דפי הנצחה

הספדים בלוויה

דברי רונה פויירינג, מזכירת הקיבוץ

ארווין – יהודה לבית וייס נולד בינואר 1931 בבודפשט שבהונגריה להוריו שמחה ואילונה זכרם לברכה. שמחה האב היה חייט והאם עקרת בית. ארבעת ילדיהם ושני ילדיו הבוגרים של שמחה גדלו בבית אורתודוקסי. בשנות חייו הראשונות התנהלו חייו של יהודה ומשפחתו על מי מנוחות. אך, אווירת האנטישמיות הלכה וגברה וכבר בגילאי בית ספר יסודי חוו יהודה ואחיו עוינות ואלימות על רקע היותם יהודים.

לאחר כניסת הגרמנים להונגריה בשנת 1944, הופסקו הלימודים בבית הספר והנער יהודה ואחיו אוטו, לימים זאב זכרו לברכה עבדו בפרך בפינוי ההריסות הרבות שהיו תוצאה של הפצצות אוויריות בלתי פוסקות. ההורים והאחים הבוגרים נלקחו לעבודות כפייה ובגיל שלוש-עשרה מצא את עצמו יהודה הצעיר ממלא תפקיד משמעותי באחריות לתפקוד המשפחה ולדאגה לאחיו הקטנים. בהמשך, עברה המשפחה לגטו בתנאי רעב, קור ומחלות רבות סביב. מחוץ לגטו הוקם על ידי הצלב האדום בית מוגן שהיה אמור לתת לילדים ולנוער תמיכה. יהודה ואחיו זאב הגיעו לשם בעיקר כדי לקבל אוכל, אך גם המקום הזה התגלה כלא בטוח והמשפחה המשיכה את החיים יחד בגטו עד לשחרור הונגריה על ידי הצבא האדום בתחילת שנת 1945.

סוף המלחמה הביא אתו תקופה קשה ביותר מלווה מעשי נקם של ההונגרים וגילויי אנטישמיות והמשפחה יצאה מהעיר לאזור הכפרי בתקווה לראות שוב את האחות הגדולה, בעלה ובנה ואת האח הגדול, אך הם לא שבו מהמלחמה. לימים נודע כיצד נרצחו. אבדן זה ליווה את יהודה כל חייו.

יהודה וזאב נשלחו להכשרה של "השומר הצעיר" ועלו ארצה באניית המעפילים "כנסת ישראל". לאחר תקופה בקפריסין עלו לארץ לבן-שמן ומשם להכשרה בקיבוץ להבות הבשן.

בהמשך עלו לארץ גם ההורים והאחים הצעירים. ההורים חיו גם הם בשובל עד מותם.

יהודה הגיע לשובל בשנת 1949 וכאן הכיר את מרים – הם נישאו והמשפחה גדלה עם הולדתם של אהוד, ליאור, עידית וניר.

יהודה עבד כמסגר, ניהל את המסגרייה שנים רבות וידו הייתה בכול. כל צורך בכלים חקלאיים לענפי הקיבוץ עבר את תכנונו המוקפד ולא פחות מזה, את ההכנה והבנייה. היו לו אינסוף רעיונות והוא ידע לפתח את הרעיון ולהביאו לידי ביצוע בצורה מופלאה. כך גם תכנן וביצע את אחד הדברים המזוהים ביותר עם הבית השובלי – המחיצה בחדר האוכל.

במהלך השנים יהודה עבד גם במפעל לעיבוד שבבי ועשה גם תפקידים כסדרן עבודה וכרכז ועדת ל"ב (לפי בקשה) שבה אפשרו לתת לחברים משהו לפי בחירה וצורך אישי. משהו נועז לימים ההם ועדיין בהחלטה סדורה של הוועדה שאותה הוביל.

כאשר שמע יהודה על צורך של אחיינו בהתאמת אביזר לשיפור התפקוד, נסע אל הגן שבו התחנך הילד וזה הוביל אותו לתחום של בניית אביזרי שיקום לילדים. מה שהתחיל כתחביב המשיך כמפעל חיים שבו התמיד יהודה עד גיל שמונים וחמש, יחד עם שותפים נוספים, בעיקר זיגי שהיה אמון על עבודת הנגרות.

יהודה – הקֶשב שלך לצורכי הילדים המוגבלים והרצון שלך להיענות לכל בקשה וצורך של הצוות שמטפל בהם כדי לקדמם ולתת להם אופק של תפקוד מיטבי, יחד עם ידי הזהב שלך היו עולם ומלואו בעבור כל מי שסייעת לו וגם בעבורך. במָקום זה הבאת לידי ביטוי את היותך אדם רגיש, נאור ונבון. איש חרוץ וערכי שהאמין ברוח האדם וביכולתו לשנות את המציאות לטובת עולם טוב יותר.

