אבא יקר שלנו. מאד, מאד יקר שלנו,

אמא ושלושת ילדיה נודדים באירופה הכבושה כדי לשרוד – סבתא רוזה, אבא בנו, דודה רחל ודוד שמשון.

אז למדת כמה חשובים הדברים הפשוטים של החיים. באותו הזמן הפשטות הפכה לך לערך שאי אפשר בלעדיו, שלאוֹרוֹ ניווטת את חייך: בנית לך בית טוב עם ארגז כלים מצויד לקלקולים, אישה טובה, בריאה וחזקה, אוכל טעים, סדר יום קבוע, קצת גינה עם פרחים וילדים – כמה שרק אפשר. וכל ילד הוא האוצר החשוב שלך. כל אחד מקבל את תשומת הלב שלך. לכל אחד אתה מתייחס באופן מיוחד ומשוחח אתו על הדברים המעניינים אותו. ידעת מה אוהב כל אחד ואחת מאתנו, ידעת מה מעניין אותנו.

אחר-כך הגיעו הנכדים וגם לכל אחד הענקת, מרגע הולדתו, את כל תשומת הלב האפשרית. ידענו כל הזמן – בשביל סבא אנחנו מספר אחת.

ותראה אותנו כאן – זרעת את ערכי הפשטות שלך בכל אחד מאתנו, ואלה מאפשרים לנו לנווט את חיינו בדרכך: הבית, הילדים, המשפחה – זה הדבר הכי חשוב שיש ובזה משקיע כל אחד מאתנו. זו צוואתך שאותה אנו ממלאים בכל יום.

אבא שלנו יקר. מאד, מאד יקר לנו.

תמיד אהבת טקסים.

ביום חמישי האחרון עשית לנו את הטקס האחרון שלך. נתת לכולנו מתנות להמשך חיינו. הקדשת תשומת לב בשארית האוויר שהייתה לך לכל אחד ואחת מאתנו. סיפרת לנו כמה אנחנו חשובים לך, אִפשרת לנו לספר לך כמה אנחנו אוהבים אותך. נפרדנו ממך בלב שלם, בלב נקי ובלב רגוע.

תודה לך אבא יקר על החיים הנפלאים והפשוטים שהענקת לנו. אהבנו להיות במחיצתך גם בימים שבהם היית בריא וגם בימים שבהם היית חולה. המחלה שלך לא העיקה עלינו – היא רק קרבה אותנו אליך יותר ויותר.

תקשיב לשיר ששרנו לך על-יד מיטתך ואני בטוחה שמלאכי השלום שלך מלווים אותך עכשיו באהבה אין קץ.

אבא שלום! נתגעגע אליך תמיד.

התדמית של אבא הייתה של איש פשוט:

הוא לא נולד למשפחת רבנים או משכילים אלא לבית סנדלרים.

לא הייתה לא השכלה גבוהה וגם לא תיכונית ובקושי יסודית.

הוא לא היה איש קריירה, לא עלה לגדולה ולא החזיק בעמדות מפתח.

אבל היו לאבא הרבה כישרונות נסתרים שעם השנים הוזנחו ונשכחו: כשרון מוזיקלי, כשרון כתיבה וחוש הומור שעד הרגע האחרון לא דעך.

היו לאבא גם יכולות שלא תמיד זכו להערכה – ידיים טובות, כושר ארגון, אהבת הלמידה, צמא חזק למידע ויכולת זיכרון אדירה.

חוץ מזה, אבא, היית איש משפחה למופת, גידלת משפחה לתפארת שעם הזמן הפכה לשבט גדול. וזכית לכך שהשבט הזה היה סביבך בשעות האחרונות. שהספקנו להגיד לך שאנחנו אוהבים אותך, היינו אתך עד שגופך דעך ועד אשר נשמתך עלתה השמימה.

ועכשיו, כשאנחנו כאן, למטה, בוכים ומתאבלים ואתה מקשיב מלמעלה, רצית לבקש סליחה על כך שהייתי רחוקה בעשרים השנים האחרונות ושלא זכית לבלות אתנו את שנותיך האחרונות. הילדים שלי לא זכו לטיפולך ולתשומת הלב שהיית מקדיש, בדרך כלל, לנכדים הצעירים, כמו: קונצרט הסכו"ם והעטים או הטיולים בשכונה.

רציתי לבקש סליחה על כך שלא הקדשנו לך מספיק זמן או תשומת לב. על כך שלא תמיד הפגנו מספיק אהבה והערכה.

רציתי להבטיח לך שתמיד נזכור אותך באהבה. בביקורים השנתיים תחסר לנו מאד – הכיסא בפינת האוכל יהיה ריק – אף אחד לא ישב שם לקרוא עיתון, מחבט הזבובים נשאר יתום – אין מי שיהרוג אותם במרפסת לפני שהם נכנסים הביתה, מוזיקה קלאסית כבר לא תישמע בין קירות הבית.

