בנו ארצה.

בתחילה נקלט עם קבוצת יוצאי רומניה בקיבוץ דליה שהתאחדו עם קבוצת נוער יוצאי הונגריה מבן שמן. אחרי שנת הכשרה בדליה, בפרוץ מלחמת השחרור נשלחו לגלאון כדי לחזק את היישוב. בגלאון עברו אימון צבאי בסיסי ואחרי גמר המלחמה, בסוף שנת 1949 הצטרף הגרעין ובתוכו בנו לקיבוץ שובל.

בקיבוץ הצטרף לצוות הפלאחים. הוא השתלב יפה בצוות הקטן והמסור והיה לעובד יסודי וקפדן. כאשר התרחב הענף ונוספו כלים וטרקטורים הוטל עליו לרכז את הכלים החקלאיים ולהכשירם לעבודה השוטפת בשדה. כבר בשעות אחר הצהריים היה אוסף את רשימת התקלות והתיקונים הנדרשים ומכין הכול כדי לאפשר לפלאחים לצאת מוקדם לשדה עם כלים מוכנים ומטופלים.

מאוחר יותר התחיל לעבוד במוסך ובמקביל היה אחראי על מכון הקיטור.

בשנת 1955 הקים משפחה עם חנה ונולדו ארבעת הילדים: עומרית, שמרון, רותי ובועז. כולם הקימו משפחות – עד היום יש לחנה ולבנו אחד עשר נכדים.

בנו עסק גם בפעילות תרבותית וחברתית. הוא היה חבר מזכירות, סדרן עבודה, סדרן רכב, רכז ועדת שיתוף וגם מא"ז.

זכורים לי יפה הפיליטונים שנהג לכתוב. הם היו עשירים בהומור בריא וטוב, שיקפו את חיינו אז וזכו לתשבחות. השפה זרמה ושטפה והייתה מגוונת ועשירה.

גם כאשר היה כבר חולה לא הפסיק לבוא לעבודה, על אף המאמץ הגדול שנדרש ממנו, מצא לו במוסך את העיסוק המתאים ליכולתו. גם אז השתדל למלא את הנדרש במלוא האחריות, על הצד הטוב ביותר.

בנו היה איש עבודה, חבר קיבוץ שורשי, מסור לעבודתו ולמשפחתו.

הקיבוץ משתתף בצער המשפחה – חנה, הילדים עמרית, שמרון, רותי ובועז ומשפחותיהם.

אנחנו נזכור את בנו כאיש עבודה עם הומור עדין ורגיש לזולת.

יהי זכרו ברוך.

 הספד – עמרית

אבא יקר שלנו. מאד, מאד יקר שלנו,

אמא ושלושת ילדיה נודדים באירופה הכבושה כדי לשרוד – סבתא רוזה, אבא בנו, דודה רחל ודוד שמשון.

אז למדת כמה חשובים הדברים הפשוטים של החיים. באותו הזמן הפשטות הפכה לך לערך שאי אפשר בלעדיו, שלאוֹרוֹ ניווטת את חייך: בנית לך בית טוב עם ארגז כלים מצויד לקלקולים, אישה טובה, בריאה וחזקה, אוכל טעים, סדר יום קבוע, קצת גינה עם פרחים וילדים – כמה שרק אפשר. וכל ילד הוא האוצר החשוב שלך. כל אחד מקבל את תשומת הלב שלך. לכל אחד אתה מתייחס באופן מיוחד ומשוחח אתו על הדברים המעניינים אותו. ידעת מה אוהב כל אחד ואחת מאתנו, ידעת מה מעניין אותנו.

אחר-כך הגיעו הנכדים וגם לכל אחד הענקת, מרגע הולדתו, את כל תשומת הלב האפשרית. ידענו כל הזמן – בשביל סבא אנחנו מספר אחת.

ותראה אותנו כאן – זרעת את ערכי הפשטות שלך בכל אחד מאתנו, ואלה מאפשרים לנו לנווט את חיינו בדרכך: הבית, הילדים, המשפחה – זה הדבר הכי חשוב שיש ובזה משקיע כל אחד מאתנו. זו צוואתך שאותה אנו ממלאים בכל יום.