במשך עשרות שנים היית כתובת להורים, לילדים ולאנשי צוות שידעו שאפשר לסמוך עליך שתחשוב על הדרך הטובה ביותר כדי לתת איכות חיים ולשפר את עולמם של מי שזקוקים לסיוע.

המשפחה הייתה עבורך העוגן היציב והמשמעותי בחייך – הציר שלפיו אתה פועל. גידול ילדיך, יחד עם רעייתך מרים, היה עם שיח, הקשבה וגאווה אינסופית במי שהם. לכל אלו נוספו גם ההומור הייחודי שלך וכאשר המשפחה גדלה והצטרפו הכלות, החתן ושבט הנכדים והנכדות – ליבך התמלא עד בלי די והיית מעורב ושותף בהתפתחותם ובצמיחתם – עם חיוך וגאווה.

ציר המשפחה היה גם זה שכיוון אותך גם לתמיכה בצורך של הקיבוץ לעבור שינוי מקיבוץ שיתופי למתחדש וזכית שכל ילדיכם חיים סביבכם. כל זה כמובן לא בזכות השינוי בלבד, אלא בעיקר בזכות מי שהיית ותישאר בעבורם.

יהודה – בתוך כל אלה נשארת גם ארווין הקטן שילדותו ותמימותו נעצרו בחטף עם אירועי החיים שהפגישו אותך עם תמצית הרוע האנושי. נשאת אתך את כאב הפרידה מבני המשפחה שלא שבו מהמלחמה ואת הגעגוע לשפה ההונגרית ואפילו למאכלי הילדות. בחיוך שלך היה גם דוק של עצב שהשתקף במבטך. למרות כל אלה – היית אדם אופטימי שנאחז בחיים בצִדם הטוב ובוחר למלא את החוסר שחווית במשפחה נפלאה שהקמת ובעשייה מבורכת.

מרים, אהוד, ליאור, עידית, ניר וכל בני ובנות המשפחה – קיבוץ שובל משתתף בצערכם.

יהודה – תם מסע חייך. הבן האח האחרון ממשפחתך ההולך לעולמו לאחר חיים ארוכים שבהם האמנת שהעבודה, המשפחה וגם מזלך הטוב שומרים עליך מכל משמר. כדרכך – בשקט ובענווה עצמת עיניך לנצח. בדרכך תפגוש אולי את מי שנפרדו ממך לפני שנים רבות וכאן יישארו הזיכרונות וגעגוע לאדם וחבר יקר שידע לשלב בדרך מופלאה בין רגש, תבונה ועבודת כפיים.

יהי זכרך ברוך!

אבא,

נולדת לפני תשעים ושתיים שנה בבודפשט, בן רביעי לאביך ושני לאימך.

ילדות מאושרת שמתחלפת בהדרגה עם עליית האנטישמיות. בשנת 1944, בעת כניסת הנאצים להונגריה, אתה וזאב, אחיך הגדול, מופרדים מההורים ומשני אחיך הקטנים אריה ומשה. אתם נשלחים לבית מחסה משם אתם נלקחים עם עוד ארבע מאות ילדים לדנובה במטרה להוציא אתכם להורג. אתם חוזרים לגטו – חיים של רעב, קור ומחלות עד השִחרור. אתם משאירים מאחור את אחותך ומשפחתה ואת אחיך שנרצחים על ידי הנאצים.

מצטרפים לקן "השומר הצעיר" ומשם באוניית המעפילים "כנסת ישראל" לחופי הארץ, נתפסים על ידי הבריטים ומגורשים לקפריסין.

עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל אתם מגיעים לכפר הנוער בבן שמן ומשם להכשרה בקיבוץ להבות והבשן. בשנת 1949 אתם מגיעים עם הגרעין ההונגרי-רומני לשובל.

בשובל אתה פוגש את אימא ולאחר מספר טריקים ושטיקים, (אתמול נודע לנו שניסית להערים קצת מכשולים), אבל כפי שהכרת את אימא במשך יותר משבעים שנה, כנראה שידעת מראש שזה נועד לכישלון. בכל מקרה, אתה מציב עובדה וללא התנגדות מצידה אתם מתחתנים בשנת 1954.