סבא,

בתור הנכדה הבכורה שלך, חשוב לי לומר לך עוד כמה מילים, שכתבנו, כמה מהנכדים יחד, כי סבא בֶּנוֹ זה לא סתם סבא. זה ממש מושג.

פעם סבתא אמרה שכל נכד שנולד היא הייתה אחראית עליו בחודשים הראשונים לחייו. אבל בערך בגיל ארבעה חודשים הוא עבר לאחריותו הבלעדית של סבא בנו. מאותו הרגע שסבא החזיק את הנכד החדש בידיו ולקח אותו לעולמות קסומים של קולות, של צלילים ושל מראות התחיל רומן ארוך וממושך. אהבה אין-קץ בינינו לבין סבא. רומן שנמשך לאורך כל חיינו.

יש חוויות שכל תינוק חדש במשפחה חווה רק אִתך, סבא. קולות, שירים וסיפורים שמיוחדים רק לך. מין שפה מיוחדת שרק סבא בנו והנכד או הנכדה מבינים.

גם אני, כשאני מחזיקה תינוק על הידיים, אני שומעת קולות יוצאים ממני שאני יודעת שאלה הם אותם קולות מהשפה הסודית שהייתה לי ולך מאז שהייתי תינוקת וששמעתי אותה אחר-כך שוב עם כל אחד מעשרת הנכדים שהגיעו אחרי.

וגם כשהתינוק גדל, הרומן רק המשיך והמשיך. משחקים, טיולים, שיחות וסתם שטויות שאפשר לעשות רק עם סבא. המחסן שלך שמלא במשחקים שמשחקים רק עם סבא. בניות ותיקונים שכשיש לעשות מבקשים רק מסבא שמגיע עם הריקשה הלבנה. טיולי אופניים, משחקי ספורט, שחיות והשתוללויות בקיץ, בבריכה, טיולים בשדות, ברפת ועוד ועוד... והנשיקות שלך, נשיקות חמות ומצלצלות שרק סבא יודע לתת. נשיקות שמלאות באהבה ואהבה ואהבה.

לסבא בנו יש אחד עשר נכדים ונכדות וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו עבורך. כל כך אוהב ומתגאה. תמיד ידעת בדיוק מה עושה כל אחד, מה לומד, באיזו כיתה, מי החברים, מה אוהב ומה שונא, מתי שמח ומתי עצוב. תמיד התעניינת מה חדש, מה מעסיק כל אחד מאתנו בכל רגע. הדברים שהיו חשובים לנו היו חשובים גם לך, עד הסוף, עד הרגעים האחרונים ממש כשביקשת לראות את כולנו וביקשת לדעת את כל מה שסבא צריך לדעת. וברגעים אלה הכאב, כאילו נעלם. המחלה לא קיימת ובתוך העיניים שלך ראיתי רק את סבא בנו שלי.

בשנים האחרונות ראיתי את האהבה הגדולה שהייתה לך ולסבתא חנה, איך היית מסתכל עליה במבט שנראה כמו שילוב של ילד מאוהב ובעל, אב וסב גאה שמסתכל באהבה בת חמישים שנה על האישה שאתו והיא החזירה לך את אותו המבט. את האהבה הזו ביניכם שחִלחלה עמוק אל כל אחד מאִתנו, בני שבט שרצר שהקמת.

אני מבטיחה לך, סבא, לשמור לך על סבתא ולהמשיך לאהוב את כל המשפחה, כמו שלמדתי ממך.

אני רוצה לסיים בקטע משיר ששרנו לך ביומולדת שישים וחמש: "אין כמו סבא, סופר סבא, האוהב את הילדים, מטייל ומחבק עד שהגדולים מקנאים".

סבא, אנחנו אוהבים וכבר מתגעגעים.

הבטתי היטב בהבעות פניך הנאבקות, בחזה המשווע לעוד אויר, שיֵש בשפע, המתבזבז ללא רחמים סביבך... באין שימוש...

לנשום במקומך רציתי לעזור לך לחיות אך... התייסרתי בחולשותיי בלי שאוכל לעשות דבר...

ניסית בחוזק לבך לגבור על החמצן הסרבן עד שלא יכול ולא יכול. גם לא הדמעות המתחננות "תפסיק עם זה כבר!"...

..לשונך בלטה ברפיון אחרון כאומרת "לא יכול יותר! ניכנע..."

הלב ניסה עוד קצת "אולי בכל זאת..."

אך השעה הגיעה ונדמת, כאילו הגעת אל פסגת הר ממנו – רק אתה רואה אותנו מתייסרים ללא גבול, מביטים אליך בלי לראותך.

לזמן מה לא נתראה.

תהיה עסוק. נהיה עסוקים. מפני שבוודאות ניפגש. איני מודאג. איני גם... בוכה...

אהבתי אותך בדרכי וניסיתי להתקרב, להכירך היטב, אתה יודע...

לכן, בנו... בינתיים... להתראות.

במקום שאתה כעת כל החלונות פתוחים. אין צורך במאווררים או בשפע חמצן...

מספיקה רק נשמה.

30.12.2005