אבא שלנו יקר. מאד, מאד יקר לנו.

תמיד אהבת טקסים.

ביום חמישי האחרון עשית לנו את הטקס האחרון שלך. נתת לכולנו מתנות להמשך חיינו. הקדשת תשומת לב בשארית האוויר שהייתה לך לכל אחד ואחת מאתנו. סיפרת לנו כמה אנחנו חשובים לך, אִפשרת לנו לספר לך כמה אנחנו אוהבים אותך. נפרדנו ממך בלב שלם, בלב נקי ובלב רגוע.

תודה לך אבא יקר על החיים הנפלאים והפשוטים שהענקת לנו. אהבנו להיות במחיצתך גם בימים שבהם היית בריא וגם בימים שבהם היית חולה. המחלה שלך לא העיקה עלינו – היא רק קרבה אותנו אליך יותר ויותר.

תקשיב לשיר ששרנו לך על-יד מיטתך ואני בטוחה שמלאכי השלום שלך מלווים אותך עכשיו באהבה אין קץ.

אבא שלום! נתגעגע אליך תמיד.

הספד - שמרון
לאבא,
הנה אתה שוכב כאן לפנינו, פניך כבר לא מבקשות אוויר ועיניך כבר לא מבקשות מבט אוהב. אתה רגוע, שלו, יפה וגיבור. כן, גיבור אבא, אחרי כל השנים האלה שנלחמת במחלה, שרצית להשאיר את המאבק הזה רק לעצמך ולאמא. לא רצית להכביד על הסובבים אותך, אפילו לא על הקרובים אליך ביותר. לא רצית לגרום לנו סבל, כי ידעת שאנחנו לא חזקים כמוך, שאנחנו צריכים להיות עסוקים במשפחות שלנו, בעבודה שלנו, בחיים שלנו. ואתה אכן היית חזק. אני תמיד אזכור אותך איש בריא וחזק. איך הנפת אותי בכזו קלילות כשהייתי ילד וקראת לזה "לעשות קונצים" ואיך מאוחר יותר יכולת להסתובב שעות עם ילדי על הידיים ולתת להם את מה שקראנו "האוניברסיטה של סבא בנו". וכבר לא היית כל כך צעיר אז. ותמיד שאלתי את עצמי, ובמיוחד בזמן האחרון כשהכוחות כבר לא היו אתך כל כך, מאיפה אתה שואב אותם בכל זאת. ואני חושב שיש לי תשובה, למרות שלא ממש הספקתי לבדוק אתך אם זו כל התשובה. ואם לא לגמרי אדייק אתה ודאי תסלח לי. כי תמיד הרי סלחת לי בסוף, נכון?

לא היית איש של המילה המדוברת אבא. העדפת תמיד את המילה הכתובה. תמיד ידעתי שבאירועים השמחים תגיע איזו ברכה עם חרוזים ממך. דאגת תמיד לשרבב קצת הומור כדי לעדן את הדברים, כדי שיהיה קל להתמודד אתם, אם צריך. ההומור שמר עליך ועזר לך גם ברגעים האחרונים ועזר, גם לנו, מאד. הנה אני כותב לך וזה לא בחרוזים וזה גם לא עם הומור וזה ממש ממש מוזר. לומר דברים שלא נוכל לצחוק מהם בסוף, אתה, אמא ואני. זה באמת לא אנחנו.

אדם פשוט היית אבא, עם ראיה פשוטה של החיים, בנאלית, של עובד אדמה, איכר.

רצית וקיבלת את אמא, שאתה בנית משפחה בצלמך ובדמותך, בדיוק כמו שרצית ואהבת. משפחה שהייתה בשבילך הדבר החשוב ביותר, הערך הנשגב ביותר. משפחה שדאגת לה עד יומך האחרון, משפחה שרצית שתהיה אתך, כולה, עד הרגע האחרון. ואכן הרצון הזה שלך התגשם, כי דאגת שהוא יתגשם.