היית אבא מכיל, אוהב, תומך וערכי. היה לך חשוב שכל אחד מאיתנו ילמד, ירכוש מקצוע ויהיה עצמאי. היית האבא הכי גאה בעולם כשליווית כל אחד מאיתנו בסיום התואר. היית סבא גאה לשלושה-עשר נכדים. תמיד התעניינת ולא פסחת על אף אחד. ידעת להמתיק איתם סוד ולתת עצה מניסיון חייך והם, באורח פלא, היו מקשיבים לך רוב קשב ונהנים מהשיחות איתך.

היית שילוב נדיר של איש עם לב ענק, קשוב תמיד לצורכי הזולת ובמיוחד לאנשים עם צרכים מיוחדים, שראית לך למטרה להקל על חייהם ולשלבם בחברה. יחס זה הביא להקמת מפעל אביזרי השיקום שלך שבו יצרת עזרים תוך התאמה אישית ומתן מענה אישי. יעידו על כך עשרות הפיזיותרפיסטיות שהעריכו אותך עד אין סוף.

זיכרונות ילדותנו רצופים באבא עם קול עדין, חם ואוהב. ידיים ידי פועל, תמיד מחורצות תמיד שחורות ומריחות משמן מכונות שהיו הידיים העדינות והמלטפות ביותר.

אהבתך לאוכל הונגרי הייתה גדולה ואותה העברת לנו. בכל חנוכה היינו מתקבצים סביב סיר גולאש שהכנת במתכון שרק אתה ידעת ומלקקים את האצבעות.

היית אבא עם חוש הומור מפותח, התבדחת בנועם עם כולנו ובכל מצב. גם לאחרונה כששאלנו אותך מה נשמע אמרת שהתאמצת מאוד בלא לעשות כלום.

בשנים האחרונות הגוף החזק שלך בגד בך, טופלת במסירות על ידי סונו והייתה לכם שפה משותפת. שפה של סימנים, שפה של עיניים ותנועות והבנתם אחד את השנייה בצורה מושלמת.

אבא, בימים האחרונים הרגשנו שהספיק לך. הלכת לישון ויותר לא קמת, משאיר את אימא ואותנו עצובים, כואבים, אבל יודעים שבחרת בדרך הטובה ביותר.

אתה בטח כבר נפגשת עם אבא ואימא, עם איבוי, טיבי, אוטו, בונדי ואיוון (שמות אחיו בהונגרית), זורקים איזו בדיחה בהונגרית וצוחקים.

אבא, אנחנו כבר מתגעגעים ומבטיחים לך שנשמור על אמא ושתמיד תמשיך להיות נוכח בחיינו.

אני קורא בשם כל הנכדים

סבא, אנחנו כאן כדי להגיד שלום בפעם האחרונה.

מוזר להיפרד ממך, מי שהיה חלק כל כך משמעותי מכל אחד מאיתנו.

מהטיולים מגיל צעיר ברפת ובלול בכל מזג אוויר על הקלנועית, מהמפגשים בבריכה בכל בוקר בלי לפספס אף יום ותמיד עם חיוך ענק על הפנים.

הענקת לנו תחושת רוגע וביטחון, תמיד התעניינת בשלומנו וכמובן שביררת כל פעם מחדש איך תוכל לעזור.

היית מודל לחיקוי לכולנו, בדרכך שלך, השקטה והחודרת.

בעבודה בסדנא בחופשים הגדולים, בארוחות צוהריים בימי שישי, במפגשים בכל מקום אפשרי בקיבוץ ועוד אינספור רגעים שאספנו לאורך השנים.

מהרגעים השקטים ועד לרגעים ההמוניים, ספגנו כל שנייה וכל עצה שיכולת לתת לנו.

למרות כל מה שעברת והמכשולים שהחיים הציבו בפנייך, נשארת אדם של אהבה ונתינה אינסופית.

מילים לא יכולות לתאר את החותם שהשארת עלינו ועל כל מי שזכה לפגוש אותך.

אולי עזבת אותנו שלשום, אבל אתה נמצא בליבנו ומסביבנו בכל מקום, בכל החלטה שאנחנו מקבלים ובכל נתיב שנבחר תישאר לעד חלק בלתי נפרד מאיתנו.

לא מזמן שאלת אותי אם ניצחת. הופתעתי מהשאלה ושאלתי אותך: "במה?" הסתכלת עליי בחזרה עם חיוך ואמרת לי: "בחיים!", עניתי לך נראה לי שכן. והיום כשאני עומד כאן ונפרד ממך אני בטוח שכן.

עלית מהזוועות באירופה למדינה בחיתולים, הקמת בית במדבר עם משפחה קטנה שהפכה לשבט ענק וכל זה עשית בחיוך, מלא בחום ובאהבה בדרך הייחודית שלך.

נאהב אותך לעד ונתגעגע תמיד, הנכדים.