הצטרפתי אל מסע חייך לפני ארבעים ושלוש שנים במניין זמן של אנשים רגילים. אבל את לא אישה רגילה, ונדמה שאנחנו מצורפות זה עידן ועידנים. הרבה לפני שהחל המסע הזה של חייך. איך מספרים על מסע כזה שמתאים לו הביטוי- זר לא יבין? אולי את תספרי? כנראה שלא. את כבר לא צריכה להגיד דבר. אז שאני אספר? שאני אספר על איך שחיית עם תאוות חיים חסרת גבולות כשלך, הכלואה בעל כורחה בגוף מוגבל ההולך וסוגר עליה? איך מספרים על תאוות חיים חסרת רסן וברוכת כישרונות כשלך מנהלת את חייה למרות ואף על פי. איך מספרים את הסוד שגילית, שרק מעטפת הרוח הגדולה יכולה לפרדוקס הזה.

ענקת רוח את, שרי. מורה גדולה לדרך הרוח באדם.

גופך הידק את כלאו הלוך והדק. כל פעם שסגר עליך עוד קצת, נטלטלה גם נפשך תאוות החיים.

ומה שאפשר לך לקום מן הנפילות הוא סוד ההתמרה אשר ידעת. התמרת את תאוות החיים שלך המתנפצת בחוסר אונים אל קירות כילאה, אל תוך מעטפת הרוח. זוהי הקשה בדרכי אנוש. מצליח בה רק מי שיודעים להלך על המיתר הדקיק של הרוח המחברת בין האפשרי והלא אפשרי לכאורה. ואת, שרגליך לא נשאו אותך בביטחון על האדמה ואח'כ לא נשאו אותך בכלל, למדת להלך על אדמתה הסמויה של הרוח. זו הסמויה, התלויה בין שמים וארץ, זו המתפייסת, זו היכולה להכיל גם את הכלא. וכל זה בחייך.

עכשיו את כבר לא צריכה למעשה הלוליינות הזו שנדרשת לו לאדם על מנת להלך על אדמתה הסמויה של הרוח בחייו. עכשיו את הרוח.

היית מורה גדולה בחייך. לכל שנפגש בך בדרכו, ובעיקר לכל שתמכו בך בדרכך. אבא שלך אמר לא מזמן, כשעוד יכול היה להגיד, שאת המורה הרוחנית שלו ומקור השראתו, גם אמא שלך אומרת את זה. ועזרא והילדים וחברים, ואני.

ליוויתי את דרכך אל מחוזות הרוח, והתעצמה רוחי עמדך.

ביום חמישי לפני שבוע שהיתי ארוכות לידך בבית החולים. פתחת אלי את עיניך הנבונות ושוחחנו דרכן. שרתי לך הרבה ואהבת את זה. ביום שני האחרון כבר לא פתחת את עיניים. שרתי לך שוב. כששרתי את "שחקי שחקי על חלומות זו אני החולם סח, כי אאמין גם באדם גם ברוחו רוח עז", פתאום פתחת את עינייך והתבוננת בי במבט שזר לא יבין. ידעתי שזוהי פרידה. ידעתי שאת נפרדת. נפרדתי ממך אהובה. לא החזקתי אותך הפעם. הרשי לי להתחבר אליך עכשיו שוב כשאת כבר רק רוח כדי שאמשיך ללמוד.

אראלה - דברים ביום השלושים:

23.01.2015

לא תאמיני למה שאספר לך עכשיו.

ישבתי לכתוב אליך לשלושים. רציתי לספר לך שאני עוד לא ממש מצליחה לשחרר אותך, מתקשה ליצור קשר אל העולם שנשמתך הווה בו עכשיו. אני משוחחת אתך וזה עדיין מרגיש כאילו אני יכולה להרים אליך טלפון, או שכזה יבוא ממך. קשה לעבור לקשר מסוג אחר, כשאת שם ואני עדיין כאן. אני שומעת בזיכרוני איך מורי, מימי שלישי עם מורי , אומר ערב מותו לתלמידו וחברו הקרוב:

אני אמות, אבל לקשר שלנו יש חיים משלו. ואז פתאום אני נזכרת שכבר שמעתי את השיח הזה פעם, הרבה לפני מורי. שמעתי אותו ממך, כשליווינו יחד את ערן אל מותו.

אז זה ככה יקרה שלי, את כבר לא כאן. אני פוסעת בסבלנות כואבת בדרך האחת האפשרית לי – מחפשת את קו האור שאפשר אולי לאחוז בו על מנת לא ליפול אל החושך. פעם סיפרת לי:

שוחחתי עם ערן על המוות ועל הקרבה למוות. ציירתי לערן שמש ואמרתי לו שהוא יחזור הביתה. הוא שם את הציור ליד המיטה ונהג להתבונן בו. אחרי שחזר הביתה הביא את הציור ואמר: הנה ההבטחה שלך.

אני מנסה לצייר לי שמש, או קו של אור. את רואה שרי, גם אני ממלאת את ההבטחה לחזור הביתה אחרי מותך ולהשתמש באור הזה בשביל שהקשר שלנו יחיה כשאת כבר בבית אחר.

יש שיר של יהודה עמיחי שאומר את מה שאת אמרת: אני יודעת שהחיים שלנו בעולם הזה הם תולדה של מה שקדם להם ופתח למה שיהיה אחריהם. קוראת לנו אותו:

פתוח סגור פתוח. לפני שאדם נולד

הכל פתוח ביקום בלעדיו. כשהוא חי הכל סגור

בו בחייו. וכשהוא מת הכל שוב פתוח.

פתוח סגור פתוח. זה כל האדם.