ובנית לך בית עם אמא, כאן במקום הזה, באדמה הזו, בשובל. וזה היה בשבילך הערך השני בחשיבותו, שדאגת לומר אותו ולהדגיש אותו מתי שרק היה אפשר. כל כך היה חשוב לך הבית הזה שלא הבנת איך מישהו מאיתנו (וזה קרה לי פעם, מזמן) יכול לעזוב אותו ולחיות במקום אחר. אתה ידעת איך לומר את זה, ולא היה ברור מזה.

וזו התשובה, ככה נדמה לי.

אני נפרד ממך אבא. באהבה, בהערצה ובקנאה. כי חיית חיים מלאים.

ואני כבר מלא געגועים. הנה הבאתי לך גם כמה חרוזים.

יהי זכרך ברוך ותהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

שמרון.

.
 הספד – רותי

התדמית של אבא הייתה של איש פשוט:

הוא לא נולד למשפחת רבנים או משכילים אלא לבית סנדלרים.

לא הייתה לא השכלה גבוהה וגם לא תיכונית ובקושי יסודית.

הוא לא היה איש קריירה, לא עלה לגדולה ולא החזיק בעמדות מפתח.

אבל היו לאבא הרבה כישרונות נסתרים שעם השנים הוזנחו ונשכחו: כשרון מוזיקלי, כשרון כתיבה וחוש הומור שעד הרגע האחרון לא דעך.

היו לאבא גם יכולות שלא תמיד זכו להערכה – ידיים טובות, כושר ארגון, אהבת הלמידה, צמא חזק למידע ויכולת זיכרון אדירה.

חוץ מזה, אבא, היית איש משפחה למופת, גידלת משפחה לתפארת שעם הזמן הפכה לשבט גדול. וזכית לכך שהשבט הזה היה סביבך בשעות האחרונות. שהספקנו להגיד לך שאנחנו אוהבים אותך, היינו אתך עד שגופך דעך ועד אשר נשמתך עלתה השמימה.

ועכשיו, כשאנחנו כאן, למטה, בוכים ומתאבלים ואתה מקשיב מלמעלה, רצית לבקש סליחה על כך שהייתי רחוקה בעשרים השנים האחרונות ושלא זכית לבלות אתנו את שנותיך האחרונות. הילדים שלי לא זכו לטיפולך ולתשומת הלב שהיית מקדיש, בדרך כלל, לנכדים הצעירים, כמו: קונצרט הסכו"ם והעטים או הטיולים בשכונה.

רציתי לבקש סליחה על כך שלא הקדשנו לך מספיק זמן או תשומת לב. על כך שלא תמיד הפגנו מספיק אהבה והערכה.

רציתי להבטיח לך שתמיד נזכור אותך באהבה. בביקורים השנתיים תחסר לנו מאד – הכיסא בפינת האוכל יהיה ריק – אף אחד לא ישב שם לקרוא עיתון, מחבט הזבובים נשאר יתום – אין מי שיהרוג אותם במרפסת לפני שהם נכנסים הביתה, מוזיקה קלאסית כבר לא תישמע בין קירות הבית.

אבא שלי, הגיע הזמן לסיים. ומה שלא הספקתי להגיד במילים, אגיד במחשבות.
 הספד – נכדים

סבא,

בתור הנכדה הבכורה שלך, חשוב לי לומר לך עוד כמה מילים, שכתבנו, כמה מהנכדים יחד, כי סבא בֶּנוֹ זה לא סתם סבא. זה ממש מושג.

פעם סבתא אמרה שכל נכד שנולד היא הייתה אחראית עליו בחודשים הראשונים לחייו. אבל בערך בגיל ארבעה חודשים הוא עבר לאחריותו הבלעדית של סבא בנו. מאותו הרגע שסבא החזיק את הנכד החדש בידיו ולקח אותו לעולמות קסומים של קולות, של צלילים ושל מראות התחיל רומן ארוך וממושך. אהבה אין-קץ בינינו לבין סבא. רומן שנמשך לאורך כל חיינו.

יש חוויות שכל תינוק חדש במשפחה חווה רק אִתך, סבא. קולות, שירים וסיפורים שמיוחדים רק לך. מין שפה מיוחדת שרק סבא בנו והנכד או הנכדה מבינים.

גם אני, כשאני מחזיקה תינוק על הידיים, אני שומעת קולות יוצאים ממני שאני יודעת שאלה הם אותם קולות מהשפה הסודית שהייתה לי ולך מאז שהייתי תינוקת וששמעתי אותה אחר-כך שוב עם כל אחד מעשרת הנכדים שהגיעו אחרי.

וגם כשהתינוק גדל, הרומן רק המשיך והמשיך. משחקים, טיולים, שיחות וסתם שטויות שאפשר לעשות רק עם סבא. המחסן שלך שמלא במשחקים שמשחקים רק עם סבא. בניות ותיקונים שכשיש לעשות מבקשים רק מסבא שמגיע עם הריקשה הלבנה. טיולי אופניים, משחקי ספורט, שחיות והשתוללויות בקיץ, בבריכה, טיולים בשדות, ברפת ועוד ועוד... והנשיקות שלך, נשיקות חמות ומצלצלות שרק סבא יודע לתת. נשיקות שמלאות באהבה ואהבה ואהבה.

לסבא בנו יש אחד עשר נכדים ונכדות וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו עבורך. כל כך אוהב ומתגאה. תמיד ידעת בדיוק מה עושה כל אחד, מה לומד, באיזו כיתה, מי החברים, מה אוהב ומה שונא, מתי שמח ומתי עצוב. תמיד התעניינת מה חדש, מה מעסיק כל אחד מאתנו בכל רגע. הדברים שהיו חשובים לנו היו חשובים גם לך, עד הסוף, עד הרגעים האחרונים ממש כשביקשת לראות את כולנו וביקשת לדעת את כל מה שסבא צריך לדעת. וברגעים אלה הכאב, כאילו נעלם. המחלה לא קיימת ובתוך העיניים שלך ראיתי רק את סבא בנו שלי.

בשנים האחרונות ראיתי את האהבה הגדולה שהייתה לך ולסבתא חנה, איך היית מסתכל עליה במבט שנראה כמו שילוב של ילד מאוהב ובעל, אב וסב גאה שמסתכל באהבה בת חמישים שנה על האישה שאתו והיא החזירה לך את אותו המבט. את האהבה הזו ביניכם שחִלחלה עמוק אל כל אחד מאִתנו, בני שבט שרצר שהקמת.

אני מבטיחה לך, סבא, לשמור לך על סבתא ולהמשיך לאהוב את כל המשפחה, כמו שלמדתי ממך.

אני רוצה לסיים בקטע משיר ששרנו לך ביומולדת שישים וחמש: "אין כמו סבא, סופר סבא, האוהב את הילדים, מטייל ומחבק עד שהגדולים מקנאים".

סבא, אנחנו אוהבים וכבר מתגעגעים.

.
 הספד - נחום כנר

הבטתי היטב בהבעות פניך הנאבקות, בחזה המשווע לעוד אויר, שיֵש בשפע, המתבזבז ללא רחמים סביבך... באין שימוש...

לנשום במקומך רציתי לעזור לך לחיות אך... התייסרתי בחולשותיי בלי שאוכל לעשות דבר...

ניסית בחוזק לבך לגבור על החמצן הסרבן עד שלא יכול ולא יכול. גם לא הדמעות המתחננות "תפסיק עם זה כבר!"...

..לשונך בלטה ברפיון אחרון כאומרת "לא יכול יותר! ניכנע..."

הלב ניסה עוד קצת "אולי בכל זאת..."

אך השעה הגיעה ונדמת, כאילו הגעת אל פסגת הר ממנו – רק אתה רואה אותנו מתייסרים ללא גבול, מביטים אליך בלי לראותך.

לזמן מה לא נתראה.

תהיה עסוק. נהיה עסוקים. מפני שבוודאות ניפגש. איני מודאג. איני גם... בוכה...

אהבתי אותך בדרכי וניסיתי להתקרב, להכירך היטב, אתה יודע...

לכן, בנו... בינתיים... להתראות.

במקום שאתה כעת כל החלונות פתוחים. אין צורך במאווררים או בשפע חמצן...

מספיקה רק נשמה.

30.12.2005

 מכתב מנעמי שנקר:
 
דברי נחום כנר בשבעה לבֶּנוֹ:
 
 
 


הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

שרצר בנו



מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות